"ב-1 בספטמבר אנחנו צריכים לפנות את המלון ואין לנו תשובות לילדים, לבני הזוג ולמקומות העבודה" - כך סיפרה הערב (שני) ל-ynet נעמה בכר (41), מפונה מקיבוץ ניר יצחק שמתגוררת באילת מאז 9 באוקטובר ביחד עם שלושת ילדיה. אילן, בעלה, הוא חקלאי בקיבוץ שמגיע לעיר בסופי השבוע כדי לפגוש את משפחתו. לצד נעמה, בעיר אילת יש עדיין כ-4,000 מפונים, רובם מיישובי הצפון - אך גם מכמה יישובים בעוטף שעדיין לא חזרו לבתיהם.
"בהתחלה פינו אותנו למלון קיסר וקיבלו אותנו מאוד יפה״, סיפרה נעמה. ״למעשה, די מהר סגרו את המלון רק לקיבוץ וזה היה די מעולה ועזר בתהליך הריפוי וההלם שהיינו בו. הגיעו המון אילתים ואנשים מהארץ שפתחו חנות חינמית לתרומות של ציוד, ביגוד וכו׳. אני אישית באתי יחפה, לא לקחתי איתי אפילו כפכפים. אחרי כמה חודשים נאמר לנו שאנחנו לא נחזור בקרוב לבתים שלנו ושצריך למצוא פתרון, בעיקר בכל הנוגע לשנת הלימודים".
לדבריה, "ערכנו הצבעה והחלטנו לעבור יחד עם מנהלת תקומה שליוותה אותה למלון 'יו ספלאש' ליד קיבוץ אילות, ושם אנחנו מסוף דצמבר. שלחנו את הילדים שלנו לבתי הספר של מועצה אזורית חוף אילות והצלחנו לשמור על 'יחד קהילתי' באוריינטציה, בעיקר של משפחות עם ילדים. כמעט כל המשפחות היו ביחד במלון והייתה לנו שנה מאוד עוצמתית יחד".
אולם, המצב לא נשאר כך לאורך זמן רב, והעולם של חלק גדול ממשפחות המפונים שוב נותר בחוסר ודאות בלתי נתפסת. ״בסוף פברואר, ערב הכניסה לרפיח, קיבלנו הודעה מאלוף פיקוד העורף ובה היו רשומים המון יישובים מהעוטף ואמירה שהם יכולים לחזור, עם משפט מסתייג בסגנון ׳אין מניעה ביטחונית, יחד עם זאת אין היעדר סיכונים׳", סיפרה. "לצד האמירה נכתב גם שאם נחזור עד 7 במרץ נקבל כסף. ההודעה מאוד טלטלה את קהילת ניר יצחק שהכי קרובה לרפיח - שלושה ק״מ מהגדר. לא היה עוד אף יישוב שהיה בסטנדרט הזה שהחליטו להחזיר. היישובים שצמודים אלינו ברמה של מאות מטרים היו מסורבי חזרה - הם היו שטח צבאי סגור. ואנחנו, שיושבים צמוד אליהם באותו מרחק, ראינו את המכתב הזה ובאמת הוכנו בתדהמה".
״מכאן הדברים התחילו להסתבך״, היא הוסיפה. ״פנינו לצבא, שאחרי כמה שבועות הודה בטעות, ולמנהלת תקומה, שמיד הבינו. הם הבהירו לנו שכל מי ששוהה במלון ימשיך את הפינוי עד סוף שנת הלימודים, כלומר עד 7 ביולי, ונוצרה בעיה למי שלא פונה לאותו מלון כי בעצם הפסיקו להם את המימון בשלב יותר מוקדם. הצבא גם הבין שהייתה טעות, ובתקומה אמרו שכדי לתקן את הטעות צריך החלטת ממשלה נוספת שלא הגיעה עד לפני שבוע-שבועיים, וגם אז הייתה בתוקף רק עד 1 בספטמבר.
"בעצם, עד שזה קרה באפריל-מאי, התחלנו להיכנס לחוסר שקט כי הבנו שאנחנו לא יודעים לצפות מה יקרה אחר כך ואנחנו כבר לא יכולים לגלגל את זה עד לרגע האחרון, כי צריך לרשום את הילדים לבתי ספר ועשינו חישובים איפה החברים שלהם יהיו. כמוני וכמו בעלי שנשאר לעבוד במשק, הרבה זוגות נאלצו להיפרד פרידה פיזית, וזאת לצד זה שאנחנו קהילה שחוותה שכול ושיש לנו שלושה חברים שעדיין בשבי. נכנסנו למצב מאוד מטלטל".
לדבריה, ״בעצם המצב הזה הוביל לסיטואציה שניסינו למצוא מענה קהילתי אחר בארץ שהוא לא מלונאי – כי כשתקומה מפסיקה לממן לעולם לא נוכל להרשות לעצמנו את זה. בזמן המלחיץ הזה אנשים פשוט התחילו לסגור דברים עצמאית, חלק חיכו לפתרון של הקיבוץ - ואין פתרון - ואין לנו מושג אם נמשיך לקבל תמיכה מהמדינה כשבעצם הקיבוץ הוא עדיין שטח צבאי סגור, ויש חלק מהאנשים שהחליטו שזה מייאש מדי והם גם חוזרים לקיבוץ. אין לנו תשובות וככה זה יהיה עד הרגע האחרון – 1 בספטמבר - כשיגידו אם ממשיכים במימון או לא״.
נעמה הסבירה עוד כי ״די הובהר לנו, בצורה לא רשמית, שהמלון בכל מקרה לא יהיה לרשות ניר יצחק יותר. תמיד מדובר על עוד כמה שבועות קדימה ואנחנו לא יכולים לתכנן את זה לפי זה. ידינו לא תשיג להיות אורחים במלון במחיר, למרות שהוא מלון מדהים, אני לא מצפה מהם להשכיר דירות – הם לא מלון דירות״.
"זכינו להיכרות מדהימה עם תושבי חבל אילות ועם העיר אילת. הם אימצו את הילד שלי והרימו אותו ממקום מאוד בעייתי, זה היה להם הכי טבעי בעולם והם אף פעם לא ביקשו הכרת תודה. מאוד קשה לנו לעזוב. העיר אילת הייתה ממש טובה אלינו ואנשים באמת התגלו במלוא היופי שלהם ולתקופה, לא מיד אחרי שזה קרה, אלא עד עכשיו ומעכשיו אנחנו מרגישים רצויים וקשה לנו לעזוב בגלל מה שזכינו לו", הוסיפה.
נואית שרייבר (43), מופנה מניר יצחק ואם לארבעה ילדים סיפרה גם היא על חוויית המגורים בעיר תיירות - שלאט לאט חוזרת להתמלא בתיירים שיוצאים לנופש. המלון שלנו סגור וזה 'סטייט אוף מיינד' אחר. אני מאוד שמחה גם בשביל האילתים שהם יכולים להחזיר את עולם התיירות אליהם, הם נתנו נתינה אינסופית. אני אישית כמפונה לא מרגישה חלק מזה. לגור במלון זה כיף רק לשבוע, אני לא באמת מרגישה חלק ממה שקורה כאן בקטע התיירותי״, אמרה נואית במלון "אייס מול", בזמן שילדיה השתתפו בחוג החלקה על הקרח למפונים בקומה התחתונה.
נואית הוסיפה כי למרות הכול היא לא עצרה את הבנייה של ביתה בקיבוץ. ״יש לי שם השקעה ואני ממשיכה לבנות. כשהתפנינו אמרנו מראש שאין סיכוי שאנחנו חוזרים למקום שיותר גרוע מ-6 באוקטובר – וזה המצב כרגע ברצועה. זה כמו לחזור למצב של מבצע".
לדבריה, ״לפני כל מבצע היינו מריחים שמשהו קורה והייתי יוצאת עם הילדים לאנשהו. אין סיכוי שאני הולכת לחזור למקום שמראש לא הייתי גרה בו. אני במקור מהקיבוץ, חזרתי לגור בעוטף לפני 10 שנים בידיעה שכשמתחיל משהו אני לוקחת את הילדים והולכת. הייתה גם רוטינה מאוד מסודרת - ברגע שיש מבצע מפנים אותנו. סמכנו על כל הגורמים שנדע לפני. הרבה אנשים היו מתפנים, זה קיבוץ חקלאי אז אי אפשר לפנות, אבל הייתה תפיסה שרוב הילדים לא נשארים שם. זה הזוי שהמדינה אומרת לחזור לחיים שיותר גרועים מ-6 באוקטובר, זה לא נתפס שזה מה שהמדינה אומרת ואפילו מציעה על זה כסף - ועכשיו גם זה לא״.
תיעוד היירוט בערבה, אתמול
(צילום: אלון וייס, קיבוץ יטבתה)
לצד כל הקושי וחוסר הוודאות, נעמה ונואית מספרות על חשש גדול מכל אירוע ביטחוני או אזעקה. ״ב'יו ספלאש' יש מרחבים מוגנים״, סיפרה נעמה. ״באזעקה האחרונה, בסביבות שש בבוקר ביום ראשון, לא התעוררתי והבן שלי בן השש אמר לי - ׳את אמורה להעיר אותי, לא אני אותך׳. מכיוון שבאילת זו התרעה של 30 שניות, אז אמרתי לו לבוא להיכנס איתי מתחת לשמיכה כי זה היה או זה או להעיר את כל הילדים וללכת למקלט. חיבקתי אותו חזק וקיוויתי שלא ייפול עלינו.
״שבוע לפני זה לא הייתה אזעקה, אבל הייתה שמועה שיש חוליה חשודה בתוך העיר - וחרב עליי עולמי. קראנו במבזקים שיש חשש לאירוע ביטחוני באילת ובטלגרם כל אחד התחיל לפרט את זה. אני ראיתי את התרחיש קורה וידעתי שהילדים שלי מפוזרים כל אחד במקום אחר ופשוט אמרתי ׳איזה טיפשה אני שהצלחתי לבנות לעצמי מקום מוגן שהוא מדומיין לחלוטין׳. זה עבר, והחרדה נשארה״.
נואית הוסיפה: ״באותה תקרית של החשש למחבלים רצתי מיד ללובי של המלון, שם כל המרכזונים. אין לנו כיתת כוננות במלון כי לא אישרו את זה. כיתת הכוננות של אילות אמורה לקחת עלינו אחריות. התחלתי לחפש אנשים שיכולים לבוא עם נשק לאזור של הלובי למקרה שקורה משהו ודיברתי עם השניים שידעתי שיש להם נשק במלון. תוך כדי המדריכים התחילו לבוא לשאול מה קורה כי הם ראו אותנו מסתובבים שם״.
