בהתחלה עוד היו ספקות. ממשלת נתניהו החדשה הייתה רק בתחילת דרכה וניתן לה קצת זמן להוכיח את עצמה בנימוק שאי אפשר להתמודד עם ערמת האתגרים במאה ימי החסד הראשונים לכהונה. אבל הזמן עבר, מאה הימים חלפו מזמן, והמציאות העגומה מתבהרת: חרף ההבטחות וההצהרות במהלך קמפיין הבחירות, היא פשוט לא מסוגלת לספק את הסחורה.
זה לא שאין נסיבות מקלות. הקואליציה מתמודדת עם מצב מסובך – מקומי ועולמי – הכולל משבר כלכלי, שינויים גאו-אסטרטגיים, פילוג חברתי, תחושות חוסר ביטחון אישי ושאר אתגרים. אבל הם אלה שהבטיחו: "אם תבחרו בנו, הכול ישתנה". הם אלה שהתחייבו שבמקום אחים מוסלמים נקבל רחובות בטוחים ושמחירים מאמירים יוחלפו בחינוך חינם לעוללים. עד כה, ההבטחות האלה לא מומשו ואף גרוע מכך. המצב החמיר עד כדי כך שאפילו תומכיה הגדולים ביותר של הממשלה מתקשים להישאר אדישים לכישלונותיה ולתמוך במדיניותה. הפועל היוצא, כצפוי, הוא פריצתם של סכסוכים פנימיים מסוכנים בין מרכיבי הקואליציה שלאורך זמן יהיה קשה לגשר עליהם.
ההבטחה המרכזית של המפלגות המתקראות ימניות הייתה שיפור המצב הביטחוני על ידי הקשחת היד והחרפת התגובות לטרור. במציאות, פיגועים ומתקפות שונות – מיהודה ושומרון, מעזה ואפילו מגבול הצפון – הם עדיין עניין שבשגרה, בעוד הדרג המדיני מאשר תגובות נרפות בלבד. בין אם פגענו במטרות משמעותיות בלבנון אחרי הפיגוע במגידו והמתקפה בפסח ובין אם לאו, העובדה שנסראללה מרשה לעצמו לא רק לבצע, אלא גם ללגלג ולומר שתקפנו מטעי בננות, מעידה שאין לממשלה הזאת כוח הרתעה מרשים במיוחד. אם בכלל.
תושבי הדרום, שקיוו שהממשלה תציב אותם בראש סדר העדיפויות, מאוכזבים גם הם. משוואת ה"50 טילים על כל רקטה" שנהג איתמר בן גביר להבטיח התפיידה על רקע סדרת המטחים השבוע, וחבר מפלגתו אלמוג כהן חשף את סדר העדיפויות האמיתי שלו כשאמר לתושב שדרות באמצע ויכוח מול המצלמות "אל תרקדו על הדם שלנו". בבחינת - ההסלמה אינה עניינם של תושבי הדרום, אלא אסון שפקד את הממשלה.
ניחא, ביטחון הם לא הצליחו להביא. מה עוד? אחד הדגלים המרכזיים שמניפה הקואליציה הוא של תיקון ייצוג-החסר של מזרחים בעמדות מפתח, כשברוח הרפורמה המשפטית – ההתמקדות היא בהרכב בית המשפט העליון. אכן, נושא ראוי, חשוב וציוני מאין כמוהו. ניתן היה לצפות לסריקה של בתי משפט השלום והמחוזי, של השוק הפרטי, האקדמיה והפרקליטות כדי לגבש רשימה מפוארת של משפטנים יוצאי ארצות ערב והאסלאם שיהיו מועמדים לעליון, ופתיחת דיון ציבורי בנושא.
נו, ומה קיבלנו? אפס התייחסות עניינית לנושא מצד הקואליציה. במקום זאת ניסו השבוע כמה ארגוני ימין אזרחיים להרים את הכפפה, אבל מה שיצא להם הוא כרזה המזמינה את הציבור להפגנת "חאפלה" מול ביתו של נשיא העליון בדימוס אהרן ברק, באופן שמרדד ומקטין את התרבות היהודית המרוקאית לכדי צהלולים ומופלטות.
אופיר דיין צילום: דן בלילטיהקואליציה הזו מסתכנת בלאבד את מעוזי הכוח החשובים ביותר שלה – הפריפריה וחלקים בימין הקשה. גם כשאין בחירות באופק, זו התפתחות רעה מאוד: מחד, הח"כים והשרים יפחדו לפרק את הממשלה כי חרב מונפת מעל הקלפי, ומאידך המריבות וחילופי ההאשמות בין הסיעות ימשיכו להקשות על התוויית מדיניות וקבלת ההחלטות ויפגעו באזרחי ישראל.
בעת הזו, מוטב יהיה אם הם יוותרו על הראיונות בתקשורת – כולל אלה המבוימים - ועל תארים מפוצצים ומיני כיבודים, ויעשו חשבון נפש אמיתי: האם הם מסוגלים לעמוד במשימותיהם, כל אחד ואחת בתחומם? אם כן - שיתחילו לעבוד עבורנו. אם לא - שיפסיקו לריב, ילכו הביתה ויפנו את הדרך לאלה שמסוגלים.
- אופיר דיין היא אשת תקשורת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
