מערכת הבריאות לא שותקת: לפני פחות מחודש הכריזה ההסתדרות הרפואית על שביתה בת יממה בעקבות התפרעות של תושבי מזרח ירושלים בהדסה הר הצופים. הדגל האדום הונף אז, מתברר, לא מספיק גבוה. אחרי ששלשום הותקפה רופאת משפחה במרפאת כללית בבאר יעקב, וחייה ניצלו בנס, ההסתדרות הרפואית הכריזה שוב על שביתה, היום (חמישי) ומחר, שבמסגרתה יעבדו בבתי החולים ובקופות החולים במתכונת חירום.
צוותי הרפואה חשופים שוב ושוב לאלימות, מילולית ופיזית. הם מספרים שאיבדו את תחושת הביטחון האישי במקום עבודתם, בו מצילים חיים, ומבחינתם - זו השגרה שלהם. לאורך התקופה האחרונה נרשמו בין היתר תקריות אלימות גם בסורוקה, לניאדו, רמב"ם ובמרכז הרפואי לגליל. כאמור, גם צוותי רפואה במרפאות שמשרתים את הקהילה לא חסינים.
אולפן ynet: רופאה הותקפה עם מוט מתכת - הרופאים ישבתו ליומיים
(צילום: אסף חן)
שלוש עובדות במערכת הבריאות, שנפלו קורבן לאלימות, סיפרו ל-ynet ול"ידיעות אחרונות" על האירועים הקשים שחוו ועל החיים שאחרי: החששות, הפחדים והפוסט טראומה.
יאנה שוויביש (54), אחות במחלקה פנימית בהדסה הר הצופים בירושלים
האירוע: משפחה ממזרח ירושלים הטיחה ציוד ופגעה באנשי הצוות במחלקה.
"יצאתי להפסקה אחרי משמרת מאוד קשה. אני עובדת ביחידה שהיא כמו טיפול נמרץ אך ישנה אחות אחת לארבעה מטופלים. שמעתי שצועקים לעזרה, אבל זו הייתה אישה זועמת ועצבנית. זכוכיות התחילו לעוף מהצד. כשבאתי להגיש לה עזרה היא לא רצתה שאעזור לה. היא לקחה את הזכוכית ביד ורצתה להצמיד אותה לגרון שלי. לידה היה אדם גדול במידותיו ששפך עליי מים וירק עליי. צעקתי לו 'למה אתה עושה את זה?' ואיכשהו התקפלתי בעצמי, התכופפתי וברחתי לאחר שהשוטרים באו. הייתי בשוק ולא הבנתי שאני במצב שהוא לא בסדר. כשחזרתי הביתה בחצות, הוצאתי את הכלב, חזרתי ופתאום מצאתי את עצמי יושבת על המיטה שלי בבית בשעה חמש וחצי בבוקר עם המדים והכלב שלא שחררתי את הרצועה שלו. אז הבנתי שמשהו לא בסדר, ואז הבנתי שאני מתמודדת עם פוסט טראומה.
5 צפייה בגלריה
יאנה שוויביש, הדסה הר הצופים. "לוקחים אוויר ואומרים שהיום יהיה אחרת"
(צילום: עמית שאבי)
הצוות של הדסה עטף אותי בהכול, אבל טראומה זו טראומה. חזרתי לישון רק אחרי שבוע. האירוע הזה מלווה אותי ואני בחיים לא חשבתי שאתמודד עם טראומה. האלימות של המשפחה הזו זה היה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. אני 30 שנה בארץ ועברתי הכל. אלימות מילולית בגלל המוצא שלי, אלימות מצד גברים, אבל אלימות כלפי מי שעושה רק טוב? מאז אני בטיפול, ואני עדיין בפוסט טראומה. אני מתרחצת שלוש פעמים ביום ואין משמרת שאני לא מגיעה ולא עוברת דרך אותה זכוכית. אני נוגעת בה ורואה שהיא שלמה. אני עכשיו מבינה שהפוסט טראומה שלי מלווה אותי ולא אני אותה. זה מאוד קשה לאנשים כמונו, אנחנו לוקחים אוויר ואומרים שהיום יהיה אחרת. כל הזמן להסתכל לצדדים, זה נורא קשה".
רבקה אייזנבך (31), אחות בחדר מיון בביה"ח לניאדו בנתניה
האירוע: מלווה של מטופל במחלקה לרפואה דחופה תועד מטיח לרצפה מסך מחשב בעמדת האחיות.
"לפני יותר מחצי שנה, בשעה שבע וחצי בבוקר, בחור נכנס למיון עם חבלת יד. בכניסה למיון המלווה שלו התחיל לצעוק ודרש לראות רופא. הוא נכנס פנימה לדלפק של האחיות, נעמד ממש מול חברה שלי והתחיל לצעוק ולהניף ידיים. באיזשהו שלב הוא לקח את המחשב וזרק אותו על הרצפה בזמן שאנחנו עומדות. מיד הבנו שמשהו לא טוב הולך לקרות והזמנו אבטחה. אני עמדתי ממש מאחוריו והוא איים שיגיע לבתים שלנו ודיבר בצורה מטורפת. במזל לא נפגענו פיזית. לא היה לנו לאן לברוח, היינו סגורות והוא מולנו זרק חפצים. לבסוף המאבטח השתלט עליו, וזו הייתה בעיקר תחושה של פחד וחוסר אונים כי לא היה לנו לאן ללכת.
5 צפייה בגלריה
רבקה אייזנבך, בית החולים לניאדו. "אנחנו צוות חזק, ואנחנו מאמינים מאוד במה שאנחנו עושים"
(צילום: שאול גולן)
ברור שבאיזשהו מקום תמיד יש את התחושה של הפחד, ויש מקרים שאני מזמינה את הביטחון, אבל אני מאוד מאמינה במה שאני עושה - שזה לעשות רק טוב לאנשים. זה שאנשים ממתינים כל כך הרבה שעות - זה עניין מערכתי. אני בגישה של לעשות רק טוב למטופלים, זה מה שמנחה אותי, אבל יש מצבים שאני מרגישה חוסר ביטחון. יש בלב פינה של פחד, אבל אנחנו צוות חזק ואנחנו מאמינים מאוד במה שאנחנו עושים. אנחנו עובדים בתחושה שכל רגע משהו יכול לקרות, ואנחנו עם יד על הדופק. בחדר המיון הכל מאוד דינמי והאווירה יכולה להשתנות ברגע, מדובר על סיר לחץ. בקלות אנשים יכולים להתחמם ולהתעצבן, אבל להגיע לרמה של אלימות זה באמת מאוד חריג. הפתרון הפרקטי הוא להציב שוטרים בכל בתי החולים הארץ. המשטרה צריכה לעמוד בפתח כאן, וזה ייצור הרתעה מאוד משמעותית. אנחנו מחכים לשוטרים האלה".
ד"ר אירית מריטיק (60), מנהלת פסיכיאטריה דחופה ברמב"ם ויו"ר ועד הרופאים
האירוע: הוכתה על ידי בני משפחה בעת שהודיעה להם על פטירת יקיריהם.
"אלימות זה לא משהו שהתחיל היום, וחשוב להבין את זה. מדובר במשפחה שהמתינה ליד חדר הלם לאחר תאונת דרכים, וברגע שנקבע המוות - המשפחה השתוללה. זרקו עליי חפצים, מאפרה וספסל. במזל לא נפגעתי. לא הגשנו תלונה כי חשבנו שמדובר בצער מאוד גדול, אבל זה היה לפני שנתיים, היום הייתי נוהגת אחרת ומגישה תלונה. לא מזמן היה אירוע אלימות במחלקה האונקולוגית, שבו משפחה תקפה אנשי צוות מתוך מחשבה שהם לא מספיק מטפלים בבן משפחתם למרות שהוא היה במצב מאוד קשה. הייתה שם אלימות קשה מאוד שהצוות נאלץ להתחבא בתוך תחנת האחיות מבלי להיות מסוגל לטפל באחרים. כמה שבועות לאחר מכן, הטיחו מסך מחשב וטלפון בחדר שלי במיון על שני מתמחים שבדקו מטופל שביקש לקבל תרופות שאי אפשר היה לתת לו. בנוסף, אנחנו מבליגים כל הזמן על אלימות קטנה, על בריונות מילולית והתנהגות שלא פוגעת בנו באופן פיזי.
זו אלימות שאנחנו חווים כל הזמן, כל יום, ויש לכך משמעות. יש לנו צוות שאני חלק ממנו שמתעסק בתמיכה בצוותים. אני בדרך כלל אומרת לעצמי שזה מאוד חבל ושזה חלק ממה שקורה בחוץ וחוזרת לעבוד. אני אישית לא מרגישה שאני מתמודדת עם טראומה, אבל הרבה אנשים כן. אני יודעת את זה כי אני מטפלת בהם. עובדים שהלכו עם פלאשבקים, ששאלו את עצמם האם כדאי להמשיך בעבודה הזו, קשיי שינה, מצב רוח ירוד. לשמחתי לי אין את זה, אבל אני תומכת בלא מעט אנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה בעקבות אותם אירועים אלימים".
