שלוש שעות בלבד אחרי כניסת הפסקת האש בצפון לתוקפה, כבר החלו לשוב ראשוני פעילי החיזבאללה ואנשיו אל הכפרים שמרבית בתיהם נחרבו, לאחר ששימשו תשתיות לאחסנת אמצעי לחימה, מוצבי תצפית ותקיפה ולשהיית מחבלים. בעוד שאנו נדרשנו להמתין הבוקר (רביעי) כחצי שעה עד שקיבלנו אישור להיכנס לקיבוץ משגב עם שבגליל העליון, שתושביו נעקרו ממנו לפני 13 חודשים, בצד השני הכול התנהל כסדרו.
מטולה אחרי כניסת הפסקת האש
(צילום: אביהו שפירא )
הוסבר לנו בש"ג של הקיבוץ שעלינו לקבל אישור משלטונות הצבא, בשל הסכנה בנסיעה בכבישים החשופים לעיני חיזבאללה מן העבר השני. לא רק אנחנו העיתונאים נדרשנו לקבל אישור, גם תושבי הקיבוץ חייבים להודיע על בואם ולתאם זאת עם הרבש"צ ארתור. "זה פשוט פסיכי שאני צריכה לקבל אישור ולהודיע שאני רוצה לבקר בבית שלי כאן, בזמן שחיזבאללה חוזרים לכפרים הסמוכים לנו", אמרה תושבת הקיבוץ ענבל שני.
שני גרה במשגב עם 35 שנה, ולא דמיינה שבמשך יותר משנה, וגם אחרי שהקבינט המדיני-ביטחוני ייתן אישור על הפסקת אש בצפון, הביקור במקום שהיה עבורה בית יהיה מסוכן וידרוש אישור כניסה מיוחד. היא פונתה לקיבוץ נאות מרדכי, לא רחוק מכאן. בנה הגדול נשאר לגור בביתו שבקיבוץ וסירב לעזוב. לדבריה, "הוא שלח לי הודעה שדגלי חיזבאללה כבר מונפים מחדש בגאווה מעבר לגבול".
שני לא מתכוונת לחזור בקרוב, ומבהירה שגם לא תיענה לקריאת הממשלה והצבא לו יגידו שהכול בטוח והחיים יכולים לחזור לקדמותם. "אני לא חוזרת, לא אתן לאף אחד לעבוד עליי יותר", אמרה שני. "אמון רוכשים ולא מצפים לקבל בחינם. לא מעודד אותי לראות את קו הבתים הראשון פה ממול הרוסים, כי מעבר להם נותרו בתים רבים. וגם אם נהרסו הבתים שבהם היו כל כך הרבה נשקים ואמצעי לחימה, הרי ברור לך שחיזבאללה יבקש לשקם ולהקים מחדש את כל שיוכל כדי לשוב ולכבוש אותנו".
בחודשים האחרונים האפשרות הזאת הייתה הסיוט הגדול ביותר שיכלו תושבי הצפון לתאר לעצמם ליום של "אחרי המלחמה": בכפרי הטרור שבצד השני של הגבול חוזרים המקומיים ונערכים לשיקום הבתים שלהם, שהיו כסות למוצבי טרור ופשיטה לעבר ישראל.
ראש מועצת מטולה דוד אזולאי עדכן הבוקר מעט אחרי השעה 8:00 כי "רכבים ואופנוע של חיזבאללה הגיעו לכפר כילא להריסות. כוח צה"ל ירה ירי אזהרה כדי להרחיק אותם". נדמה כי חזרנו שנה וחצי לאחור. אזולאי הוסיף בתסכול: "אחלה הסכם. שוב הכלה והכלה. לא השתנה כלום מ-7 באוקטובר".
שעה ארוכה לאחר התקרית, ובעקבות תקריות נוספות שבהן צה"ל נאלץ להשתמש שוב ושוב בירי הרתעה כדי להרחיק לבנונים שתועדו בכפרים הסמוכים לגבול, עדכנו בדובר צה"ל כי הפרטים אכן נכונים. "צה"ל פרוס במרחב דרום לבנון ויאכוף באש כל הפרה של הסכם הפסקת האש", נמסר. בלשכת שר הביטחון ישראל כ"ץ שיגרו גם הודעה שלפיה הוא "הנחה את צה"ל לפעול באופן תקיף וללא פשרות מול תופעות מסוג זה. יש להביא למעצר כל איש מזוהה חיזבאללה שמתקרב לאזורים המנועים בכניסה, ובמידה והם מסכנים את כוחות צה"ל יש לפגוע בהם".
"הערפל כאן הוא ממש הרקע להסכם שנחתם"
אין-ספור קלישאות היו אמורות ללוות את היום שצריך להיות אחד הרגעים השמחים עבור התושבים בצפון, לנוכח הבשורה על צעד משמעותי כל כך בדרכם חזרה הביתה. הפסקת האש אמנם נקבעה לפרק זמן של 60 יום, אך לא רבים מאמינים שלאחר מכן ישוב הצבא להילחם ולפגוע במערכי הטרור של חיזבאללה שהוקמו במימון איראני מעבר לגבול.
לא פלא שיום כזה נפתח במטחי גשם זלעפות וקור מקפיא עצמות במטולה וביישובי הרי הגליל העליון הסמוכים לגבול. "זה יום קודר, הערפל כאן הוא ממש הרקע להסכם שנחתם", אמר ליאור בז, תושב מטולה. לדבריו, "הרגשות מעורבים. מצד אחד אנחנו רוצים את המשפחות שלנו כאן במטולה, ולשקם את הקהילה ולחזור לחיים נורמליים. מצד שני, אנחנו חושבים שלאור ההצלחות האדירות של הצבא, היה אפשר להשיג תוצאות מדיניות הרבה יותר טובות: שטח מפורז, אין פה כפרים צמודי גדר, ולא לתת להם להתקרב לפה. שילמדו את הלקח אחת ולתמיד ולדורות קדימה, שלא מתעסקים איתנו יותר".
בז הוסיף בתסכול ובדאגה רבה כי הוא מבין שהפסקת האש תתקבל בקרב חיזבאללה במאמצים שלא לעשות דברים חריגים שיפרו אותה, לפחות בשלב הקרוב: "הם יחזרו כעת לכפרים שלהם במסווה של אזרחים תמימים ויתחילו לשקם את עצמם. אני מניח שהם לא יפעלו בשלב הראשון אלא יבנו את עצמם כמה זמן שיצטרכו, והשאלה שהייתה ב-6 באוקטובר, 'לא אם אלא מתי', השאלה הזאת תחזור".
במהלך היום צוותי מס רכוש פשטו על הריסות בתי המושבה, וביחד עם ראש המועצה אזולאי התחילו בביצוע סקרי הנזקים ושיפוי התושבים. תהליך השיקום והבנייה מחדש של כ-40% מבתי המושבה צפוי להיות ארוך ומורכב. באחת השכונות שנפגעו מירי טיל בורקאן פרק שמעון לוי, מעקורי העיר קריית שמונה, משאית מלאה רעפי קרמיקה כדי לכסות בהם את הגגות הכתומים שעפו מעוצמת ההדף.
"לא חשבתי שזה מה שקרה כאן", שיתף לוי בהפתעה שחווה. "אני לא יודע מה להגיד, זה קרה בעבר, והתקווה היא שזה לא יקרה בעתיד". למרות מאבקם של ראשי הרשויות המפונות בקו העימות בציפייה כי התושבים לא ישובו לבתיהם עד שיובטח עתידם הביטחוני, הכלכלי והחברתי, לוי אומר כמו אחרים שפגשנו במהלך היום כי לפני הכול ואחרי הכול הוא זקוק לבית שלו. "אנחנו רוצים לחזור הביתה עם הסכם ובלי הסכם. מבחינתי היה לחזור הביתה עוד במלחמה, אבל יש לי ילדים ואישה וזה לא פשוט לחזור ככה".
הכנות לפתיחת הבנק בקריית שמונה
בקריית שמונה הסמוכה כבר הגיעו הבוקר עובדי הסניפים המקומיים של בנק הפועלים ובנק לאומי והחלו בניקיונות לקראת הכנת המקום לפתיחה מלאה מחודשת, לאחר יותר משנה. זה קורה אף על פי שהתושבים עצמם לא הונחו שבטוח לשוב לבתיהם.
ראש העיר אביחי שטרן הפציר במנהלי סניפי הבנקים שלא לפתוח, והסביר כי המציאות הביטחונית עדיין מעורערת ומסוכנת, ושאם התושבים חפצים בעתיד בטוח ובמענקים ראויים עם שובם, עליהם להמתין שהתנאים יהיו מתאימים לכך. "אנחנו כאן על מנת להמשיך לשרת את כל לקוחותינו, פנים אל פנים", הסביר חגי פיניש, מנהל סניף בנק הפועלים. "עבורי זאת התרגשות גדולה, התגעגענו מאוד".
רק עשירית מהתושבים נשארו
גם ביישוב שלומי בגליל המערבי אין צורך לשאול את התושבים מה דעתם על ההסכם. הם פשוט לא שם. נסיעה במשך דקות ארוכות ברחבי היישוב, שחלק מבתיו שוכנים פחות מקילומטר מהגבול עם לבנון, משרטטת תמונת מצב קודרת במיוחד. היישוב ריק לחלוטין, ונראה כאילו ננטש. אין אנשים, אין מכוניות, וההר השרוף מעל מהווה תזכורת עגומה במיוחד למה שעבר על המקום הזה ב-13 החודשים האחרונים.
מתוך קרוב לעשרת אלפים תושבים נותרו פה פחות מאלף. על חזרה לשגרה או חזרת הילדים למסגרות החינוך אף אחד עדיין לא מדבר. מאז 8 באוקטובר, יום לאחר הטבח בעוטף עזה, הכול קפא כאן. במשך דקות ארוכות אנחנו נוסעי ברחבי היישוב בתקווה לשוחח עם אחד התושבים. באחד הרחובות הצפוניים ביותר של שלומי אנחנו רואים תושבת בשנות ה-60 לחייה פורקת את חפציה.
"אני חוזרת לפה אחרי שנה וחודשיים", היא מספרת. דירתה משקיפה על הגבול של לבנון, והיא יודעת שבתרחיש האימה של חדירת מחבלים ליישוב היא תהיה חשופה במיוחד. "תראה", היא אומרת. "אני עשיתי תרגיל הטעיה למחבלים, במידה ויחדרו. חסמתי את דלת הכניסה לדירה עם שולחן וארון, כדי שיחשבו שהדירה נטושה ולא ינסו להיכנס אליה. אין לנו ברירה. ההסכם הזה מטריד אותנו מאוד. אין לי ברירה אלא לחזור, כי אני כרגע משלמת שכר דירה עבור שתי דירות".
בן זוגה הלך לעולמו בתחילת המלחמה, והיא נתמכת על-ידי ילדיה. "אין לי ברירה, ואם כתוב לי למות אני אמות. אנחנו רגילים להיות עם החלון ללבנון ולקטיושות. אנחנו רגילים להכול. יש אנשים שלא ראיתי אותם יותר משנה, כל אחד זרוק בבית מלון אחר. הבן שלי יבוא לישון איתי מדי ערב. יש הרבה שמוכרים בתים פה כרגע. בתים נמכרים פה במחירי עלות".
מטולה, אחרי כניסת הפסקת האש
(צילום: גיל נחושתן )
מוקד אחד ביישוב בכל זאת מתפקד - בניין המועצה המקומית. המשרדים ברובם מאוישים, וגם מגרש החניה מזכיר מקום עבודה שפועל כרגיל. חלק מהעובדים כאן פונו למקומות אחרים כמו נהריה או עכו, ובכל זאת מגיעים כל בוקר לכאן. "יש פחות רצון לחזור לעומת מה שהיה כשצה"ל תמרן ועבד", אומר טל חזן, קב"ט המועצה.
הוא הוסיף: "אנחנו התושבים רצינו לראות את צה"ל עובד ופחות עוצר. כשצה"ל עוצר, אנחנו התושבים פחות סומכים על כך. אנחנו היינו רוצים שיהיה ביטחון ביישוב שלנו. שנוכל להחזיר את התושבים שלנו, כי התושבים לא יחזרו. בסוף צריך לראות תוצאה, שאיומי הנ"ט והחדירה, גם אחרי הלחימה ושנים קדימה, יורדים לחלוטין. יש פה שכונות שהן 130 מטרים מהגבול".
לדברי חזן, "שאלו אותי אם חוזרים לשגרה. מה רוצים שנעשה? אלו הן השאלות, גם מצד התושבים וגם בעלי המפעלים. כרגע יש הרבה סימני שאלה. אנחנו מאוד מפחדים שתרחיש 7 באוקטובר יחזור גם בשלומי ובאזור פה, כי הסיכויים המבצעיים שזה יקרה הם הרבה יותר גבוהים פה מאשר בדרום. אנחנו חוששים שבמידה וצה"ל ייסוג, חיזבאללה יחזור לתוכנית המקורית שלו להשמיד אותנו".
"אנחנו רוצים ביטחון, לא שקט"
בהמשך השיטוט ביישוב אנחנו מגיעים לבית העסק היחיד שנותר פתוח, פלאפל בללי. "האם זה בוקר יותר טוב או פחות טוב? אני לא יודע", אומר הבעלים יונתן בללי. "מה שבטוח יותר שקט. להגיד שיש יותר תחושת ביטחון? לא. אנחנו אפילו יותר מעורערים. ארבע שעות להפסקת האש, וכבר הגיעו אופנועים של החיזבאללה לקרבת הגבול. מהקבוצות שאני נמצא בהן אני רואה שאנשים מאוד מאוכזבים כאן. אין לאנשים תחושת ביטחון. אנחנו לא באמת רוצים שקט, אלא ביטחון. יש 101 חטופים בעזה שעוד לא החזירו".
בללי אמר עוד: "איך התושבים אמורים לחזור לכאן? שקט זה לא אומר בטוח, זה אומר שאין ירי. אתה לא יודע מה הצד השני כרגע מתכנן. אנחנו לא יודעים מה יקרה עוד שתי דקות. למרות כל הלחימה וכל ההישגים שצה"ל עשה בלבנון - ויש כאלו, ללא ספק - תחושת ביטחון לא הצליחו לספק לתושבים. אני בטוח שהתושבים מפחדים מ-7 באוקטובר אצלנו. על הצבא סומכים והצבא מוכיח את עצמו. הבעיה כאן היא כל הממשלה והפוליטיקה. כל תושבי יישובי הגבול דורשים אזור של רצועת ביטחון".
אבל היינו שם במשך כמעט שני עשורים, חיילים רבים שילמו על כך בחייהם. מה הפתרון?
"אני לא איש ביטחון, אבל מה שבטוח, הם נכשלו בכך שלא הצליחו להחזיר את תחושת הביטחון. זו הייתה שנה לא פשוטה, מאוד קשה ומאתגרת. תחושה עם ימים לא פשוטים, אבל אני אגיד את האמת. אני כל כך מאוכזב. על העבר אנחנו לא מסתכלים, אנחנו מנסים להבין מה יהיה מחר. מה שהיה מת. אני לא חושב שמישהו מבין מה יהיה מחר".
שלושה מתושבי שפרעם שבגליל המערבי נהרגו במטחים מלבנון: מינא שפיק חסון (60) ובנה כרמי רג'א חסון (26), שעסקו במסיק במטע זיתים סמוך לקריית אתא, וכן המורה ספאא קט עואד (54), שישבה בממ"ד כשביתה בעיר ספג פגיעה ישירה.
שכונת אל פוואר בעיר ספגה את הנזקים הגדולים ביותר בעקבות השיגורים והיירוטים. סופיאן עמארנה, תושב השכונה, בירך על הפסקת האש בזמן שדיבר על המטחים הכבדים ועל הנזקים האדירים בשכונה. "כל פעם שהופעלה אזעקה, הייתה כאן בהלה גדולה", סיפר עמארנה. "אנשים רצו בכביש, כל אחד חיפש איפה להתחבא ולהיכנס למקום בטוח".
גם הבית שלו נפגע מהירי מלבנון, אבל המשפחה נאלצה להישאר בו. "אצלנו בבית קומה אחת כמעט הלכה לגמרי, זכוכיות התנפצו. יש לי אמא, אחות, סבתא, איפה נלך? מלא אנשים התחננו שנבוא אליהם, אבל כמה אפשר להיות אורח? אתה רוצה את הבית שלך, להיות על האדמה שלך. במקום החלונות שהתנפצו שמתי ניילונים. אנשים פה עוזרים מאוד אחד לשני".
שפרעם אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף
(צילום: נחום סגל )
סלים קט, קרוב משפחתה של המורה ספאא שנהרגה כאמור מפגיעה ישירה, מתגורר בבית הצמוד. גם הוא נאלץ לאמוד נזקים. "הכול עדיין מפוזר על הרצפה, אי אפשר להיכנס לבית. מס רכוש נתנו הצעה, אבל אמרו לי להביא קבלן ואנחנו מחכים להצעה שלו. בינתיים אני גר בבית אחר, אבל אני צריך לפנות אותו. בעירייה אמרו שיעזרו לנו, אני מקבל רק הבטחות ובלי מעשים".
ספאא קט עואד הייתה רכזת הביטחון והבטיחות בבית הספר היסודי אל פוואר בעיר. בשכונה שסובלת ממחסור חמור במקלטים ניצלו בנס 13 ילדים ששהו בבית סמוך לבניין שבו התגוררה המורה. "זה אסון קשה ומזעזע", אמר קרוב המשפחה סלים. "מצד אחד קשה לנו להתמודד עם האובדן, ומצד שני אין מי שיעזור לנו לשקם את השכונה".
בית נוסף שספג נזק כבד באחד המטחים לעבר העיר שייך למוסטפא נמארנה. "אפילו אתמול, לפני שנכנסה הפסקת האש, הייתה אזעקה באזור והילדים נבהלו", הוא מספר. "השכונה הזאת ספגה פגיעות מאוד קשות, יש פה מולי בניין עם שלוש קומות שצריך להוריד אותו לגמרי. כל לילה לא יכולתי להירגע, ולא הצלחתי לישון טוב. ברוך השם אפשר להגיד תודה על הפסקת האש. אינשאללה שזה יחזיק מעמד ויהיה שלום בכל המזרח התיכון".
תושב השכונה ששב הבוקר לביתו שניזוק סיפר: "מיד כששמענו על הפסקת האש החלטנו לבוא לבית. הבאתי איתי את הילדים כדי שינקו את הבית והם הרגישו את הכאב. נכון שנפל עלינו טיל, אבל עכשיו אני רגוע. כולם מבסוטים, זה שמחה לכולם. זה צעד חשוב שאוסף את כל המשפחות יחד, במקום שנהיה מפוזרים. עכשיו נחזור לבית שלנו".
כאמלה טורק, אף היא תושבת השכונה, אמרה: "שמחתי מאוד לשמוע על הפסקת האש. אנחנו לא רוצים עוד מלחמות. בכל פעם ששמעתי אזעקה התפללתי שלא נאבד אנשים. אני עד היום בוכה על המורה ספאא. היא תישאר בליבנו. בכל פעם שנעבור ליד הבית שלה נדבר על המעשים הטובים שהיא עשתה. אנחנו חייבים לה המון".
