בכירי משרד החוץ הישראלי מקיימים באופן קבוע דיוני עומק בנוגע למצב המדיני והדיפלומטי של ישראל בעולם. בלב הדיונים האלה נמצא שעון: זהו שעון הלגיטימציה. ב-7 באוקטובר ובשבועות שלאחר הטבח הנורא, המחוג סימן צבע ירוק, אפילו ירוק בוהק, סימן לתמיכה המוחלטת שקיבלה ישראל מהעולם שהבין את גודל הזוועה. אבל, שנה חלפה, והמחוג כיום - ולמעשה בכל החודשים האחרונים - מסמן צבע אדום עז.
בכירי ממשל ביידן, שבמשך חודשים נמנעו מלהגיד את צמד המילים "הפסקת אש" בהקשר של המלחמה בעזה, אומרים אותה כעת בכל הצהרה - וכמה פעמים. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט ובכירים אחרים עומדים בפני צווי מעצר בהאג. מדינות מערביות, גם ידידותיות, מטילות אמברגו נשק על ישראל, ואחרות מכירות במדינה פלסטינית. במישורים אחרים, יש חרם שקט של משקיעים בישראל, ההתקפות על קהילות יהודיות הולכות וגוברות, אקדמאים ישראלים מוחרמים וסטודנטים ופרופסורים ישראלים באוניברסיטאות נמצאים במגננה מתמדת, וישראל הופכת סדין אדום בקרב חוגים רחבים. זה הפשר המעשי של אובדן הלגיטימציה, כאילו ישראל הייתה זו שהחלה את המלחמה ולא זו שהיא נכפתה עליה.
5 צפייה בגלריה
אחרי הבחירות הכול יכול להשתנות. נתניהו וביידן
(צילום: אלכס קולומויסקי / Omar AL-QATTAA / AFP / Brendan SMIALOWSKI / shutterstock )
ב"שנת מלחמה", סדרת כתבות לראש השנה, ynet סוקר את תוצאות המלחמה עד כה, החל במחדל הנורא, דרך ההצלחות המרהיבות וגם הטעויות הקשות, ועד לתמונת המצב הנוכחית. לכתבות נוספות:
• אחרי המחדל, ומתוך האסון, קם צה"ל על רגליו | חלק א' של רון בן ישי
• היתרון הישראלי, והתרחיש שצריך למנוע בכל מחיר | חלק ב' של רון בן ישי
• עושים סדר: כל החשיפות על עצימת העיניים שקדמה לטבח
• ב-7/10 המערכות קרסו. כך תפקדה מאז הממשלה
אז, איך עברנו בקיצוניות כזו מירוק לאדום? מרכבת אווירית של מנהיגים שנהרו לישראל, לבידוד בינלאומי? איך איבדה ישראל את כל האהדה והתמיכה שזכתה לה, עד למצב שבו אין מדינה שלא מתחה עליה ביקורת בצורה זו או אחרת? בשביל להבין את התהליך שהתרחש, צריך באמת ללכת אחורה, עד לאירועי 7 באוקטובר, ולהבין איך דברים התגלגלו משם.
לעולם יש זיכרון קצר
בשבת הארורה, אז פלשו אלפי מחבלים לישראל, רצחו, אנסו, שדדו וחטפו, הלגיטימציה שקיבלה הממשלה להפעיל אל צה"ל הייתה מלאה - שכן היה ברור שישראל צריכה לנקוט בפעולה צבאית חריפה וחזקה נגד מחבלי חמאס. ואולם, דווקא בימים אלה הפעילות הצבאית התמהמה, והתמרון הקרקעי החל רק ב-27 באוקטובר - אחרי שנתניהו ספג ביקורת על העיכוב, ונטען כי הוא אף חושש להוציא אותו אל הפועל. עד אז, ישראל עסקה בכתישה מהאוויר של העיר עזה ושל אזורים אחרים ברצועת עזה, וזכור במיוחד גם הקמפיין של חבר הכנסת עמית הלוי מהליכוד ומקורבי רה"מ - שקרא להתמיד בהפצצות האוויריות ו"להשמיד" את עזה תחתית. ואולם, הכתישה הזו כרסמה בלגיטימציה לישראל, מפני שנתפסה כמהלך של נקמה שלא מבחינה בין מחבלים לאזרחים.
5 צפייה בגלריה
הזיכרון התעמעם. צופים בסרט הזוועות של צה"ל באוניברסיטת הרווארד
(צילום: משלחת ישראל באו"ם)
ככל שהתמונות התחילו לצאת מעזה ומספרי ההרוגים זינקו מיום ליום, כך מצבנו התחיל להיות רע - תחילה בתקשורת, אחר כך בדעת הקהל ואז גם בקרב מקבלי ההחלטות במדינות השונות בעולם. אם בחודשים הראשונים למלחמה עוד נתקלו העזתים באדישות מסוימת לגורלם במערב, ככל שהמלחמה נמשכה ללא אופק - ומבלי שישראל מציגה יעד אסטרטגי ברור לסיומה - החלו לצוף התהיות.
כיום, כשנה לאחר שהחלה המלחמה, אפשר לראות בבירור שבקרב מדינות העולם המאורעות או הזיכרונות של הטרגדיה הנוראית שעברה ישראל ב-7 באוקטובר מתחילים להתעמעם. צריך להבין: בעוד הזוועות של 7 באוקטובר צרובות עדיין היטב בתודעה של כל ישראלי, בעולם נחשפים מאז מדי יום לתמונות וסרטונים "טריים יותר" שמגיעים מרצועת עזה על בסיס יומי. בתיעודים הללו רואים הרס מוחלט ברצועה, עקורים באוהלים שנאלצים לנדוד שוב ושוב ממקום מגוריהם הזמני, ילדים ונשים מתים, יתומים בהריסות או הורים בוכים על ילדיהם. בעזה יש כבר עשרות אלפי הרוגים ופצועים, ועל אף שדובר צה"ל מקפיד לפרסם הצהרות באנגלית על כל תקיפה מרובת-נפגעים שמעוררת הדים - התחושה היא יותר ויותר שישראל פועלת מתוך יצר נקמה, וללא תכנון ממשי.
חרב הפיפיות של הממשלה
הקולות בתוך הממשלה לכבוש את כל רצועת עזה, לגרש ממנה את הפלסטינים וליישב בה יהודים בוודאי לא עוזרות לישראל בדעת הקהל. אבל, אם נתניהו יציג יעדים אסטרטגיים למהלכים הצבאיים של ישראל, ויסביר כיצד הוא חותר ל"יום שאחרי" מבלי לכלול התנחלויות בעזה, הדבר עלול לעלות לו בפירוק הממשלה. למעשה, בעולם מבינים שנתניהו יודע שאין סכנה ממשית למעמדו בקואליציה כל המצב הנוכחי בעזה נמשך. וכך, המלחמה נתפסת לא רק כמסע נקמה, אלא גם כמלחמה שתימשך לנצח בשביל להשאיר את נתניהו בשלטון. למעשה, ישראל מקריבה היום את הלגיטימציה שיש לה בעולם, או את מעט הלגיטימציה שנשארה לה, על המזבח של השארת נתניהו בשלטון ושל היעדר תוכניות צבאיות ומדיניות לסיום המלחמה.
לתפיסה הזו יש גם השלכה מהותית על סוגיית החטופים. חמאס וארגוני הטרור בעזה אמורים להיות האשמים הבלעדיים בהחזקת 101 אזרחים, אזרחיות, חיילים וחיילות. אבל, התלות הפוליטית של נתניהו במתנגדי העסקה, וההתנהלות המרושלת בדרך אליה, מובילה לכך שגם הקורבן - ישראל - הגיע איכשהו לספסל הנאשמים. רבות דובר על הטענות לטרפוד עסקה מצד נתניהו, ועל התנאים וההבהרות שהכניס למשא ומתן; כל אלה, בשילוב הדרישה להמשיך במלחמה, מקשים מאוד על גיוס לגיטימציה בינלאומית למהלכים שלתפיסת ישראל יסייעו בשחרור החטופים מהשבי.
לדברים הללו יש גם השלכות מהותיות על הניהול הטקטי של המלחמה, ולפיכך גם על היכולת של הדרג המדיני להורות לצה"ל לממש את מטרותיה. אם ב-7 באוקטובר ישראל הייתה יכולה לעשות בעזה כמעט ככל העולה על רוחה, ככל שחלף הזמן היא התקשתה לקבל תמיכה מארה"ב למהלכים משמעותיים. כך למשל, הכניסה לרפיח התעכבה במשך חודשים ארוכים, ועלתה בסופו של דבר במחלוקת קשה עם ממשל ביידן ובעיכוב חימושים. דוגמה אחרת היא אונר"א: אם בתחילת המלחמה הצליחה ישראל לשכנע את רוב מדינות המערב להקפיא את התקציבים לסוכנות האו"ם, שצה"ל הוכיח שחלק מעובדיה סייעו לחמאס והשתתפו בטבח, ההישג התמסמס במהרה. הסיבה: רוב המדינות הבינו שאין לישראל תחליף לאונר"א, כלומר, גוף אחר שיעשה את מה שהיא עושה עבור העזתים.
בינתיים, אפילו בצה"ל כבר הביעו תסכול מכך שישראל אמנם נמצאת עם ידה על העליונה מבחינה צבאית, אך להישגים הטקטיים אין רגל מדינית מסיימת, והלחימה בעזה תקועה. את המלחמה אי אפשר לסיים במישור הצבאי בלבד, צריך גם פרספקטיבות מדיניות; צריך להעלות הצעות ורעיונות ל"יום שאחרי", אך כיום הרעיונות האלה לא קיימים, וגם אם קיימים הם לא מתרוממים. אם בהתחלה דובר על חמולות מקומיות בעזה שיחליפו את חמאס, כיום איש לא מדבר על זה, מפני שברור שאין חמולות שמוכנות להסתכן בקריאת תיגר על חמאס. וגם, איש אינו מעוניין, או לפחות איש בממשלה אינו מעוניין, ברשות הפלסטינית כפרטנר לניהול רצועת העזה. ובמצב העניינים הזה, כשנראה שישראל מתכוונת לשלוט בעזה לנצח, הסבלנות הבינלאומית הולכת ונגמרת.
הפוליטיקה עושה לישראל נזק במישור נוסף: חלק גדול מאובדן הלגיטימציה קשור גם להרכב הממשלה הנוכחית, ולזהותה עם הימין הקיצוני. זה לא רק בן גביר וסמוטריץ': זה גם השר עמיחי אליהו שאמר שהפלת פצצת אטום על עזה היא אחת האפשרויות; זה סגן יו"ר הכנסת מהליכוד, ניסים ואטורי, שהציע לשרוף את רצועת עזה; זו חברת הכנסת טלי גוטליב מהליכוד, שהציעה לשטח את עזה ולנהל את המלחמה בצורה מופרעת; אלה השרים וחברי הכנסת שקראו ליישב מחדש את הרצועה בהתנחלויות; אלה הפוליטיקאים שלא הפסיקו לדבר שטויות לא-נחוצות, וסיפקו טיעונים לשונאי ישראל ושוחרי רעתה באו"ם ובהאג. העובדה שנתניהו לא פיטר אף אחד מהם, ולא עשה סדר בקואליציה שלו, רק חיזקה את התחושה שישראל נשלטת על-ידי ממשלה קיצונית ומשיחית.
לכל אלה אפשר להוסיף את ההתפרעויות של מתנחלים אלימים ביהודה ושומרון, שגרמו לראשונה למדינות המערב - גם הידידותיות - להטיל סנקציות על אזרחים ישראלים, מה שמהווה הבעת אי-אמון חריפה ברשויות החוק בישראל שינקטו בצעדים בעצמן. למעשה, כשבן גביר הוא השר שאחראי על הביטחון הלאומי וסמוטריץ' הוא השר שאחראי על המינהל האזרחי – אז אין לקהילה הבינלאומית כל אמון בכך שממשלת ישראל רוצה לפעול נגד האלימות הזו, ולא משנה מה נתניהו יגיד בנושא. לכך אפשר להוסיף את התוכנית לשינוי המציאות ביהודה ושומרון, שבעולם נתפסת כניצול של ישראל את אירועי 7 באוקטובר כדי לקבוע עובדות בשטח.
קריסה בסקר נחשב
אובדן הלגיטימציה גם נובע מכך שלדיפלומטיה הישראלית אין מצפן ואין מטרה. במצב הנוכחי, ישראל הולכת ונהיית מבודדת יותר ויותר. לישראל יש עדיין ידידים בעולם, היא לא לבד, אבל כמות הידידים הזו הולכת וקטנה - וזה לא מבשר טובות. היא תהיה זקוקה לידידים האלה גם בעתיד כדי למנוע פגיעה וסנקציות, אך גם מולם הדברים הולכים ונהיים יותר ויותר קשים. כך למשל תעיד ההצבעה של יוון, קפריסין וסינגפור באו"ם, שתמכו בהצעה הפלסטינית לאמברגו נשק על ישראל, ואפילו לא שילמו על כך מחיר. למעשה, רק 14 מדינות העזו להצביע נגד ההצעה הזו, עוד לפני שישראל התמודדה עם האתגר המשמעותי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ובית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. אם תהיה פסיקה נגד ישראל, הדבר ייתן לגיטימציה להמשך הבידוד של ישראל ולפגיעה קשה נוספת בתמיכה הבינלאומית.
לצד כל אלה, אובדן הלגיטימציה קשור גם בגורם חיצוני - קמפיין הבחירות לנשיאות בארה"ב. המפלגה הדמוקרטית נבהלה מההפגנות ומהמחאות של גורמים פרו-פלסטינים, ולכן שינתה את הטון כלפי נתניהו וממשלתו. הדבר תרם גם להחלטה לעכב חימושים, בעיקר פצצות כבדות במשקל 900 ק"ג. בנוסף, גם המועמד הרפובליקני לנשיאות - דונלד טראמפ - שאולי מזהה את נקודת התורפה הזו אצל הדמוקרטים, מרבה לדבר על כך שיפעל לסיים את המלחמה בדרכו.
אל מול כל הגורמים האלו, ההסברה הישראלית בעולם עדיין גרועה, ואינה מנוהלת. למעשה, קשה להאמין שמאז סוף חודש מאי אין לישראל בכלל ראש מערך הסברה לאומי, אחרי שמושיק אביב התפטר מהתפקיד. לנתניהו, שפירק את מערך ההסברה הקודם שהוקם בממשלת בנט-לפיד, לא בוער למנות מחליף.
וכשזה המצב, לא פלא שהמוניטין הישראלי חטף מכה קשה עם פרסום הסקר השנתי של אתר "US NEWS" היוקרתי. ישראל צנחה 10 מקומות בדירוג המדינות הטובות בעולם של האתר, ממקום 36 בשנה שעברה למקום ה-46 השנה. זוהי ירידה דרמטית, שמשקפת את הביקורת החריפה על הדרך שבה ישראל מנהלת את המלחמה בעזה. הדירוג מתבסס על ההצבעות של אלפי משיבים בסקר שנערך ברחבי העולם. זהו הדירוג הנמוך ביותר של ישראל בהיסטוריה בת תשע השנים של הדירוג היוקרתי.
נתוני הסקר הציבו את ישראל כמעצמה הצבאית השלישית בחוזקה בעולם (96.3 מתוך 100) והמדינה החמישית בעלות ההשפעה הפוליטית, ובין 10 המדינות המובילות שנחשבות כמנהיגות. בדירוג ה"כוח" של המדינה ישראל דווקא עלתה מהמקום ה-11 למקום ה-10. ישראל ראתה גם נפילות דו-ספרתיות בנושאים שקשורים לאיכות הסביבה, נגישות תרבותית, הסתגלות (מינוס 17), יציבות פוליטית (מינוס 16) ודאגה לזכויות אדם (מינוס 10).
הסיכון החדש
צריך לזכור, יש גם נקודות אור. למשל, בניגוד לרוסיה, ישראל לא הושעתה מתחרויות בינלאומיות כמו האולימפיאדה או האירוויזיון, שם היא אפילו קיבלה מספר נקודות חסר תקדים מהקהל - חרף שריקות הבוז הרמות לנציג עדן גולן במאלמו. בנוסף, מאז 7 באוקטובר ועד ימים אלו ממש, אוהדי כדורגל בגרמניה מרימים מפגני תמיכה מרשימים למען החטופים מדי שבוע. למעשה, מפגני התמיכה האלו בישראל אפילו מתסכלים לאור הכישלון המדיני לתרגם את דעת הקהל הזו להצלחות.
עד כה, ארה"ב נמנעה מלתמוך בהפסקת אש שלא תכלול את החזרת החטופים, על אף שהמצב ברצועת עזה הולך ומחריף, וחרף הקשר שלו ללחימה בצפון. ואולם, ב-5 בנובמבר ארה"ב תבחר נשיא חדש. גם טראמפ וגם האריס קוראים לסיום המלחמה, וממשלת ישראל מסתכנת בכך שהנשיא הבא יכפה עלינו את סיומה בדרך שלו. תכתיבים יכולים להגיע לא רק מהם: ביידן, למשל, יכול לנסות לעשות את זה בעצמו לאחר שישוחרר מכל המחויבות שלו לקמפיין אחרי הבחירות ב-5 בנובמבר, בוודאי אם האריס תנצח. ישראל גם עלולה לעמוד בפני מצב שבו הקהילה הבינלאומית תנסה לכפות הסדר, אולי דרך ועידה בינלאומית.
ישראל, מבחינתה, צריכה להיערך ליום שאחרי המלחמה לא רק בהיבט הצבאי והשלטוני בעזה, אלא גם בהיבט של שיקום הדימוי הישראלי בעולם והחזרת הלגיטימציה שלה. צריך להשקיע משאבים בתכניות למיתוגה מחדש של ישראל, אבל עולה התהייה אם הממשלה הנוכחית - שבקושי זוכה ללגיטימציה פנים-ארצית - בכלל מסוגלת לעשות את זה. הסקטור הפרטי וארגוני החברה האזרחית, שהתגלו במלוא עוצמתם ב-7 באוקטובר, יצטרכו בכל מקרה להתגייס למשימה הזו גם כן.
ומה עם לבנון?
התקיפות הישראליות בעזה שונות מאוד מלבנון, שנשארה בפרופיל תקשורתי עולמי נמוך יחסית לרצועה בשנה האחרונה. כתוצאה מכך, גם הייתה פחות הבנה שישראל מותקפת בצפון במשך כשנה, מבלי שיזמה כל פעולה התקפית שם. המודעות העולמית לכך ש-80 אלף ישראלים פונו מבתיהם בצפון נמוכה לעומת המתרחש בעזה, חרף העיסוק של הממשל האמריקני בניסיון להניע פשרה שתאפשר לתושבים לשוב לבתיהם.
האמ"ל במנהרות של כוחות רדואן
(צילום: דובר צה"ל)
מבצע הביפרים התקבל בהלם מוחלט בעולם, לנוכח התחכום והתעוזה הישראלית. שורת ההישגים בהמשך מעוררת השתאות, ואיש במערב ממילא לא הצטער על מותו של ארכי-טרוריסט כמו חסן נסראללה. בנוסף, הפגיעה הדרמטית בחיזבאללה נתפסת כשינוי אסטרטגי שמשפיע על האזור כולו, ובנסיבות האלה כולם מסתכלים קדימה ולא אחורה. כוחם של האיראנים קטן, וההזדמנות ברורה לכולם.
ביום שישי שעבר התקיים דיום חירון במועצת הביטחון על המצב בלבנון, והוא היה קשה מאוד מבחינת ישראל. דובר אחר דובר תקפו את המדיניות שלה, ושגריר סין באו"ם אף האשים אותה ב"אובססיה להפצצות צבאיות". אבל, האמת היא שלא התקבלה שום החלטה, ולא יצא אף תוצר. ארצות הברית אף אמרה אחרי הכניסה הקרקעית המוגבלת כי היא תומכת בזכות ישראל להגן על עצמה מפני האיום שמציב חיזבאללה. ההוכחות שהציג צה"ל לכך שכוחות רדואן תכננו לכבוש את הגליל, בוודאי יסייעו בשבועות הקרובים, ובמיוחד אם ישראל תוכיח שהיא פועלת נגד האיום - ולא כדי להגשים מטרות שאינן ביטחוניות, כפי שהיא נחשדת בעזה.
לכן, בשורה התחתונה, כרגע לישראל יש לגיטימציה ומרחב תמרון, אבל כמו שראינו כבר ברצועת עזה - הם לא גדולים במיוחד, וצפויים להצטמצם ככל שהמערכה תימשך. התקווה בקהילה הבינלאומית היא שישראל תימנע מפלישה קרקעית נרחבת ללבנון ומ"להיתקע בבוץ", ותבחר בסופו של דבר בדרך של הסדרה. אם הממשלה תיתפס ככזו שמונעת פתרון דיפלומטי, בזמן שבלבנון ייערמו הגופות, הלגיטימציה תישחק במהרה כמו שקרה בעזה. ההשפעה המיידית תהיה לחץ בינלאומי כבד, כזה שכבר ראינו שגורם לישראל לעכב מהלכים צבאיים ואף לשנותם. בהיעדר מערך הסברה מתפקד, לממשלה צפויה עוד הרבה עבודה.
