לאחרונה שודרה בכאן 11 סדרת הכתבות "דיבור ישראלי" בנושא השתנות השפה העברית בחברה הישראלית. מקרב אנשי האקדמיה ללשון העברית ויועצים שונים בתחום עלה קול זעקה על השינויים המתהווים שצורמים לאוזניהם. אך האם הכצעקתה? שפה היא דבר ער, משתנה ודינמי. לא זכור לי שכל דוברי העברית בעולם הסמיכו איש או חֶבֶר אישים לשפוט בענייני לשון דיבורם. בלשנים, חוקרים, סופרים ואחרים קנאים לאיזושהי מערכת כללים שמעולם לא נחתמה בידי מאן דהו. האין זה פטרוני לקבוע בדבר שפה שאיש לא דיבר בה ביום-יום במשך 2,000 שנים?
מדינת ישראל ניכסה לעצמה בעלות על השפה העברית והקימה את המוסד העליון – האקדמיה ללשון העברית. טרוניה שחוקה מתייחסת לכך ששמו של המוסד העליון לשפה העברית כולל מילה לועזית כמו "אקדמיה" (ועל כך עונה האקדמיה כאן). המילה נגזרת משמו של הגיבור היווני הֵקָדֵמוֹס מהמיתולוגיה היוונית. יש המזהים אותו עם דמות אחרת, קַדמוֹס, שהיה ממוצא פיניקי, ומכאן אפשר אף לטעון שיש מקור שֵׁמִי מוקדם למילה אקדמיה. אולם נדמה שלעולם לא נדע זאת בוודאות.
מלאכת חידושי המילים הגיעה לשיא בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. חיים נחמן ביאליק ואליעזר בן-יהודה היו האורים והתומים בתחום, ועיצבו חלופות רבות למילים לועזיות. דווקא בנוגע למילה אקדמיה, שעוררה סערה סביבה, קבע הפילולוג פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני (שהיה נשיא האקדמיה ללשון), כי "אין אפשרות להביע במילה עברית מחודשת את כל משמעותו של השם הבינלאומי הזה, שהתייחד בשימושו למוסד תרבותי עליון במדינה בכל אומה ולשון בהיסטוריה".
גם הפרופ' משה בר-אשר, נשיאה הנוכחי של האקדמיה, הסביר כי "אין סיבה לשנות את השם הכה מושרש, כפי ששימרו לפנינו את המילה היוונית 'סנהדרין'". זהו טיעון מעט מתחסד, שהרי האקדמיה עובדת שעות נוספות בניסיון להחליף מילים כמו אינטרנט ב"מִרְשֶׁתֶת", דיבייטינג ב"מַעֲמָת" או פאוץ' ב"פֻּנְדָּה", משל מדובר במקרים אלו במילים שאינן מושרשות דיין ויש למצוא להן חלופות עבריות בבהילות.
לפי נתוני אתר האקדמיה ללשון העברית, הוצעו למילה אקדמיה חלופות כגון "מחכמה", "תחכומון", "משכלה" או "אבידן". אם אלו היו החלופות היחידות – בהחלט אפשר להבין מדוע נותרנו עם המילה הלועזית. אבל ניתן היה לטרוח ולמצוא חלופה מוצלחת יותר, למשל "מדרשה", שהיא עצמה מחידושיו של בן-יהודה. היא מכילה את כל המובנים למילה אקדמיה: היא גם מקום שבו דורשים, כלומר שואלים וחוקרים, וכן בעלת מצלול דומה למילה הערבית לבית ספר – מַדְרַסַה (مَدْرَسَة), וכך עונה גם על הפן הלימודי במילה אקדמיה.
(אגב, גם המקור וההקשר של המונח "בלשנות", שמייצג את אנשי המקצוע בתחום, לא ברור. בספרי עזרא ונחמיה מופיע "מׇרְדֳּכַי בִּלְשָׁן" כשמה של דמות אחת, או יש שיאמרו שני שמות לשתי דמויות נפרדות. מכאן פירשו חכמים כי מדובר במרדכי היהודי ממגילת אסתר, שנקרא בלשן על ש"היה יודע שבעים לשון". אך זהו פירוש דחוק, לטעמי, שמקומו אכן במדרשי אגדה. קשה למצוא קשר אטימולוגי חזק בין בלשן לבין לשון. במקום, אפשר היה לקרוא לתחום המקצועי לְשׁוֹנָאוּת או שָׂפְתָּנוּת).
ברחוב הישראלי מַרְבִּים לתקן דוברי עברית קלוקלת בשעת שגיאתם. רבות הפעמים שנשמעים תיקונים למילים כמו "יוֹשֵׁן" או "יוֹשֵׁנֶת", במקום יָשֵׁן או יְשֵׁנָה. אך כאמור שפה היא תופעה דינמית ולא ברור מדוע ישנו בכלל הצורך לתקן אלפי אנשים שמרגישים צורך טבעי לבטא מילה באופן שעלול להישמע שגוי או צורם אצל אחרים. אם שפה היא אכן דבר טבעי וה"שגיאות" הן טבעיות – הרי שעלינו במקרים מסוימים להכיל אותן כדרך מסוימת לביטוי מילים.
שימוש במילים כמו "יוֹשֵׁן" או "יוֹשֵׁנֶת" אינו כה תמוה ואל לנו להזדרז לעמוד על תיקונן. הפועל "יָשֵׁן" מופיע כבר במקרא: "אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מלכים א, יח, כז), אך במקור המקרא לא היה מנוקד ומפוסק, ומלאכה זו נעשתה ככל הנראה בטבריה אי שם באלף הראשון לספירה. כך שלא מן הנמנע שהמילה "ישן" הייתה מבוטאת "יוֹשֵׁן" בתקופת המקרא ושנוקדה באופן שגוי.
לראיה, את המשפט בתלמוד "ואיפשר שלא יישן תחתיו" (ירושלמי, סוכה, דף ו, ב), העוסק בשינה בסוכה, פירש רש"י כך: "שלא יושן תחתיו". הרד"ק כתב בפירושו על תהילים: "לא חסיד אני – שכל מלכי מזרח ומערב יושנים עד שלש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך" (תהילים, פו, ב). האם רש"י ורד"ק לא ידעו עברית כהלכתה?
גם בפיליטון "סוד השינוי" שחיבר יצחק אייזיק לובצקי ופורסם בשבועון העברי "המגיד" בשנת 1899, נמצא המשפט: "בשחוק על שפתיה היא יושנת את שנתה". מה גם שאך טבעי לומר "יוֹשֵׁן" על משקל "יוֹנֵק", "יוֹזֵם", "יוֹצֵר", "יוֹצֵק", "יוֹרֵק" וכו'.
עם זאת, מפתיע למצוא עד כמה הפעלים "יושן" או "יושנת" הפריעו את מנוחתם של חלוצי התחייה העברית. למשל, בעיתון "הזמן", במדור מ-1912 שעסק ב"שגיאות השגורות בדיבור", ניתן למצוא שבמקום לומר "אני יושנת" מוצע לומר "אני ישנה". במאמר מאת יצחק אבינרי, שפורסם ביומון "דאר היום" ב-1928, הוא יוצא נגד אמירת "יושנת" במקום "ישנה", ומוסיף כי "שגיאות גסות אלה מבקשים אחדים להצדיק בטענת 'חסוך המרץ'".
בעיתון "המשקיף" מכונה שגיאה זו ב-1941 כ"ביטוי מסורס". גם ב"קול העם" ב-1950 כתב יצחק הירשברג: "אם הצלחנו, במידת מה, לעקור את ההרגל הרע לאמור 'יושן' 'יושנת' במקום 'ישן' 'ישנה', הרי נשארו עוד פעלים אחרים, שמרבים לשבשם, מבחינה זו, בשפת הדיבור".
אם כאמור שגיאה זו הייתה כה נפוצה בקרב ילדים, סימן שיש בה משום הגייה טבעית, ואם ישנו הצורך לתקן כל כך הרבה ילדים – רצוי לבחון אם אין זו צורה נוחה יותר לביטוי, ובמקום לתקן אלפי דוברים, אולי מוטב לתקן את הכלל הלשוני עצמו.
אם רק תקדישו לכך מחשבה, תיווכחו עד כמה רבות הן המילים שמשמעותן כלל לא משקפת את צורתן. ניקח לדוגמה את המילה "זָקֵן", הנגזרת כמשוער ממי שזָקָן ללחייו, שהרי זו תכונה התפתחותית וזכרית מובהקת, שמסמלת בין השאר גיל לפי אורך שיער הזקן. אך כיום המילה זָקֵן איננה באמת משקפת מצב אמיתי, שכן כמעט כל בחור מעל גיל 20 מעוטר בזקן ואין מי שחושד בקשישותו. מה גם שזה עשוי להיות מעט מעליב לקרוא לאשה מבוגרת "זקנה", משל עבת-זקן היא.
ניצן המבורגאם כן, במקום הזדקנות ניתן למשל לכנות תהליך טבעי זה במילה "התגלות" – גם מלשון גיל, ואם תרצו גם מעין תהליך גילוי עצמי שמתעצם עם השנים. במקום אישה זקנה אפשר שנאמר מעתה – אישה גַלָּה, ובמקום אדם זקן אך מגולח נאמר – גַלֶּה.
עיסוק בחידושי מילים הוא רגיש מיסודו. מחד, רגשי השמרנות דוחקים לדבוק בצורת המקור, ומאידך יש לעתים צורך להתאים את השפה למציאות המשתנה. כמו כן, השפה מעצבת את עצמה, ומשעה שהאקדמיה נטלה לעצמה סמכות כאוטוריטה בלעדית לענייני לשון עברית, אנחנו נותרנו חיילים בצבא השפה, במקום שנהיה המעצבים הרשמיים שלה.
- ניצן המבורג הוא סטודנט לרפואה וחובב עברית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
