עזבו לרגע שהאיש היה גאון, עוד נחזור לזה, אבל לפני כל זה אדלר היה נאמן. נאמן למכבי חיפה, נאמן לחברים מהשכונה בקריית חיים, לחברים שלמדו איתו בבצלאל, לפלאפל הזקנים בוואדי ניסנאס עם הטחינה החמצמצה, לשווארמה של אמיל למטה במורד, לחברים מהפרלמנט שלו שנדד כמו "חגיגה נודדת" של המינגוויי – אלא שבמקום בפריז הם נעו בין המסעדה של טדי ברחוב דובנוב (הדיאט ספרייט שלכם מעולה, נהג אדלר להקניט בחיבה את טדי) לבין "רביבה" של עמוס ולעוד מקומות שמגישים בהם תקרובת משובחת.
אדלר היה היפוכונדר ברמה שלא נודעה, שנים רבות לפני שהקורונה הפכה רבים לכאלה. הוא היה נכנס לבית מרקחת בריא לחלוטין ושואל את הרוקח "יש משהו חדש?". את אתרי הנופש שאליהם נסע בחר לפי רמת בית החולים הקרוב. אני זוכר את המבט שתקע באיזה אומלל שהתעטש בטיסה: "ככה חוטפים סארס", הכריז בקול. אף אחד עוד לא ממש ידע אז מה זה סארס, אבל התרעומת בקולו של אדלר לא הותירה מקום לספק.
בניגוד לכאלה שהיו איתנו בעיקר כשהיה טוב, אדלר לא עזב אף פעם. לא אחרי ועדת כהן, לא בשנות ה־90 אחרי שנראה היה שהקריירה גמורה, לא כשאבי חלה, ואפילו לא כשמת. אדלר הנאמן לא עזב מעולם
בשנות השבעים, אחרי הלימודים בבצלאל, נסע אדלר ללונדון, עבד, ראה פרסום ברמה עולמית, חזר ארצה ופתח את סטודיו אדלר. הוא הצליח מאוד כלכלית אבל הפריצה הגדולה באה בשנות החמישים לחייו כשפתח יחד עם איל חומסקי את משרד הפרסום שלהם, שהפך לגוף הפרסום המשמעותי בארץ. את ההחלטות שלו הוא קיבל באופן אינטואיטיבי, אינסטינקטים של חיה. הוא ידע לקרוא סקרים ומחקרים, אבל בסוף החליט על פי התחושה. כסף הוא לא ירש מהוריו ואת מה שהרוויח, והוא הרוויח הרבה, עשה בעצמו.
"זה כמו לחרבן על מאוורר", נהג לומר בשפתו הציורית כשמישהו העלה רעיון שהוא ראה כפוטנציאל להסתבכות. לראש עירייה שביקש לשפר את תדמיתה של עירו הוא ענה בשיא הרצינות "תחליפו את השם של העיר". גם ניתוחיו הפוליטיים לא היו מופת של תקינות פוליטית: "אובמה הולך לנצח את הילארי קלינטון", אמר לי בתחילת הפריימריז שבו התמודדו. כל הסקרים חזו ניצחון להילארי. "למה, ראובן?" שאלתי. "תראה איך הוא הולך", ענה "ותראה אותה, היא נראית כמו איזו דודה". זהו, ככה, כזה היה אדלר - ניתוח חד, מדויק ואכזרי.
הוא היה ווינר בנשמתו, שנא להפסיד, שחקן נשמה מעורב כל־כולו. איש של שורה תחתונה, איש של ניצחון.
אדלר היה בן יחיד להורים ניצולי שואה. הוא נולד בוורשה בזמן הכיבוש הגרמני, ואביו שנא את הפולנים יותר מאשר את הגרמנים. כבן יחיד הוא היה חסר סבלנות לחלוטין. "אני הולך להביא משהו מהאוטו", היה אומר כשהרגיש שמיצה ארוחה או אירוע, ואכן היה הולך לאוטו אבל לא חוזר. שיחה ממתינה בטלפון לא עניינה אותו, הוא רצה שתענה לו ומיד. זה בא לו כל כך טבעי שאי אפשר היה להתרגז.
גלעד שרוןצילום: ירון ברנראל המשפחה שלי הגיע אדלר ב־1976, הגיע ונשאר עד מותו אתמול. הוא עשה את מערכת הבחירות של "שלומציון", המפלגה של אבא שלי בבחירות 1977, וכמובן את הבחירות ב־2001 בהן נבחר אבי ברוב עצום לראשות הממשלה. "רק שרון יביא שלום", המציא אדלר. "אריק, את הביטחון ממילא יש לך", הוא הסביר. גם את בחירות 2003, בהן ניצח אבי והכפיל את מספר המנדטים של הליכוד מ־19 ל־38, הוא ניהל.
בניגוד לכאלה שהיו איתנו בעיקר כשהיה טוב, אדלר לא עזב אף פעם. לא אחרי ועדת כהן, לא בשנות ה־90 אחרי שנראה היה שהקריירה גמורה, לא כשאבי חלה, ואפילו לא כשמת. אדלר הנאמן לא עזב מעולם.
רונצ'ו, מיקה, דניאל וירדן האהובות, כואבים איתכן.
