השבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות נושא איתו, ויישא תמיד, כובד נדיר. זהו המשא הכבד שנובע מההבנה שכל מה שנבנה כאן, כל מה שאנחנו נהנים ממנו, לא התחולל מעצמו. יש ארצות שבהן ישבו עמים באין מפריע, השתנו עם הרוח ועם ההיסטוריה, נכבשו ושוחררו, נבנו מחדש. מדינת ישראל איננה כזו. היא תולדה של מעשה ייחודי בהיסטוריה, של שיבה וקימה מחדש.
ההקרבה הייתה עצומה, ונגעה פה כמעט בכולם. כאשר אנשים הולכים לטקסי יום הזיכרון, בתודעתם יש דמות כזו, שהכירו, ואיננה. סבתי הייתה הולכת לטקס ברמת השרון, ב"יד לבנים". אחיה האהוב, דודה של אמי, נהרג סמוך לקיבוצו גדות — בימים שבהם הסורים היו מייסרים את חיי התושבים שם. רוב חייה של סבתי היו ללא אחיה, אבל היא לא שכחה, והכאב לא פג עד מותה.
והשבוע הזה יהיה קשה במיוחד, ואין טעם להכחיש זאת. הארץ מתייסרת במשבר האזרחי הגדול בתולדותיה, כזה שחושף פה את כל הקרעים, המשקעים והחשבונות. לכן חשובה כל כך הקריאה המשותפת של ראש הממשלה, יו"ר האופוזיציה, שר הביטחון ויו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ - להשאיר את המחלוקות ביום הזיכרון הזה מחוץ לבתי העלמין הצבאיים. ובמילותיהם שלהם: הנופלים בבתי הקברות "לחמו יחד ונפלו יחד".
הדברים האלה לא מבטלים את הצורך בתבונה בסיסית וברגישות מתבקשת. עבור רבות מהמשפחות השכולות, הערכים שלמענם לחמו הנופלים, דמותה של מדינת ישראל ממש, נמצאים היום בסכנה חמורה. שרים וחברי כנסת ונאומיהם אינם ערך עליון. כפי שכתב עמיתי נחום ברנע ביום שישי, זו יוהרה מופרכת להניח שנבחרי ציבור הם מסמלי המדינה, כמו הדגל. יש קדושה ביום הזיכרון, יראה בחלקות הצבאיות וכבוד עצום לכאב של משפחות שכולות - ולא משנה עמדתן על ה"רפורמה". אבל הקדושה, הכבוד והיראה אינם משתרשרים לנבחרי הציבור ולנאומיהם הנמלצים. מותר וצריך להתחשב.
חמור מכך: לשגר פוליטיקאים שלא שירתו ובנוסף משתייכים למפלגות קיצוניות לפי כל הגדרה אפשרית - זו החלטה מבזה של מזכירות הממשלה. אני מתייחס לאיתמר בן גביר, מן הסתם. מאי גולן, לעומתו, מצאה דרך להסביר מדוע לא יתאפשר לה להגיע לבית העלמין בראשון לציון. היא כתבה משהו על "מסע הסברה אינטנסיבי" בארה"ב. התירוץ (החלול כל כך) לא חשוב. מה שחשוב הוא שהיא הבינה שעדיף שתיעדר; זו החלטה נכונה.
עוד השבוע, מיד אחרי יום העצמאות, מתכננת הממשלה הפגנה גדולה לתמיכה בהפיכה המשפטית; אני כותב על כך במאמר כזה כי שר המשפטים יריב לוין בחר אמש (שבת) לקדם את ההפגנה. הוא החליט להתחיל בהכנת הגייסות לקרב הפוליטי המתחדש, עוד לפני יום הזיכרון ויום העצמאות.
נדב אילאביגיל עוזיאת הציווי המרכזי, זה שכל ממשלות ישראל יישמו, לוין וחבריו שכחו. הנה הוא: ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיקרע. זה עניין קיומי. יש בנפשה מרחב מקודש, שסביבו כל חלקי הציבור שמשרתים בצה"ל — רוב הולך ומתכווץ, יש לומר — יכולים להתאסף. המרחב הזה נקרא "יהודית ודמוקרטית". מי שרוצה להיכנס אל ההיכל, לשנות בו את הסדר הפנימי, לעצבו מחדש, צריך לעשות את זה בזהירות ובהסכמה רחבה.
מדוע? לא רק בגלל זכויות אדם ואזרח, וההבטחה להיות מדינה מתוקנת, והאיזונים הרגישים בין ציבורים שונים. בגלל סיבות פרוזאיות בהרבה: ישראל במאבק על חייה שלא תם. מסביבה אויבים רבים ומרים ששואפים לחסלה. ולכן צריך להיות ברור על מה נלחמים פה. למען מה. ואלא אם מסכימים באורח רחב על רעיונות חדשים, ומבנה משטרי אחר, שינויים ברוטליים ומהירים מערערים את יסודות ההגנה על הקיום פה. את תחושת צדקת הדרך ואחדות הגורל. ואנחנו נזקקים להם מאוד. לא רק כדי לזכור את הנופלים ולכבד את משפחותיהם, אלא כדי להמשיך להתקיים, להגן ולשגשג פה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
