באחד מהלילות של שיא האינתיפאדה השנייה צר כוח מסתערבים של מג"ב על בית מבוקש בכפר יאטה, דרומית לחברון. השעות נוקפות, אבל הלוחמים לא פורצים בכוח לבית, מכיוון שהמתחם היה ממולכד וההוראה של שב"כ הייתה חד־משמעית: תביאו אותו חי לחקירה. הם כורזים לו שוב ושוב לצאת, אבל המבוקש מתבצר. אחרי שעות ארוכות של מתח גבוה, בעלטה המוחלטת, נפתחה דלת צדדית של הבית. מתוכה מגיח המבוקש, שפותח בריצת אמוק אל עבר לוחמי מג"ב, ותוך כדי צעקות "אללה הוא אכבר", מכריז כי הוא עומד להרוג אותם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לפתע, נשמעה קריאה סמכותית בערבית: "עצור, ואל תזוז!" המבוקש נעצר במקום בהלם: מאיפה הגיע קול של אישה?
סני, ששירתה אז כמסתערבת מג"ב: "הוא שעט לכיוון שלי ושל השותף שלי בצרחות. אני מבינה שאני יכולה לדפוק לו כדור בצוואר, אבל יודעת ששב"כ רצה אותו בחיים. אז לקחתי צעד קדימה, ודפקתי לו צרחה. הוא קפא במקום, כי שמע פתאום קול של בחורה. הוא נעצר מההלם, לא הבין מאיפה זה בא לו. ובאותה שנייה של היסוס - כולם קפצו עליו ועצרו אותו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היום אותה סני היא בכלל דיילת אוויר. יכול להיות שאפילו פגשתם בה בטיסה האחרונה שלכם לחו"ל. שום דבר במראה שלה לא מסגיר מה שהיא וחברותיה שידברו כאן – שיר וגלי – עשו בשביל המדינה. עכשיו הגיע הזמן שיספרו מה באמת עבר עליהן שם, כששירתו כמסתערבות במג"ב: מהאימונים המפרכים והאנשים ביחידה שלא האמינו שאישה תצליח, דרך המבצעים מסמרי השיער במצבים מסכני חיים, ועד למחיר ולצלקות, שהן נושאות משנותיהן כמסתערבות ועד היום. וגם על תמונה אחת, שנצרבה בזיכרון של שלושתן, שוב ושוב ושוב: העיניים של המחבלים שהן לכדו. "לי יצא לראות הרבה פעמים את המבט הזה בעיניים של מחבל שעצרתי, בדיוק ברגע שקלט שאני אישה", אומרת סני.
ואיך נראה מבט כזה?
"מבחינתם, לראות אותי זה כמו לראות שד".
ההחלטה לצרף נשים לימ"ס (יחידת המסתערבים) של מג"ב, התקבלה בתחילת שנות האלפיים, במהלך אינתיפאדת אל־אקצא. השטח בער, רף הסכינאות עלה, ומחבלים מתאבדים התפוצצו באוטובוסים ובמרכזים הומי אדם. בפיקוד מג"ב עלה הרעיון שצירוף נשים לפעילות המסוערבת יכולה לתת ללוחמים כיסוי טוב יותר. אחרי הכול, גבר ואישה המטיילים ברחוב הכפר, למשל, ועוקבים אחרי מבוקש או אוספים מל"מ (מודיעין לפני מבצע), ייראו הרבה יותר תמימים מזוג גברים. וממילא, היו מבצעים מסוערבים שבהם הלוחמים התחפשו לנשים. אז למה לא לגייס נשים אמיתיות?
אבל חבלי הלידה היו קשים. למרות הפתיחות לעניין צירוף נשים למג"ב - חיִל שבו כבר שנים משרתות לוחמות ובהצלחה רבה - לא כולם אהבו את הרעיון של נשים ביחידת העילית, וגם לא טרחו להסתיר זאת.
מבחני הקבלה ליחידה היו קשוחים. מתוך כ־20 לוחמות שהתקבלו לגיבוש, בסוף רק שתיים־שלוש צלחו אותו.
גלי: "מדובר בגיבוש עם הבנים שנמשך ארבעה ימים. ביום השני את כבר נופלת מהרגליים. אלו 48 שעות של עמידה ביכולות פיזיות ומנטליות, ובעיקר עמידה בלחצים. ואסור לך להיראות חלשה מול הבנים או לבקש מהם עזרה. ואסור להישבר או לבכות, כי את צריכה להיראות חזקה מבחינה מנטלית. אז כן, בכיתי, אבל רק בחדר, לבד".
6 צפייה בגלריה
''את מבינה שלא משנה כמה קושי יערימו לפנייך, את לא יכולה לדבר, כי את בחורה''. ימ"ס מג"ב בפעולה
(צילום: שאול גולן)
סני: "אף קצין שם לא פיקד מעולם על בנות ברמה מקצועית. ואת מבינה שלא משנה כמה קושי יערימו לפנייך, את לא יכולה לדבר, כי את בחורה, ורצית ימ"ס - קיבלת ימ"ס. את יכולה להיות בפעילות מבצעית שלושה ימים ללא שינה וכשתחזרי לבסיס, הצוות הגברי ילך לישון, ולך יגידו 'לכי להתאמן'. הגעתי למצב שהיו לי פצעים פתוחים מדממים, כי הציוד בגיבוש לא הותאם לנשים. מעל המכנסיים החגורה שלי הייתה תמיד מלאה בדם. ועכשיו מה? תגידי להם, 'סליחה, כואב לי?' יגידו לך: 'אוקיי, לכי לחובש, ומשם הביתה'".
אז למה לכן ללכת למסתערבים מלכתחילה?
גלי: " הצטרפתי למג"ב בעקבות אחי ז"ל, שהיה לוחם ימ"מ ונהרג בשירות. אמנם לא היה לי כוח פיזי כמו ללוחם, אבל כמסתערבת, החוזק המנטלי חשוב יותר. יש לי גם זיכרון צילומי ממש טוב, שזה חשוב. התקבלתי כי בסוף הראש מנצח את מה שהרגליים לא".
סני: "היה לי ברור שאהיה מסתערבת, לפני שידעתי שיש אפשרות כזאת. חלמתי על זה לפני הגיוס. וזה באמת קרה, בלי שהיה לי דוד שלחש לי שיש דבר כזה ובלי פרוטקציה. כלום".
שיר: "אני הגעתי ליחידה בעקבות אבא שלי ששירת במשטרה. ולפני שאת שואלת: לא עשו לי שום הנחות, להפך!"
התרגילים והמבחנים ביחידה לא היו רק פיזיים. שיר: "בוחנים את היכולת שלך להיטמע בשטח, לצד הכוח המנטלי, האמינות והיכולת לשמור על סודיות. כמובן שיש גם את הכוח הפיזי והכושר הגופני, ואת גם צריכה לדעת לירות ולצלוף, להתחפש ולהתחזות, לבצע משימות ופעולות מבצעיות מיוחדות. קיבלנו הרבה תרגילים ומשימות בשטח".
כמו?
סני: "לי, למשל, נתנו להיכנס למאפייה שכונתית, ובמשך חצי שעה ללמוד בעל פה את המטבח, המחסן וכל החדרים".
אז מה עשית?
"באתי לבעל המאפייה, ואמרתי לו שחלום חיי זה להיות אופָה, אבל מעולם לא ראיתי מאפייה מבפנים ואשמח שיראה לי. הוא נעץ בי מבט של 'מי המטומטמת הזאת', אבל ערך לי סיור. יצאתי, וחשבתי שהמבחן נגמר. אבל לא. בחוץ עצרו אותי 'שוטרים', ואמרו שמישהו 'דיווח' עליי כחשודה. הם ביקשו ממני תעודה, ומאחר שאסור לי להראות תעודת שוטר, שלפתי תעודת זהות, ולא נלחצתי. שאלו אותי, 'מה את עושה פה, למה את פה?' אמרתי: 'מטיילת. סתם. מסתובבת'. והם הלכו. המבחן עבר".
שיר: "אני התבקשתי כמבחן להיכנס למכולת, ולבצע מעקב על מישהו. אז שמתי על עצמי תיק בית ספר, ונכנסתי. חשבתי שהכול בסדר, אבל אחרי כמה דקות שם, המדריך שלי נכנס והתחיל לצעוק שם: 'גנבת! גנבת! תפתחו לה את התיק, ראיתי אותה גונבת!'"
מלחיץ. מה עשית?
"האמת שזה מבחן שנפלתי בו, כי קפאתי. לא יכולתי להזדהות כלוחמת".
מה היית אמורה לעשות?
"לא ידעתי אם אני צריכה להתעמת איתו, אז ברחתי".
קורס המסתערבים אורך מספר חודשים, במהלכו הלוחמים – כולם אחרי טירונות 05 של מג"ב – עוברים אימוני לוחמה בטרור (לוט"ר), לוחמה בשטח בנוי, ואימוני הסתערבות ייעודיים. בסופו של דבר, לוחמים שמסיימים את הקורס יוצבו באחת מיחידות הימ"ס המרכזיות של מג"ב. סני, שיר וגלי היו מהבודדות שהצליחו לסיים את את המסלול המפרך.
אוקיי, אז סיימתן את הקורס. מה בעצם עושה מסתערבת?
גלי: "התפקיד נחלק לשניים: חלק אחד, זו הפעילות הנקודתית, שמטרתה איסוף מודיעין, לרוב לקראת מבצע וזה כולל מעקב אחרי החשודים, איסוף המידע עליהם ועל שגרת חייהם".
שיר: "והשני זה הפעילות המבצעית הגדולה יותר, מעצרי מבוקשים, או תפיסה וסיכול פיגוע של מחבל מתאבד וכו'".
ובכל אלו, מה היתרון של מסתערבת אישה על מסתערב גבר?
סני: "שבאישה חושדים פחות. בתרבות שלהם אישה לא מהווה איום, לעומת גבר".
גלי: "גבר לא יכול להיטמע כמונו בקהל נשים, בחנות בגדים, בשירותים ציבורים וכו'. אני למשל נראית צעירה מגילי. אז לפעמים הסתערבתי כנערה או כסטודנטית, ולפעמים גם כאישה. בתרבות הערבית גבר גם לא אמור להסתכל לאישה בעיניים. את נכנסת למשל לחנות, הוא לא יכול להסתכל עלייך. וזה יתרון גדול לעומת גבר".
שיר: "אלו דברים שרק אישה יכולה לעשות ואף אחד לא יחשוד בה".
אבל מצד שני, אישה לא יכולה להיכנס למסגד, וגם היא תבלוט בתוך אירוע של הפרת סדר.
סני: "למסגד לא, אבל בהפרות סדר יש הרבה דרכים להיות. לקנות בחנות ליד, לקבץ נדבות, למשל".
שיר: "זה נכון עקרונית, למרות שיש לנו דרכים להיראות גברים. המטרה היא להיטמע בשטח. ומה עשו הגברים לפני שהצטרפנו? הסתערבו כנשים".
גלי: "אני אתן לך דוגמה. לי יצא לעצור הרבה מבוקשות, או לערוך חיפושים על אישה חשודה. לפני שהיו מסתערבות, הערביות ניצלו את המצב, חשבו שהן חכמות גדולות, והחביאו דברים בבגדים שלהן, כולל בתחתונים, כי גברים לא יחפשו שם. אבל עליי, כאישה, המבוקשת לא יכולה לעבוד. בקיצור, הגעתי יום אחד עם הכוח לבית, לבושה כמוהם (כלומר, כגבר – ש"מ), והייתה שם אישה שהיה צריך לעשות עליה חיפוש, כי הלוחמים חיפשו את הטלפון של בעלה, ולא מצאו".
איך היא הגיבה כשהבינה שאת בעצם אישה?
"בהתחלה היא נבהלה, כי חשבה שאני גבר והשתגעה מזה שהכנסתי אותה לחדר וביקשתי לערוך עליה חיפוש. כשהיא קלטה שאני אישה, היא פתחה עלי בצרחות, יריקות, קללות, 'יא חתיכת שרמוטה, טפו עלייך'. ביקשתי שתתפשט, והתברר שהיא החביאה את הטלפון בתחתונים וגם הייתה באותו זמן במחזור. גועל או לא, גבר מסתערב לא היה יכול לעשות כמוני את החיפוש הזה".
יש מבצעים שמיועדים רק למסתערבות?
גלי: "לא. את כמעט אף פעם לא הולכת לבד, ובמבצעים הגדולים יותר, זה אף פעם לא צוות אחד".
סני: "לי היה יותר ממקרה אחד שבו מצאתי את עצמי לבד מול מבוקש".
מה היה שם?
"המשימה הייתה לעקוב, לזהות ואז לדווח לכוחות שיעצרו מבוקש מאוד כבד מהפתח, אחד שמתכנן פיגועים. ממש רק סיימתי את הקורס ועוד לא הייתי מוסמכת כלוחמת, אבל הכניסו אותי, כי ידעו שהוא מאוד רגיש, פרנואיד, וידע שרוצים לתפוס אותו. רצו ללכוד אותו בבית שלו, כי הוא היה אמור להיפגש שם עם מבוקש נוסף, ואז לעצור את שניהם. אז אמרו: נשים בת, כסיפור כיסוי של זוג ברכב. בחרו אותי, כי עשיתי הרבה פעילויות של להיכנס למקומות ולהסתובב לבד, והחזות שלי מתאימה לשטח. אבל הזהירו אותי: 'בגלל שאת לא מוסמכת, את לא יוצאת מהרכב, לא משנה מה קורה. את עציץ בפעילות הזאת'".
ומה קרה?
"בשתיים־שלוש לפנות בוקר המבוקש נכנס לכפר וחותך לסמטה. חושך, אין נפש חיה ברחוב. ומה עושים עכשיו? אף אחד לא יכול לרדוף אחריו, כי אז הכוח 'נשרף'. היה חשש שהולכים לאבד אותו ואת המפגש שלו עם המבוקש השני. ואז אומרים לי: 'לכי אחריו'. אבל רגע, אני 'עציץ', אני לא אמורה לרדת, רק הגעתי ליחידה, לא מכירה את השטח והנהלים שם. אבל ירדתי".
לא פחדת?
"לזה התאמנו במשך חודשים, 20 שעות כל יום. אני הרבה יותר חזקה ממנו ויותר מהירה ושמה לו כדור בין העיניים אם יתקוף. נכנסתי אחריו לסמטה, ותוך כדי בניתי תרחיש שאם מישהו ניגש אליי, אני לוחצת על הקשר שישמעו שאני במצוקה, ואומרת לבחור: 'הלכתי לאיבוד'. הייתי במרחק שתי סמטאות מהבית שלו, הוא לא הבחין שעקבתי אחריו. עד שדיווחתי לכוח המעצר שהוא הגיע ונכנס לבית".
אבל את הרוב המוחלט של המבצעים, המסתערבות ביצעו כחלק מזוג או כצוות מורחב. גלי: "התבקשנו לדווח על מבוקש שעמד להיכנס למסעדה במזרח ירושלים. בחברה הערבית לא מקובל שאישה תיכנס למסעדה לבד. חייבים להכיר את הקודים שלהם: את גם לא יכולה לתת לגבר שלך יד, או להתנשק בפומבי, וזאת טעות שאפשר ליפול עליה. מצד שני, אם השותף שלי היה נכנס לשם לבד, והם פחות או יותר מכירים את הלקוחות, הוא היה ממקד אליו את תשומת הלב, ומסכן את עצמו ואת המשימה. אז נכנסנו לשם כבעל ואישה, מחופשים. כשהחשוד הגיע, דיווחנו עליו, ויצאנו כדי לאפשר לכוח לבצע את המעצר".
איך עוזבים את המסעדה מבלי לעורר חשד?
"זה כל הקטע. להיטמע בסביבה. להתנהג כמו כולם, לא למשוך תשומת לב, ולצאת משם באופן הכי טבעי ורגוע, כמו זוג שסיים לבלות. קפצנו ישר לרכב המילוט שחיכה לנו".
סני: "הייתי עם בן זוג במארב ביער, בעקבות מידע על מחבל מתאבד שעמד להיכנס משם ולהתפוצץ בירושלים. כשמדובר במחבל עם חגורת נפץ, אי־אפשר לקחת סיכון. התמקמנו כזוג בשיחים, והסיפור הוא שאם מישהו מגיע, מתחילים להתמזמז. פרשנו שמיכה בצידי הכביש, מספיק רחוקים כדי שנראה אותו קודם. ואז התבצעה כניסה ברכב של שני אנשים. איפשרנו להם להיכנס ולהתרחק קצת, דיווחנו על כל תנועה שלהם, והכוח לכד אותם. בפועל, באותה תקופה היו כל יום מעצרים של מחבלים מתאבדים. אגב, לא על כולם שמעתם בתקשורת".
גלי: "קיבלנו פעם משימה בבית חולים, כי היה מבוקש שנורה על ידי כוחותינו והתאשפז שם. אז התחזיתי ובאתי לבקר אותו עם 'בעלי'".
איך מסתערבים על מאושפז?
"את עולה לקומה, חולפת ליד הדלת שלו, ואם צריך, את נכנסת לחדר שלו בכל מיני דמויות, העיקר להביא עליו מידע: מי נמצא אצלו? מי בא לבקר אותו? עם מי הוא מדבר? האם יש לו שותפים? האם מתקשרים אליו או מוסרים לו משהו? זאת המומחיות שלנו".
סני: "אני זוכרת פעילות שאמרתי לעצמי, 'זה הולך להיות מסובך': קיבלנו התרעה על מחבל מתאבד במרכז ירושלים ו'לכו תאתרו אותו'. עכשיו, איך לעזאזל מוצאים אותו בין מיליון אנשים? ומה אם הוא בגב שלנו? לפתוח באש במקום הומה אדם זה בעייתי מאוד. אז התלבשנו כמו חבר'ה שיוצאים לבלות, סורקים אדם אחרי אדם, קונים גלידה כדי לא לעורר חשד, והעין על 700 אנשים. בסוף הוא נתפס באחד המחסומים".
איך מתכוננים לפני יציאה למשימה? מתפללים? יש אמונות תפלות?
גלי: "אני חזקה מנטלית, זה לא משפיע עליי".
סני: "אני לא אדם מאמין. מה שכן, אסור היה לדבר איתי לפני פעילות. עברתי בראש על כל הרשימה: מהציוד שצריכה, דרך המפה, מראה הרחובות, הכניסות והיציאות והקודים. זאת רשימה אינסופית לשנן בעל פה".
שיר: "לי היה סוג של הכנה מנטלית. טקס כזה, שנועד לבדוק שהכול במקום, שחלילה לא ייפול מכשיר הקשר, ולא יבלוט לי משם איזה חוט, לעשות מדיטציה ולהיכנס לגמרי לתוך הדמות שעומדת לגלם, כמו במשחק בתיאטרון".
היו מקרים שפחדתן?
סני: "בשטח את לא פוחדת, את מרוכזת במשימה".
גלי: "אבל במשימה משותפת, אם יש מישהו לידך שהוא לחוץ - זה מה שמפחיד. פחדתי בהתחלה, אז עשיתי הרבה תרגילים, סימולציות עם הלוחמות, נכנסתי בכוונה למקומות שונים כדי להביא מידע, או לקנות משהו מחנות בשכונה ערבית. וזה נרגע, כשלומדים להיטמע בשטח".
מה זה בעצם אומר, "להיטמע בשטח"?
שיר: "המשמעות של 'להיטמע בשטח' זה לא לחיות שם, אלא להיות כמו ניצבת בסרט. כמה שפחות לדבר, לבלוט, או להשאיר עקבות".
גלי: "זה לא ללכת עכשיו עם חג'אב ורוד, ולשים לב לפרטים הכי קטנים. למשל, הערביות היו מסדרות את הגבות שלהן דק־דק. אז בלית ברירה היינו צריכות לסדר את הגבות כמותן".
חיסלתן פעם מחבל?
שיר: "לי זה כמעט קרה, כששלפתי אקדח באירוע בכפר".
גלי: "לי לא יצא, אבל כן עצרתי מבוקש יותר מפעם אחת".
סני: "כן, אבל זה לא היה לבד. כולנו פגענו בו. הוא חטף הרבה. הגיע לאבו־כביר מסננת".
יכולה לפרט?
"מעדיפה שלא".
החשש הכי גדול של כל מסתערב או מסתערבת הוא "להישרף" בשטח, כלומר כשמישהו מזהה שהם מסתערבים. אז עלול להתפתח עימות מול המון שחלקו חמוש. או, בקיצור, הביטוי שהפך למוכָּר מאז הסדרה ופירושו כאוס: "פאודה".
לשיר זה קרה. "לקראת מעצר מאוד גדול, קיבלתי עם השותף משימת איסוף מודיעין על מבוקשים. במשך תקופה הסתובבנו בכפר כזוג כמעט כל יום".
ולא חשדו בכם?
"לא, כי הפכנו למקומיים עם סיפור כיסוי. ביום המעצר, היינו בתצפית רגלית, וראינו שהכוח כבר פָרק מהרכב לביצוע המעצרים. ואז קרתה תקלה: לפתע הגיע רכב שלא ידענו עליו, שישבו בו שניים מחברי חוליית מחבלים, לבושים במדי ב' כמו חיילים, חבושים כובעי גרב וחמושים. זה גורם לא צפוי, שמעמיד את הלוחמים בסכנה. דיווחנו מיד שיש שני חשודים נוספים - ואז אחד מהם התחיל לברוח לעברנו. עכשיו, תזכרי שבתכלס, אנחנו שם מסוערבים על תקן 'מקומיים'. וההוא באטרף לברוח עם האקדח שלו ביד, ומה עושים? אז השותף שלי שם לו רגל, והפיל אותו, והתחיל ביניהם מאבק. כשראיתי שהוא בסכנה, הצמדתי למחבל אקדח למצח. תארי לך אישה ערבייה, דתייה, עם אקדח שלוף. נחשפתי, וזה קרה באמצע היום. כל הכפר שהיה עד אז באטרף בעקבות המעצרים - ידויי אבנים וצרחות וקללות - היה פתאום ב־Freeze. כאילו ששמו את כולם על השתק, חצי שנייה. הלם".
איך המחבל הגיב?
"קפא על הרצפה. נשמטה לו הלסת. לא תיפקד, והחבר שלו ניצל את המומנט וברח. הוא עקף אותנו, אבל בסוף גם הוא נתפס".
ואיך חולצתם?
"היה שם כוח חילוץ שבא והוציא אותנו משם, אבל פתאום קלטתי שנשרפתי, וגם חטפתי על זה ביחידה. חלק מהלוחמים הצדיקו אותי, במיוחד השותף שלי, אבל אחרים טענו שהייתי צריכה לרדוף אחרי החשוד השני שנמלט, למרות שלפי הפקודה אסור לי. הורידו אותי מהשטח למשך שלושה חודשים".
מה המקום הכי מסוכן שבו הופעלתן?
גלי: "במחנה הפליטים בשועפאט. היה שם מבוקש שהכוח היה צריך לעצור, והיינו צריכים לתצפת ולדווח עליו. הקטע שהיו פקקים מטורפים באותו היום, והכוח התעכב. כשעמדנו להיכנס לבית הקפה, המבוקש עמד לצאת משם, והכוח הגיע בשנייה האחרונה ממש. כשביצעו את המעצר, התחילו הפרות סדר גדולות ובלגן. שם ממש פחדתי. עלינו מיד לרכב ונכנסנו לאיזושהי סמטה, כי לא רצינו שיעקבו אחרינו, וביקשנו משם איסוף".
שיר: "המקום הכי מסוכן שהייתי בו היה בקסבה של חברון. היינו צריכים לעצור שם מבוקש באזור הכי פסיכי וצפוף. נסענו בטרנזיט מקרטעת, וככל שהתקדמנו זה נעשה יותר צפוף. אני זוכרת את האימה. היינו בכמה רכבים מסוערבים והייתי שם בת יחידה. ידענו שהמבוקש נמצא בחנות. שני חבר'ה שלנו פרקו מהרכב, ואני והשותף נשארנו לשבת בו כזוג. היינו אמורים לצאת ולדווח בקשר מה קורה עם אותו מבוקש".
ומה קרה בפועל?
"איך ששני החבר'ה ירדו ועצרו אותו, הם 'שרפו' את כולנו. הפלסטינים צורחים 'מסתערבים! מסתערבים!' ומתחיל ירי עלינו. פתחנו במנוסה, כי כוח החילוץ לא הספיק להיכנס לשם בזמן. על הכביש היו במפרים גבוהים, וזאת טרנזיט טרנטה, שגם ככה הייתה מפורקת כולה. הפלסטינים זורקים עלינו בלוקים מהמרפסות ואנחנו נוסעים במהירות מטורפת, העיקר שלא נחטוף כדור. הגענו לבסיס. הטרנזיט טוטאלוס. לגמרי מפורקת, ואנחנו עם מכות בכל הגוף ופריקת כתף".
אתן מספרות על מחבלים ומעצרים, אבל יש שם גם אזרחים תמימים, ילדים. קרה לכן שנקלעתן לדילמה?
סני: "כן. היינו במעצר של מבוקש שהחביא בביתו אמל"ח לטובת פיגועים. בבית היו שבעה ילדים קטנים, כולם בחדר אחד. בזמן החיפוש, הייתי צריכה לשמור עליהם שלא יזוזו. זה אירוע שהשפיע עליי לגבי כל התפיסה שלי את המצב: את באה מורעלת, רוצה לשים את היד על המבוקש, מעירה אותם באמצע הלילה, ואז ילד בן ארבע מסתכל עלייך בחיוך הכי גדול, ועם עיניים הכי אוהבות, כי את בשבילו כמו דמות מהסרטים. אני מולם עם M16, נצרה פתוחה וכדור בקנה. ואני אומרת לעצמי באותו רגע, שהייתי חונקת את מי שהיה עומד ככה מול האחיין שלי".
ומה עשית?
"הוצאתי את הצמה שלי החוצה מכיסוי הראש כדי שלא יפחדו, וחייכתי אליהם".
אחד הטיעונים שהועלו ביחידה ומחוצה לה כנגד קבלת המסתערבות למג"ב, הייתה השאלה הנצחית "ומה יקרה אם אחת מהן תיפול בשבי". כאן, המסתערבות ששירתו במג"ב דווקא חצויות. גלי, למשל, מודה כי "ברור שפחדתי מזה, ברור ששבי הוא יותר עוצמתי לאישה מגבר שנתפס. אבל הסיכון שיש בזה לעומת התועלת מאוד נמוך". סני פשוט אומרת, "מי שמפחדת מחטיפה, מאונס, מהתעללות – שתעזוב". שיר מאמינה שכל התפיסה הזו, של סכנת השבי לנשים, היא שוביניסטית. "הסיפור שיאנסו אותך ולכן לא כדאי להתגייס ליחידה מיוחדת, כמו למסתערבים, זאת תפיסה פטריארכלית. כי מי אתם שתחליטו בשבילי מה טוב לי או לגוף שלי ולאן להתגייס? למה נערה שחולמת לעשות תפקידים גדולים ולתרום למדינה, צריכה לגדול עם הידיעה מראש שלא כל האופציות פתוחות בפניה? הרי היא זאת שתחליט בסופו של דבר מה היא רוצה ומה היא חושבת שהכי טוב ונכון בשבילה".
יש מגזרים שמתנגדים לגיוס נשים בכלל וללוחמות בפרט.
שיר: "די עם השוביניזם הזה. כל האופציות צריכות להיות פתוחות ושהבנות יחליטו".
סני: "פרימיטיביים יישארו פרימיטיביים, ואני לא מתכוונת לתקן את העולם. עשיתי את שלי במשך שלוש וחצי שנים במסתערבות והראיתי שבחורות מסוגלות, ושהן נכס".
לפני כחודשיים חשפה הח"מ פרשה שמביכה מאוד את הימ"ס: מפקד בכיר ביחידה הורשע בביצוע מעשים מגונים בשוטרת צעירה, שתפקידה ביחידה היה מתעדת מבצעית. על פי כתב האישום, המפקד אסף את השוטרת ברכבו, והסביר לה כי הם יוצאים ל"פעילות מבצעית" שבה היא תשמש "כיסוי" כבת זוג. במהלך ה"פעילות" הוא נישק אותה ארוכות, נצמד אליה וליטף אותה מעל בגדיה, בין היתר, מעל ישבנה וחזה. כמה ימים אחר כך, שוב זימנה ל"פעילות מבצעית", במהלכה נישק אותה. במשפטו טען המפקד כי המפגשים היו כדי לאמן את החיילת למצבים אלו, אבל השופט לא קיבל את הטיעון. המפקד נידון ל־16 חודשי מאסר, הודח ממג"ב, ובימים אלו מערער על הרשעתו.
איפה עובר הגבול בין מה שבאמת צריך לעשות ככיסוי למשימה, לבין עבירת מין?
סני: "אני לא בקיאה בפרטים, אבל ההתנהלות שלו מוזרה. ואם זה קרה בלי קשר למציאות בשטח, אז הוא חצה את הגבול. אחד כזה היה חוטף ממני אגרוף. אם סיפור הכיסוי זה להיות הומלסית ולקבץ נדבות ולא תתנהלי ככזאת - תישרפי. אותו דבר בתור זוג ברכב ביער, כשאורבים למחבל, אם אני צריכה להתמזמז עם הלוחם לצורך המשימה, אין שום רגש. הרי אני מסתערבת עם כדור בקנה. שחקנית בהוליווד. מה יותר קשה: להסתער על מחבל שעליו חגורת נפץ, או להתנשק עם לוחם? את מקצועית והדברים האלה לא מזיזים לך. הגבול הוא כמה שצריך, ולא מעבר".
הכול?
"זה כמו שימוש בכוח: מה שצריך, עושים. היה זוג מסתערבים ברכב בתצפית לילה על בית של מבוקש, שזיהה שלושה גברים מתקרבים אליהם. הם הבינו שעכשיו הם צריכים 'לעשות את זה'. אז הוא הכניס לה ידיים מתחת לחולצה, הכול היה, כי באו לבדוק אותם, והיו צריכים להראות שזה אמיתי".
איך זה נגמר?
"דפקו להם בחלון של האוטו, שאלו 'מי אתם?' והלוחם ענה: 'אחי, מה אתה מפריע לי? אתה לא רואה שאספתי מישהי שווה?' הוא אמר לו: 'סליחה גבר', והלך. זה נעשה בלי רגש. הכול בפרופורציות. אנחנו כמו משפחה ביחידה".
אפרופו משפחה, איך הגיבו במשפחות שלכן לתפקיד? החברות, בן הזוג?
גלי: "ההורים שלי ידעו שהייתי בימ"ס, אבל לא מה עשיתי שם. אין לי הרבה חברות, כך שזה לא שינה לי הרבה. את בעלי הכרתי תוך כדי השירות ביחידה, וכך שהוא ידע מה אני עושה, וטוב אולי שיש מישהו שאת יכולה לחלוק איתו את מה שאת עוברת".
סני: "אבי נפטר, לאמא שלי לא סיפרתי כלום עד לפטירתה לפני שנתיים, ולחברות מחוץ ליחידה אסור לספר. כששאלו, אמרתי שאני מג"בניקית בירושלים".
ולא התעניינו? לא שאלו מה את עושה?
"אמרתי שזה שירות טוב, כי זה בעיר ושאני לא עושה הרבה. רק מסתובבת ומחפשת חשודים".
הן כולן גאות בשירות שעשו, אבל גם מוּדעות לחלוטין לפצעים שהשנים כמסתערבות הותירו בהן, ולכך שעד היום הן מתנהגות אחרת מבנות גילן. גלי: "למשל, אין מצב שאני יושבת כמו עכשיו מולך, עם הגב לדלת. אני כל הזמן שומעת רעש מהאימונים, יריות. אני מאוד רגשית שם".
שיר: "כל פעם שקורה משהו, אני נדרכת. בהיכון כל הזמן".
סני: "לא היו לי יותר מדי חיים פרטיים, כי גם אחרי השירות התעסקתי בתחום. אבל זה מכניס לפרופורציות. עשיתי בשירות דברים מטורפים עם סף ריגוש מאוד גבוה – הרי קפצתי על מחבל עם חגורת נפץ – ועם סכנות ואתגרים. ואז אני מגיעה לחיים האישיים, והדברים פחות מסוכנים ועם פחות עוצמות. אז יותר קל לך להתמודד עם כישלונות ומשברים".
מה למשל?
"אם גבר עוזב אותי, אני נורא רציונלית: 'אוקיי. זה קרה. למה זה קרה?' עושה תחקיר: 'מה הוביל למה', עושה בראש סְכֵמוֹת. זה משפר אותך כבן אדם, להבין איפה טעית, מה היה שיקול הדעת שלך, איך לא ראית שזה קורה. הפכנו להיות אנשים שהרגש לא שולט בהם. הכול בחיים נורא משימתי. אני הולכת לבנק? זו משימה. באיזו שעה קמה? כמה זמן יש לי לקפה וסיגריה? איפה אני חונה? הכול מתקתק".
מתי זה השתנה?
"כשסיימתי עם כל ההרפתקאות הביטחוניות שלי, והלכתי לעבוד בפנימייה כמדריכה לכיתות י'. הייתי גוש קרח. אין רגש, לא קיים. הכול נורא מבצעי, מחושב. משמעת, לימודים. בחצי השנה הראשונה הילדים קראו לי 'גסטפו'. ואז הבנתי שאני צריכה חוץ מלדרוש גם לתת. אז במקום להעניש ילדה שאיחרה לכיבוי אורות ובכתה לי שאמא שלה בחו"ל ולא ביקרה אותה חצי שנה, חיבקתי אותה וירדו לי דמעות. זיהיתי שיש לי רגש ושהוא חזר".
אתן סובלות מסיוטים?
שיר: "היו לי הרבה חלומות שאני בשטח ולא מצליחה לשלוף את האקדח, שהוא נתקע, או שנופל לי מכשיר הקשר".
גלי: "את חיה כל הזמן במתח, דרוכה כל הזמן. את ידעת כמה שנים לא מרחתי לק? הייתי כוססת ציפורניים כמו גבר".
סני: "סיוטים לא, אבל אני נועלת לסת בלילה. אני יכולה להיות מאוד דרוכה במהלך השינה. אחרי השחרור, כשאמא הייתה דופקת בדלת החדר, הייתי מזנקת מהמיטה להקפצה".
6 צפייה בגלריה
''מה שקורה ב'פאודה' זה כלום ושום דבר לעומת המציאות בשטח''. רונה לי שמעון בסדרה
(צילום: רונן אקרמן, יח"צ)
לא מעט מסתערבים לוקים בפוסט־טראומה.
שיר: "אני אובחנתי כפוסט־טראומטית. הייתי בהדחקה, אבל אחרי שהשתחררתי, הרגשתי שלהתעורר בלי הקפצה, או שעון מעורר, זה לא נורמלי. על כל דבר הכי קטן, הייתי מגיבה כאילו שאני נמצאת במעצר בשטח. עדיין אין יום שבו אני לא חוששת שמישהו עוקב אחריי, אני תמיד חוששת שמצותתים לי לטלפון. החיים הכפולים האלה, זה משהו שנשאר איתי לאורך כל הדרך".
סני: "אני אובחנתי עם מחלה אוטואימונית. זה אומר שהדחקתי הכול, אבל הסטרס אכל לי את הגוף מבפנים. עד היום אני מתמודדת איתה".
שיר: "כשמסתערבים בנים משתחררים, הם נחשבים מלח הארץ ומחזיקים מהם. יושבות פה בנות, ואת רואה את היכולות והכישורים שלנו. נראה לך הגיוני שאנחנו מסיימות את השירות הזה ולא מכירים ביכולות שלנו? את יודעת עם איזה ערך עצמי נמוך יצאתי מהשירות? דיכאונות, הפרעות אכילה? כי זה מה שקיבלתי ארבע וחצי שנים, בסוף עשיתי הכול כדי להצדיק שאני אישה. אז לא לבשתי בגד צמוד שנים, שלא יראו את הגוף שלי, שחס וחלילה לא יסתכלו עליי כעל אישה, כי 'אישה' זאת מילת גנאי. מסתערבת זאת אישה מכוסה, את לא בולטת בחדר".
מה הרווח שהפקתן בכל זאת מהשירות?
גלי: "הפחד אצלנו הוא לא הגורם המניע לחיים שלנו, הוא לא מעכב אותנו".
סני: "ביחידה את מקבלת כלים שעוזרים לך להתגבר על כל מכשול. למשל, יכולת מטורפת לנטרול רגש. נגיד, נתקעת בכביש החוף ויוצא לך עשן מתחת למכסה מנוע. מישהי אחרת הייתה נלחצת. אני מכבה את האוטו מדליקה ארבעה וינקרים, יוצאת בשנייה לטפל במצב. המוח שלך כל כך מאומן ומיומן, הכול אוטומטי ואת לא נלחצת. היום יכולים לזרוק אותי בכל מקום ואגיע בול ליעד".
שיר: "אלו כלים לחיים שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר, ולצד הפוסט־טראומה אפשר לנהל אורח חיים תקין עם איכות חיים גבוהה, בתנאי שמטפלים".
תמליצו לבת שלכן להתגייס למסתערבים?
גלי: "חד־משמעית לא! כי זה תפקיד כל כך תובעני ודורש ממך כל כך הרבה ויתורים, כך שזה או הכול, או כלום. אפשר בהחלט ליהנות משירות צבאי גם במקומות אחרים".
סני: "כן אמליץ, אך לא בלב שלם. אני מאמינה ביחידה ובמקצועיות שלה, אבל הבת שלך בסכנת חיים כל הזמן. בשביל מה? איזה מלחמות אנחנו נלחמים?"
אז בדיעבד, זאת הייתה טעות להתגייס לימ"ס?
סני: "ממש לא".
גלי: "באיזשהו מקום אני מרגישה החמצה, כלומר שיכולתי לתת יותר, אילו הם רק היו מאפשרים לי. אני הרגשתי שווה מאוד, אבל בסופו של דבר זה הלבד. להרגיש דברים? שם לא מרגישים. לבכות? אסור".
שיר: "חוץ מזה, אנשים צריכים להבין שהחיים מחוץ למסך הטלוויזיה זה לא מה שהם רואים ב'פאודה'".
אני מניחה שראיתן את הסדרה.
סני: "דווקא לא ראיתי. אני חייתי את המציאות. לא רוצה שזה יעורר בי געגוע. ממה ששמעתי, מה שקורה ב'פאודה' זה כלום ושום דבר לעומת המציאות בשטח".
שיר: "אני כן ראיתי, וזה השפיע עליי. 'פאודה' בנויה אמנם כתסריט הוליוודי, אבל סופר־אותנטי. פתחתי יום אחד טלוויזיה, ראיתי 'פאודה', ובום - הכול יצא החוצה. אני צופה בזה ולא קולטת מה אני רואה. חטפתי פלאשבק של החיים, לפנים. ומאותו הרגע המחשבות התחילו".
אילו מחשבות?
"איך שתקתי כל השנים, איך זה שעם כל מה שעשיתי שם אני מתביישת במה שעשיתי ולמה אני לא גאה בזה והולכת בראש מורם ברחוב".
סטיילינג: אביגיל שניאור זורע, מכנסים רעלות ונעליים: בוידעם, שאלים: רויאל ג'פסי, איפור: בלה בן נון
