סוף המלחמה בעזה לא נראה באופק והתחושה המעמיקה בציבור היא שמטרותיה כפי שהוגדרו בתחילתה אינן בנות השגה, ואין בנמצא תוכנית סדורה ליום שאחרי. הסיבות המרכזיות לכך מצויות במישור הפוליטי. הממשל האמריקני החל לבטא בפומבי, בשלב זה באמצעות תדרוכים לתקשורת על ידי "פקידים בכירים", את תסכולו מראש הממשלה בנימין נתניהו ומאופן התנהלותו.
הדעת נותנת שבנסיבות של מלחמה חסרת תקדים כמו זו, תעשה ישראל את כל הדרוש על מנת לשמר את התמיכה האמריקנית תוך גיבוש תוכנית עבודה מוסכמת ומשותפת, לאמץ יעדים ריאליים ואופק מדיני שניכר מאוד שהינו הכרחי. אלו יאפשרו לה לא לבוסס בבוץ של עזה, יעודדו את הקהילה הבינלאומית לגבש כוח שייקח על עצמו את מלאכת פירוז הרצועה, ואת השחקנים האזוריים, כמו גם העולמיים, לממן את שיקומה.
אלא שכל קמצוץ רמיזה ביחס לחזון/אופק מדיני נענה בדחייה על הסף של חוסר היתכנות ופרטנר, שלא לומר בהפחדה שמא יערער את יסודות הקואליציה בעת מלחמה, ואת מעמדו האישי של ראש הממשלה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• הנכשלת וגם ירשת
• התפכחתי. סמוטריץ' אינו מה שחשבתי
• ההיגיון שבשיגעון של תפיסת הביטחון
• בצומת הכרעה: בין מיטוט חמאס לעסקת חטופים
בעת מלחמה יש לעשות את כל מה שניתן על מנת לשרת את האינטרסים החיוניים של ישראל, כולל במחיר התחכמות לשם שמיים. כך עשה נתניהו ביוני 2009 בנאום בר אילן הזכור, ובמילותיו: "אם נקבל ערובה לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית". הוא נימק את השינוי לכאורה בעמדתו כך: "מדיניות זו חייבת לקחת בחשבון את המצב הבינלאומי שנוצר בעת האחרונה".
במה שונה המצב הנוכחי, אם לא אף חמור ממנו? האם לא מדובר כעת בחובה "לקחת בחשבון את המצב הבינלאומי"? התשובה נעוצה כאמור במישור הפוליטי (והאישי?) של ראש הממשלה, אך יש זווית נוספת: מי יאמין לו כעת שאכן בכוונתו לחתור למדינה פלסטינית מפורזת, לאחר שעשה ככל יכולתו, ובהצלחה רבה, מאז 2009, להרחיק כל סיכוי לכינונה?
ובכן, הפלא ופלא, אין הכרח להישמע אמין מדי כעת. ממילא אין כיום אף גורם בזירה הבינלאומית שמאמין להצהרותיו של נתניהו, ובנסיבות הנוכחיות מדובר ביתרון. לפיכך, יתכבד נתניהו ויספק את האופק המדיני הכול כך נחוץ לוושינגטון ולקהילה הבינלאומית, ובכך יאפשר להניע מהלך שיסייע לסיים את המלחמה באופן המשרת את האינטרסים של ישראל.
מיכאל הררי באדיבות מכון מיתוויםלאלה שיגידו שמדובר בנאיביות גמורה, התשובה ברורה. אכן, יש בכך סכנה ליציבות הקואליציה, אולם אף אם אינני פרשן פוליטי ניתן להעריך כך: איתמר בן גביר מצוי כבר על מסלול פרישה והוא רק תר אחר העילה שעשויה לשרתו במישור הפוליטי (פרישתו תשרת גם את נתניהו, שיוכיח שהוא מוכן לוותר על גורם כה חיוני, אף אם קיצוני, לשרידותו). הציונות הדתית תאיים גם כן לפרוש, ותתחבט קשות בסוגייה. ראש הממשלה יסביר לשר האוצר שלו בצלאל סמוטריץ' שמדובר בהצהרה חסרת משמעות שנועדה לשם שמיים (סיום המלחמה ושימור הקואליציה בלי בן גביר), ומכל מקום יש לו רקורד מוכח בהרחקתה של אופציה זו מכל היתכנות. המחנה הממלכתי יתחבט אם להישאר בממשלה, וסביר שייעתר לגודל השעה – סיום המלחמה והמסר הטמון בנאום בר אילן 2.
ארה"ב והקהילה הבינלאומית משוועות לנוסחה שתביא לסיום המלחמה ותמנע הסלמה, ויהיו מוכנות לקנות נאום "דרמטי" מעין זה אף ללא אמון במי שעומד מאחוריו. הנשיא ג'ו ביידן יתפנה למלאכת הבחירות המפרכת, ואין להוציא מכלל אפשרות שסיום המלחמה בצירוף "אופק מדיני" עשויים לסייע לו להשיב את הבוחרים הצעירים הדמוקרטים, ואולי אף לנצח.
- מיכאל הררי היה איש משרד החוץ, שגריר ישראל בקפריסין ויועץ בשגרירות בלונדון
