אם לא יהיו הפתעות, לכל המאוחר בתחילת השבוע הבא יעבור בכנסת תקציב המדינה לשנים 2022-2021 לאחר תקופה ארוכה מדי של שיתוק. עם כל הכבוד להשלכות שיש לו על מימוש הרוטציה בין נפתלי בנט ליאיר לפיד, ולשלל הרפורמות שהמתינו במגירה של משרד האוצר, העברת התקציב, ובתוכו עשרות מיליארדי שקלים לחברה הערבית, תהיה יום הדין עבור מפלגת רע"מ בכלל ועבור היו"ר שלה מנסור עבאס בפרט.
מתחילת הקמפיין הפוליטי שלו הבהיר עבאס שהוא נושא בשורה חדשה: פוליטיקה אזרחית שתחולל שינוי בחייהם של האזרחים הערבים. הבטחותיו כוללות את הפסקת מרחץ הדמים הפלילי בחברה הערבית, ושיפור איכות חייהם באמצעות טיפול בבעיות התשתית – השקעה בחינוך, סלילת כבישים, הרחבה של תוכניות מתאר, הפסקת צווי ההריסה, הקמה של בתי חולים, הרחבת הנגישות לתחבורה ציבורית ועוד.
אולם כדי לעמוד במשימה המאתגרת הזו ח"כ עבאס לא תלוי דווקא בממשלה, שמטה לו אוזן כפי שלא עשתה אף ממשלה אף פעם לאף פוליטיקאי ערבי בעבר, אלא ברשויות המקומיות הערביות. והתלות הזו בשלטון המקומי צריכה להדיר שינה מעיניו, שכן הרשויות המקומיות בחברה הערבית הן חמולתיות, מסואבות ולא יעילות. ולא נראה שזה עומד להשתנות בטווח הנראה לעין.
במקרים רבים ממנה ראש הרשות את אנשי שלומו במכרזים מפוקפקים, והכל באמתלה של "שיקול דעת". בשלב מאוחר יותר, כדי לתגמל את חמולתו, הוא יזנח לחלוטין את האינטרס של תושביו האחרים
החמולתיות, שמאפיינת את התרבות הערבית מימים ימימה, מבוססת ביסודה על תפיסה של אחווה וסולידריות המוגבלות בקרבת דם. בעבר ניהלו בני החמולה קשרים הרמטיים בינם לבין עצמם, ובשלבים מסוימים אפילו הנישואים הוגבלו להיות פנים-חמולתיים. חוקרים אקדמיים סבורים שהליך המודרניזציה בחברה הערבית הביא דווקא לחיזוק החמולתיות, משום שנסיגתה מייעודה החברתי-הכלכלי קידם אותה אל עבר היותה כלי פוליטי משמעותי. ניתן לראות זאת בשיעור ההשתתפות בבחירות המקומיות, שמגיע לעיתים ליותר מ-95% לעומת כ-50% בחירות לכנסת.
תהליך הבחירה בראש רשות מקומית בחברה הערבית הוא ריטואל קבוע. לכל חמולה יש מועמד משלה ולרוב מנצח המועמד מהחמולה הגדולה ביותר. רק לעיתים נדירות מצליחים שינויים טקטיים קטנים להשפיע על זהות הנבחר. ביישובים שבהם יש דומיננטיות לחמולה אחת, יהיה קשה לראות חמולה אחרת משתלטת על הכיסא הנחשק. לדוגמא בדלית אל כרמל: משפחת חלבי מוציאה את ראש הרשות כמעט ברציפות מאז קום המדינה (הפסידה אותו פעמיים בלבד).
במקרים רבים ממנה ראש הרשות המקומית הנבחר את אנשי שלומו לתפקידים במכרזים מפוקפקים, והכל באמתלה של "שיקול דעת". בשלב מאוחר יותר, כדי לתגמל את חמולתו, הוא יזנח לחלוטין את האינטרס של תושביו האחרים וסוגיות כמו תכנון ובנייה, סלילת כבישים ואחרות יטופלו בכפוף לשאלה איך הן יטיבו עם אנשיו ויפגעו ביריביו.
לשיקולים הזרים ולמינוי נושאי המשרה הבינוניים בלשון המעטה, יש השפעה ישירה על השטח, וניתן היה לראות זאת באחוז הניצול הדל (62% בלבד) של מיליארדי השקלים שהקצתה תוכנית החומש 922 של בנימין נתניהו, שנועדה "לצמצם פערים בחברה הערבית".
(צילום: משה מזרחי, משי בן עמי)
בעיה נוספת שעוררה תוכנית 922 היא זליגתם של תקציבי מדינה לידי משפחות פשע שביססו את מעמדן הכלכלי באמצעות "זכייה" במכרזים (לצורך התמודדות עם הבעיה הזו הקים סגן השר לביטחון פנים, יואב סגלוביץ', צוות שמטרתו לדלג על השלטון המקומי בהוצאת מכרזים כדי למנוע מארגוני פשיעה לקבל תקציבים שיועדו לצמצום פערים).
פאדי מקלדהבעבר נרשמו ניסיונות להתמודד עם בעיית כוח האדם הבינוני, למשל הנחתת צוערים של משרד הפנים למשרות שונות, אך לבסוף יכולתם להשפיע הייתה קטנה מאוד והפוליטיקה החמולתית תמיד ניצחה. ניתן לבחון נקיטת צעד דומה כדי למנוע מארגוני הפשיעה להשתלט על הרשויות המקומיות ולהוציא פרויקטים על ידי גופים ממשלתיים ולא מקומיים.
המציאות העגומה הזו ידועה לכל אזרח ערבי בישראל. על מנסור עבאס להבין שהצלחתו והמשך הקריירה הפוליטית שלו תלויים ביכולתו לגבור על תחלואות השלטון המקומי ולחולל שינוי חברתי. אם לא יצליח לעקוף את השלטון המקומי, הוא נדון לכישלון.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
