בתחנת דלק בדרך מצפון-מקדוניה לקוסובו העליתי לרכב השכור טרמפיסט בשם עאנר בקטאשי (43). החברה שלו סטודנטית בצפון-מקדוניה, והוא בדיוק חזר מהמפגש עימה. כמו כל אחד אחר בקוסובו, גם בקטאשי רוצה להשמיע את הגרסה שלו לסכסוך עם סרביה: השהות בקוסובו היא מאבק בלתי פוסק של אינטרסים, וכל אורח הוא הזדמנות להוכיח את העליונות המוסרית של המיעוט הסרבי בקוסובו (שישה אחוז) או של הרוב האלבני (92 אחוז).
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אף שהרוחות בגבולות התלהטו לאחרונה, בקטאשי בטוח שלא תפרוץ שום מלחמה: "זו רק גחמה של הנשיא הסרבי ווצ'יץ'", הוא אמר, "הוא צריך הסחת דעת מההפגנות הגדולות נגדו בבלגרד. כשזה קורה הוא תמיד מתחיל לנגן על הפטריוטיזם הסרבי, ואין מה שמדליק אותם יותר מההבטחה שקוסובו תחזור להיות חלק מסרביה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
התקופה האחרונה היא המתוחה ביותר בדרום מזרח אירופה מאז תחילת המאבק לעצמאות קוסובו ב-1998. אז המאבק נגמר עם כמעט 13 אלף הרוגים (רובם אלבנים) ויותר ממיליון פליטים. בזיכרונם של רבים עוד מהדהדות התמונות של כוחות האוויר של נאט"ו, בהובלת ארצות הברית, שהפציצו את בלגרד ומה שאז הייתה יוגוסלביה במשך 78 ימים רצופים.
ב-2008 הכריזה קוסובו באופן רשמי על עצמאותה, אך המאבק לא נגמר. בשלושת החודשים האחרונים חלו אירועים שונים של יריות, דקירות, רימוני הלם, גז מדמיע, חסימת כבישים, חסימת מעברי גבול ופצועים רבים במאבקים שהתעוררו בין סרבים לכוחות ביטחון קוסובניים ושל נאט"ו (KFOR). נשיא סרביה אלכסנדר ווצ'יץ' הודיע לאחרונה על העלאת רמת הכוננות הצבאית של הכוחות על הגבול, בפעם השישית בחמש השנים האחרונות - אבל הפעם נדמה שהוא רציני. קונפליקט על קונפליקט על קונפליקט בשדה המוקשים הכי גדול של אירופה.
לא נמאס לכם כבר מהמלחמה?
"הייתי בן 18 כשהתחילה המלחמה לעצמאות שלנו. כל הדור שלי שרוט. יש אנשים שחיילים סרבים אנסו את כל בנות המשפחה שלהם מולם. יש אנשים שראו את האבות שלהם מוצאים להורג מול העיניים שלהם, בלי משפט - ואחרי זה העלו אותם באש. פשעי מלחמה שכל החיים שלך אתה מנסה לשכוח ולא יכול. טיהור אתני".
בשלב הזה בקטאשי טען כי אלבניה הייתה המדינה היחידה במהלך מלחמת העולם השנייה שבה גדלה אוכלוסיית היהודים, לעומת סרביה ששיתפה פעולה עם הנאצים.
הסכסוך הנוכחי התחיל בשנה שעברה. הרשויות בקוסובו החליטו שהן רוצות לאחד את מספרי הרישוי במדינה ולא לאפשר עוד לוחיות רישוי של סרביה. הדרישה הייתה שבתוך כמה חודשים כל הרכבים הרשומים במדינה יישאו לוחית רישוי של קוסובו. עבור המיעוט הסרבי, שמתגורר בצפון קוסובו ומאמין שהמדינה היא חלק מסרביה, זו הייתה קריאת תיגר על הסטטוס קוו: בנובמבר התפטרו ראשי עיריות, שופטים וכחמש מאות שוטרים בדרישה לאוטונומיה של המיעוט הסרבי.
"בשבילנו", מספר בקטאשי, "אוטונומיה סרבית זה טאבו. ברור שהיינו רוצים הסדר שיאפשר לנו לחיות בשקט, לכולם נמאס לחיות במתח כזה. אבל 'אוטונומיה סרבית בצפון המדינה' זה מושג שאתה יודע רק איך הוא מתחיל. לאוטונומיה של הסרבים יש נטייה להתפשט".
הבחירות בערים בצפון קוסובו התקיימו באפריל, והמיעוט הסרבי נעדר מהקלפיות בהוראת הנשיא הסרבי: רק 3.47 אחוז מבעלי ההצבעה בארבע הערים מממש את זכותו להצביע.
בסוף מאי נכנסו ראשי העיריות למשרדיהם, בטקס שכלל תלייה של דגלי אלבניה וקוסובו על ראש הבניין. עבור הסרבים מדובר באכילה של צלעות חזיר, בבית כנסת, ביום כיפור. הסרבים בתגובה ניסו לפרוץ לבנייני העיריות, השתמשו בנשק חם וקר. 30 חיילי נאט"ו פונו לבית החולים עם כוויות קשות, שברים, דקירות, פגועי ירי ופצעי גוף. לצידם חמישים סרבים נפצעו, ארבעה במצב קשה, ושמונה נעצרו.
המצב בגבול הצפוני של קוסובו התלהט: אנשי המיעוט הסרבי הפסיקו לשלוח את הילדים לבתי הספר וסגרו בתי עסק, חסמו את מעברי הגבול ונתיבי תנועה מרכזיים. מנגד, בקוסובו אסרו על כניסת כלי רכב מסרביה והוציאו אזהרת מסע לנוסעים לסרביה. צריך לזכור: החלטה סרבית לפרוץ במלחמה, משמעותה מלחמה נגד נאט"ו, כשכוחות נאט"ו באזור מתוגברים (אחרי המהומות עלה מספר הכוחות מ-3,800 ל-4,500).
"אתה צריך לזכור איזה סרבים גרים שם", אומר בקטאשי וטוען למעורבות של כוח וגנר, יחידת שכירי החרב הרוסית הידועה לשמצה, במחאות הסרביות בצפון קוסובו. "אלו או אנשי השירות החשאי של סרביה או מאפיונרים, שהפכו את המקום לגן עדן להברחות. בחודשים האחרונים יש שם גם הרבה שכירי חרב מכוח וגנר, שמבריחים נשק לתוך קוסובו. הם פועלים בהוראת ובתשלום המשטר בבלגרד".
נשיא סרביה האשים בהידרדרות את ראש ממשלת קוסובו אלבין קורטי: "זה רק הוא וצבא הכיבוש שלו", אמר ווצ'יץ' והזהיר כי "אם הקהילה הבינלאומית לא תרגיע את האלבנים בקוסובו, הדברים פה ייצאו משליטה". ווצ'יץ' גם טען שאנשי קוסובו מבצעים בסרבים טיהור אתני.
ביום שבו נָחַתִּי הודיעו ברדיו כי כוחות סרביים הכוללים שלושה שוטרים מקוסובו נעלמו בגבול: הרשויות בקוסובו טענו כי הם נחטפו מתוך שטח המדינה, הסרבים טענו כי הם נכנסו לסרביה עם כלי נשק ונעצרו. תמונותיהם הופצו כשהם כפותים וכלי הנשק שלהם בסמוך לראשם.
בבוקר שאחרי כן נסעתי עם המתרגם שלי, איש הציבור האלבני בקוסובו, צפונה - לכיוון המקום שבו נעלמו השוטרים. עברנו בעיר מיטרוביצה, שבה מפריד גשר בין חלקה הדרומי עם האוכלוסייה האלבנית לחלקה הצפוני עם הרוב הסרבי. אין שום סימן שהגשר הזה מהווה בעצם גבול בין מדינות בעימות ארוך שנים: אין פה שום מעבר גבול, והנוכחות המשטרתית מעטה. פה משלמים ביורו, שם בדינרים - וזהו.
לעומת מיטרוביצה האלבנית השלווה והשקטה (90 אחוז מאזרחי קוסובו הם מוסלמים, אבל הציבור מאוד ליברלי), מיטרוביצה הסרבית היא נפיצה ביותר. על כל המכוניות כאן מודבק סלוטייפ לבן שמסתיר את שם המדינה (קוסובו) מלוחית הרישוי, ילדים מסתובבים פה בחולצות עם כיתובים לאומניים קשים והגרפיטי בכל פינה מכריז ש"קוסובו היא סרביה". גם על לוחיות של חדרי רופאים מצוין שהם שייכים למשרד הבריאות הסרבי.
באורח פלא, גם הסים שרכשתי בדרום קוסובו לא עבד בצפונה. כשרכשתי סים בשדה התעופה של בלגרד, שאלתי אם הוא יעבוד בסרביה - ואשת המכירות אמרה שברור. שאלתי אם הוא יעבוד בקוסובו, והיא הסתכלה עליי במבט ממית והכריזה: "קוסובו זה סרביה".
המשכנו צפונה לכיוון הגבול עם סרביה. בדרך לאתר ההיעלמות של השוטרים עברנו בין עיירות קטנות, עניות וכפריות. בכולן הייתה כמות מדהימה של דגלי סרביה. עבור המיעוט הסרבי בקוסובו, מדובר בנשמת אפה של מדינתם "המקורית", מקום לידתה: כאן הכנסיות והמנזרים של סרביה מימי הביניים, וכאן הם נלחמו בקרב אגדי בצבא העות'מאני ב-1389.
במשך שעת נסיעה בודדת עברנו דרך לא פחות מ-12 מחסומי משטרה שתיחקרו אותנו על מעשינו. כשהגענו לשביל שממנו נחטפו החיילים, עמד שם נגמ"ש, וממנו יצא חייל קוסובו גדול ממדים עם כובע לראשו ותת-מקלע שכוון אלינו. הוא דרש תעודות, וכשראה את הדרכון הישראלי אמר ש"ישראל זה בסדר" והחווה בידו, עם תת-המקלע, למקום שממנו נחטפו החיילים. ההכרה של ישראל בקוסובו (יש לישראל שגרירה שנמצאת בארץ, אבל לא שגרירות רשמית) הפכה אותה לפופולרית בקרב הרוב האתני במדינה.
חוץ מאווירה פסטורלית, דווקא לא היה הרבה מה לראות בנקודת החטיפה. חזרנו, ועצרנו בזבאצ'ן - שם בפעם הראשונה המלווה שלי נע בעצבנות ופכר אצבעותיו: זבאצ'ן הייתה המוקד העיקרי לאלימות ולקרבות בין הסרבים לחיילי נאט"ו.
עצרנו ליד ג'יפ גדול של כוח או"ם פולני. כלי הרכב הזה, כמו יתר כלי הרכב של אנשי האו"ם, ישב על אם הדרך בפאתי זבאצ'ן. אף אחד מהם לא העז להכניס את הראש שלו ללב העיר. שלושה חיילים ישבו בג'יפ, שכתובת Z (כתובת המזוהה עם כוחות של רוסיה, פטרוניתה של סרביה) רוססה עליו.
"אנחנו אמורים לשמור שהלהבות לא יעלו", אמר לי מפקד הג'יפ: "זה מאוד מתסכל. נותנים לנו כוחות, נותנים לנו ציוד, אבל לא נותנים לנו שום פקודה להגן על עצמנו. בכלל, קוסובו לא צריכה אנשים במדים - היא צריכה אנשים שיודעים לבנות גשרים".
נכנסנו לעיר, בטענה שאנחנו רוצים לראות ולצלם את הבית שבו נולד וחי אבא של ג'וקוביץ'. מהרגע שפנינו שמאלה לכיוון מרכז העיר, עקבו אחרינו שתי מכוניות. כשמצאנו חניה, התקרב אלינו במהירות צעיר בשנות ה-30 לחייו. ביד אחת הוא החזיק אקדח מאחורי הגב, ביד השנייה הוא הסתיר את פניו עם החולצה. הוא שאל מאיפה אני, ואמרתי ישראל. הוא ביקש תעודת זיהוי ואמר שישראל זה בסדר, ושאם לא הייתי ישראלי "הוא היה שובר לי את הראש" (הסרבים מחבבים את הישראלים בגלל התנגדותו של אריאל שרון להפצצות ב-1999). הוא פנה גם למתרגם ושאל מאיפה הוא. זה היה רגע אמיתי של אימה: "גם אני ישראלי", ענה לו המתרגם הקוסובני-אלבני שלי באנגלית.
העיר הזו הייתה ענייה מאוד. עשרות אנשים ישבו על ספסלים מתחת לשמשיות, ששמרו עליהם מפני הגשם והחום. האבטלה פה לא קטנה מאז סגירת המכרות, והרבה עברו לעבוד בשירות המשטר בבלגרד. על הגדר נתלה שלט ועליו הכיתוב: "זבצ'אן לעולם", באותיות קיריליות עם נתזים של טיפות דם. על הקירות ציורי קיר של פושעי מלחמה כמו הרמטכ"ל הסרבי לשעבר מלאדיץ' (קוסובו הסרבית מלאה במונומנטים מפוארים לרוצחי אלבנים). הם סירבו בתוקף לדבר, הסתכלו עלינו בעיניים שונאות ומזרות אימה ורק אישה אחת אמרה לנו: "זה ייגמר לטובתנו. אם אנחנו לא נעשה את זה, יעשו את זה הנכדים שלנו. מפה יוציאו אותנו רק כגופות".
כבר לפני כמאה שנה כונה אזור הבלקן "חבית אבק השריפה של אירופה", וגם היום קוסובו היא תפוח אדמה גיאופוליטי לוהט. כמאה מדינות ורוב מדינות האיחוד האירופאי מכירות בה (חמש המדינות שלא: יוון, קפריסין, סלובקיה, רומניה וספרד, לא תומכות בה בגלל הפחד מהבדלנים בשטחן). סרביה, סין ורוסיה לא מכירות בה, ובזכות התמיכה הרוסית, הקשר בין המדינות רק התחזק.
מומחי ביטחון סרבים שאיתם שוחחתי טענו לקשר ממשי בין הפגזות נאט"ו בסרביה ב-1999 למלחמה באוקראינה: הפגזות אלו לא קיבלו הרשאה במועצת הביטחון ולמעשה קבעו עובדה בשטח, בפעם הראשונה בלי להתחשב ברוסים. ראש הממשלה הרוסי דאז יבנגני פרימקוב היה בדרכו לוושינגטון ביום שלפני תחילת ההפגזות האוויריות, ודרש מסגן הנשיא אל גור להקפיא את התכנון להפציץ בסרביה. כשנענה בשלילה, באו עשר שנות ירח דבש בין רוסיה לאמריקה לסיומן. רוסיה עמדה על דעתה בפעם הראשונה מאז פירוק הגוש, ובסוף השנה עלה פוטין לשלטון ואיתו הלאומנות הרוסית. 78 ימים הפגיזו כוחות נאט"ו את האזור. מאות נהרגו, כולל פליטים מקוסובו ואזרחים סרבים.
האיחוד האירופאי רוצה רק שקט. הוא לא יכול לשאת עוד חזית מלבד אוקראינה. האמריקנים רוצים להביא את הסרבים לצד שלהם: "הסרבים משחקים משחק מאוד מתוחכם ומסוכן", אומר נג'מדין ספייהל, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת פרישטינה. "הם רוצים השקעות סיניות, מימון מהמערב ונשק מרוסיה. הם יצטרכו להחליט בסוף". בינתיים, הסרבים הרשו מעבר ומכירת נשק לאוקראינה, והמערב רמז שהם ישקלו את הצירוף שלהם לאיחוד האירופי. הגרמנים הם עדיין השותפים המסחריים הכי גדולים של הסרבים, אף שהאמריקנים השעו את קוסובו מתרגיל צבאי מתוכנן והקפיאו ביקורים דיפלומטיים.
ראש הממשלה של קוסובו התקפל. הוא הציע בחירות מחודשות, שיחרר שוטרים סרבים שנעצרו לפני המהומות והפחית את כוח השיטור במקום. שלושת השוטרים החטופים הוחזרו לקוסובו. נראה ששתי המדינות חוזרות שוב להבנות שהוסכמו ביניהן בעבר.
אלא שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה. אפילו בתחילת השנה כבר היה משבר כזה, ושתי המדינות חזרו בהן מיד מההבנות שאליהן הגיעו. "הסרבים, ככה כולם יודעים", אומר ספייהל, "לעולם לא יסכימו לחיות תחת דגל קוסובו, תחת משטרה וחוקים של קוסובו. זה מעגל מייסר של מאבק חסר תוחלת ופתרון בין שתי מדינות קטנות עם מיקום גיאוגרפי חשוב שהופך אותן למריונטות בידי המעצמות. רבים בקוסובו מסתובבים בתחושה שההורה שלהם, אמריקה, הפנתה להם את הגב בשם שיקולים גיאופוליטיים. אנחנו הקורבן האמיתי של המלחמה באוקראינה", אומר פרופ' ספייהל.
"אם אתה רוצה לדעת אם יש פה סיכוי לפתרון, אז רק תסתכל על המנהיגים", אומר ספייהל, "לנו יש ראש ממשלה שישב שנתיים וחצי בכלא הסרבי, אבל נראה שהוא היה יותר סטודנט של פושע המלחמה מילושביץ' משבוי שלו. ווצ'יץ' היה שר התעמולה של מילושביץ', הוא פשיסט עם תעודות. וזה כך גם בציבור: הגרמנים, אם אתה מדבר לידם על השואה הם מתים מבושה, אם אתה מדבר עם הסרבים על טבח סרברניצה, לא רק שהם לא מתביישים, הם ממש מתגאים בזה. זה הסיפור כולו. אי־אפשר לחיות בשלום עם תרבות כזו".
אז מה יהיה?
"אף אחד לא יוותר. בשביל כל אחת ויתור הוא בגידה. גם הכנסייה הסרבית משתמשת בדת למאבק הפוליטי. אני מאמין שהם חטפו את השוטרים שלנו רק כדי להשפיל אותנו ואת נאט"ו ולהראות מי החזק. כל השוטרים שם היו רגע לפני פנסיה: זה לא לוחמי גרילה בעורף האויב. זה היה קרב על הערים שם. הסרבים הרי יכלו להמשיך בארבע הערים הללו, אבל הם עוררו משבר כדי להראות לעולם איך קוסובו דופקת את זה, וכשקוסובו הצליחה לקיים בחירות ולמנות ראשי עיריות מטעמה, אז הם התחילו באלימות. התוכנית לא עבדה".
"אם ארצות הברית תקריב אותנו, אז אין לנו מה לעשות חוץ מלהפנים שהפשיזם הסרבי לא נוצח ב-99', אלא ממשיך לעבור מדור לדור. אמריקה צריכה להעניש את סרביה על זה שהנשיא שלה ושר החוץ היו בממשל של פושע המלחמה מילושביץ'. היא צריכה לכבוש את סרביה ולחנך אותה מחדש. אני לא מאמין שנצא למלחמה נגד עמדת אמריקה, אבל אני אגיד ככה: אף אחד לא האמין שבמאה ה-20 המערב יפציץ בירה אירופית. אף אחד לא האמין שרוסיה תפציץ בירה אירופית במאה ה-21. אבל זה קרה כי אף אחד לא הולך לוותר פה על אינץ'. יש לי אמונה שלמה שמה שאיני מאמין שיקרה, הוא בדיוק מה שיקרה".
