המראות הקשים שמתועדים מדי יום באוקראינה, הבתים ההרוסים והרחובות הנטושים, לא נותנים מנוח לאידה רשקוביץ. כמו ניצולי שואה אחרים שנולדו וגדלו באוקראינה התחושות מעורבות. הזיכרונות של השכנים שהסגירו את בני המשפחה, או היו מעורבים ישירות ברצח יהודים במהלך השואה, לא נעלם לרגע. אבל מנגד, יש גם הרבה הזדהות ודאגה: "כשעם נמצא במצב קשה צריך להושיט לו יד".
סיפורה של אידה רשקוביץ
(צילום: ירון ברנר)
"המקומיים בגדו ואמרו – 'הנה, אלה יהודים'"
רשקוביץ נולדה ב-1936 בצ'רנוביץ, אחת הערים שהופצצו לאחרונה על ידי הצבא הרוסי, אותו צבא שבו שירת אביה. "כשהחלה מלחמת העולם השנייה הייתי רק בת ארבע. אבא שלי התגייס לצבא הרוסי כדי להילחם בגרמנים, ואני נשארתי עם אמא שלי ושני אחיי הקטנים".
"כשהגרמנים התחילו להתקרב לעיר שגרנו בה אמא שלי החליטה לשלוח אותי להורים של אבי, מרחק של 30 קילומטרים מהבית. היא הייתה אמורה להצטרף אלינו מספר ימים לאחר מכן, אבל אחותה שכנעה אותה ללכת איתה לעיירה סנטיקוב, שם היו עוד דודים ובני דודים שלי. היא חשבה ששם יהיה יותר בטוח". אבל הנאצים הגיעו לסנטיקוב, ורצחו את כל בני המשפחה שהיו בעיירה.
5 צפייה בגלריה
אידה בילדותה. "המקומיים בגדו בשכנים שלהם ואמרו 'הנה, אלה יהודים, צריך להרוג אותם'"
( צילום: ירון ברנר)
"המקומיים בגדו בשכנים שלהם ואמרו 'הנה, אלה יהודים, צריך להרוג אותם', והנאצים כמובן לא היססו לעשות זאת", נזכרת רשקוביץ, שעד היום מחזיקה ברגשות מעורבים כלפי האוקראינים שסייעו לרצח בני משפחתה. "אני זוכרת שבאחד הימים הביאו יהודי והרגו אותו מול העיניים".
מנגד, היו תושבים אוקראינים שסייעו לאידה ולמשפחתה. "היו גם כאלה שהצילו אותנו, החביאו אותנו בארגז תפוחי אדמה, בעליית הגג, בכל מיני מקומות שהנאצים לא ימצאו אותנו. אז כמו בכל מקום, יש כאלה שהם בני אדם ויש כאלה ששונאים יהודים".
לאחר השואה התאחדו אידה, סבה וסבתה, יחד עם אביה. "אבא שלי חזר מהמלחמה וראה שכולם מתו בסנטיקוב. הם נקברו 20 איש בתוך ארבעה קבעי אחים, ועד היום לא ידוע מי קבור איפה. אבא שלי לא הספיק להכיר את הבן התינוק שלו, הוא נולד בזמן המלחמה ונרצח בידי הנאצים".
5 צפייה בגלריה
רשקוביץ. "אם יש עולם הבא אני מקווה שאראה את בני המשפחה שלי, וסוף סוף ניפגש"
( צילום: ירון ברנר)
אביה של רשקוביץ נישא בשנית, והם נשארו באוקראינה עד שהתאפשר להם לעלות לישראל. כיום היא בת 86, גרה בחולון, אם לשניים וסבתא. למרות הזמן שעבר, הכאב לא מרפה מאידה, והיא מקווה שביום מן הימים תפגוש שוב את בני משפחתה. "אם יש עולם הבא, אני מקווה שאראה אותם וסוף סוף ניפגש".
"בחלק מהמקומות האוקראינים היו כמעט כמו הגרמנים"
התחושות המעורבות מהמלחמה שמתנהלת באוקראינה מורגשות היטב גם אצל יעקב סטרץ. "אני מכיר היטב את המקומות האלה של הקרבות, אני עברתי שם בעצמי כנער במלחמת העולם השנייה. אני רואה את התמונות האלה ונזכר בקור העז, שלא ניתן היה להתגונן מפניו, ברעב, במגפות ובקברי האחים".
סטרץ היה בן 14 כשהנאצים הגיעו לעיר לוצק שבמערב אוקראינה, ותחמו אזור מסוים כ"גטו" ודחסו שם אלפי יהודים בצפיפות ומחסור גדולים. "לתושבים הלא יהודים הובטח פרס תמורת הסגרתו של כל יהודי שיימצא מחוץ לגטו ללא אישור – קילוגרם סוכר או לחלופין שני קילוגרם מלח. זה היה שוויו של יהודי מגטו לוצק. אלפי יהודים רצחו שם".
השנאה כלפי היהודים בעיר הגיעה לא רק מהנאצים, אלא גם מהשכנים האוקראינים, נזכר יעקב. "בחלק מהמקומות האוקראינים היו כמעט באותה רמה של הגרמנים. זה לא היה ככה בכל מקום, במזרח אוקראינה היו כאלה שיותר עזרו ליהודים, אבל במערב – הם רצחו בעצמם יהודים, ואפילו פולנים".
משפחתו של סטרץ הצליחה לשרוד במשך תקופה בגטו בזכות העובדה שהוא ואביו ידעו לחטוב עצים. האב סיפר לבנו על תוכנית להצתת שריפה בגטו, שבחסותה המשפחה תברח ליערות ותצטרף לשורות הפרטיזנים. יום לפני שהתוכנית יצאה לפועל, הנאצים החליטו לחסל את הגטו והמשפחה ירדה למחתרת.
"במשך ימים היינו בחלל קטן באיזה בניין עם עוד עשרה אנשים. ישבנו שם בשקט מוחלט בזמן שהגרמנים הסתובבו וחיפשו יהודים. לא אכלנו, לא שתינו, היה ם נורא. היינו שם שבועיים והבנו שצריך לצאת מהמחבוא. יצאנו החוצה והגרמנים העסיקו חלק מהיהודים בניקיון הגטו. אמרתי להורים שלי שאנחנו צריכים לברוח. אבא שלי לא היה מוכן לעזוב את אמא והאחים, ואמר לי 'תברח אתה, אני נשאר'". כל בני המשפחה שנשארו בגטו נרצחו.
יעקב מצא את עצמו לבד מחוץ לחומות הגטו. "ברחתי והסתתרתי באורווה עם עוד ילד יהודי במשך חודשים, אבל הבנתי שאני לא רוצה עוד להתחבא. אני רוצה להצטרף לפרטיזנים ביערות. זה לא היה פשוט, כי ביערות הסתובבו גם כנופיות של אוקראינים שחיפשו יהודים, והיית צריך להיזהר עם כל בן אדם שאתה מדבר, כי אתה לא יודע אם הוא יעזור לך או ירצח אותך".
אחרי הליכה ארוכה ביער, סטרץ הגיע לפרטיזנים. "עמדתי מול המנהיג יחד עם עוד ילד יהודי, שמוליק, והוא שלף אקדח ובא לירות בי. המנהיג אמר 'תרדו על הברכיים ותתפללו'. התחלתי לרוץ עד שנתקלתי בשומר אחר, שעצר אותי ואמר 'יהודי אמיץ'. ככה נלחמתי בנאצים עם הפרטיזנים, ואחר כך עם הצבא האדום, ונקמתי את מות משפחתי".
בתום המלחמה הוא יצא למסע ארוך, שבסופו הגיע לישראל. הוא התחתן והביא שני ילדים, בנו חזי נהרג ב-1994 במהלך פעילות מבצעית בעזה.
"למרות מה שעברנו, צריכים לעזור להם"
"עברו כמעט 80 שנה, אבל האנטישמיות עוד קיימת, ולי היה ברור שמקומי כאן במדינת ישראל. כאן אני בטוח, וכאן אני צריך להיות", אמר יעקב. "כשאנחנו רואים את המלחמה שיש עכשיו באוקראינה זה ברור יותר מתמיד".
מראות המלחמה מעוררים בקרב ניצולי השואה חמלה גדולה לתושבי אוקראינה. "אנחנו כיהודים צריכים להבין יותר מכל את המצב שבו הם נמצאים עכשיו. על אף מה שאנחנו עברנו, אנחנו צריכים לעזור להם. אי אפשר לשכוח את מה שהיה, אבל כשעם נמצא במצב קשה צריך להושיט לו יד", אמר יעקב.
לצד החמלה, יש גם געגוע לאזורים שבהם הם גדלו. "מאוד עצוב לי לראות את ההרס של אוקראינה בצורה כזאת, את הערים הגדולים והיפות שגדלתי בהן, זה בלתי נתפס", אמרה אידה. "כשאני מסתכלת על הבתים ההרוסים בכל מקום שעבר צבא פוטין, אני לא מבינה איך אפשר לקרוא לו בן אדם. בן אדם לא היה עושה את זה".
את אידה מלווה איל"ר, הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש שנגזל מיהודים בתקופת השואה. "חשוב שסיפוריהם של ניצולי השואה, כמו זה של אידה, לא יעוות, על מנת שהדורות הבאים יידעו את האמת, ושנוכל להשיב לניצולים את מה שנגזל מהם", אמר מרק ויצמן, מנהל התפעול בארגון.
