"אם בא לך משהו באמת אותנטי, תקני את זה", אומר לי הסוחר יד שנייה, ששורץ בין כל הקסדות והעתיקות הבריטיות. והוא נותן לי ספר של "לונלי פלאנט". משנת 1973. הכרך הראשון, שתיאר את מסלול ההיפיז למזרח: מדריך לאירופאי ההרפתקן בדרך להודו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
סדרת ה"לונלי פלאנט" נולדה ככה. נכנסו ממזרח, דרך איראן לאפגניסטן ומשם לפקיסטן ולהודו. והעיר הראת, רק 130 קילומטר מהגבול האיראני, הייתה התחנה הראשונה במדינה. עד היום היא עדיין כולה אורות וצבעים. חיים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הראת היא העיר הכי פחות אפגנית מכל הערים באפגניסטן. היא קרויה "איראן הקטנה", ועשירה בהרבה משאר המדינה האומללה. מה שאפגניסטן הייתה יכולה להיות בלי אלף המלחמות שלה. עיר מאורגנת מאוד, שבנויה לקלוט תיירים. מערביים רבים לא תמצאו כאן, אבל תיירים מאיראן יש גם יש. עם כל החנויות מסביב, היה אפשר לחשוב שאנחנו מסתובבים בשוק הפשפשים ביפו.
אבל הילד הראשון שאני נתקלת בו, אין לו לא ספרים, לא ילקוט, אלא פלסטיק. הוא לא חוזר מבית הספר. הוא חופר בין ערימות הזבל. כי המלחמה כאן ממש לא הסתיימה.
כשהאמריקנים הגיעו לכאן בשנת 2001, אחד מכל שלושה אפגנים סבל מרעב. כשהאמריקנים עזבו, בדיוק לפני שנה, כבר אחד מכל שני אפגנים היו רעבים ללחם. עכשיו, כשהסנקציות הבינלאומיות על הטליבאן במלוא עוצמתן, 95 אחוז מאזרחי אפגניסטן חיים בעוני ולמעשה כמעט כולם נמצאים במצב של חוסר ביטחון תזונתי. מבחינתם המלחמה עוד כאן, עם שינוי קל בנשק שהמערב מפעיל עליהם: סנקציות.
אנחנו חושבים על אפגניסטן ומדמיינים מיד סוג של ימי ביניים מלאים באלימות ואומללות. אבל השביל שליד מסגד ג'אמיע מסג'יד, יצירת מופת ארכיטקטונית שבוהקת בשמש בצבעי ירוק וכחול, מספר סיפור אחר.
"ההרס שלנו היה הזרים שהגיעו לכאן", אומר לי רזה חביבי, כשהוא מבריק קנקן למזיגת תה. כשהוא אומר זרים, הוא מתכוון קודם כל לסובייטים. הפלישה הגדולה בשנת 1979.
"אפגניסטן הייתה מדהימה. ובמיוחד הראת, אחד מנווי המדבר היפים ביותר שקיימים על דרך המשי. היא הפירנצה של הרנסנס שלנו. הראת תמיד הייתה נקודת מעבר לאומנים ואומניות", הוא מסביר לי. מסביבו דברי כסף, שטיחים, אבני חן ושני בקבוקים שהצהיבו.
אפגניסטן מפורסמת מאוד בשל הענבים שלה, ובעבר הרחוק הייתה ידועה בשל איכות היין שלה. "האיסלאמיסטים רוצים חזרה למסורת, למקורות. אבל מי מחליט מה המקור, איפה ומתי הכול התחיל?" הוא שואל אותי, בזמן שבנו מוציא כלי נגינה שנקרא רובאב ומתחיל לנגן. עכשיו זה אסור. הטליבאן יכולים לעצור אותו על זה.
בתמונות הפולארויד הישנות רואים נערות מחייכות במכנסונים קצרים בבר של מלון "בהזאד". "זה היה ממש כאן", אומר לי מהדי סאחי בן ה-61, שמצביע לכיוון רמזור. "היו רוקדים פה עד אור הבוקר". בנו בן ה-19 מסתכל עליי בסקרנות. הוא בחייו לא נתקל בבן-אדם מערבי שאינו איש צבא.
הוא עם קביים. דרך על מוקש. אלה שלא התפוצצו במדינה הזאת נאמדים בכעשרה מיליון. הם הוטמנו בכל מקום במהלך המלחמה שהחלה אחרי 11 בספטמבר, כדי למצוא את בן לאדן. בסוף הוא אותר וחוסל בפקיסטן, על פיגוע שביצעו בעיקר סעודים. שתי מדינות שהן בנות ברית קרובות של ארצות-הברית. ככה רואים כאן את ארה"ב ואת נאט"ו.
ה"פרדיס", המלון השני שהיה פופולרי מאוד, עדיין קיים. אבל עכשיו הוא משמש את עיריית הראת. ובשער מתנוסס דגל הטליבאן. אף אחד לא צפה לפני שנה את בריחתו של הנשיא אשרף גני. גם הטליבאן כנראה לא. הם חזרו לשלוט בפתאומיות, וגם שנה אחרי אותו 15 באוגוסט, הרעיונות שלהם עדיין לא ברורים: בתי הספר לנערות עדיין סגורים, למרות ההבטחות להשאירם פתוחים. כלומר התיכונים סגורים, האוניברסיטאות ובתי הספר היסודיים פתוחים, ובאמצע יש חור. אין היגיון.
אגב, לדובר הממשלה סוהייל שאהין, יש שתי בנות בגיל בית-ספר. משפחתו מתגוררת בדוחא, בירת קטאר. הן לומדות, כמובן, ואחת הבנות היא שחקנית כדורגל מצטיינת. האבא בכיר בטליבאן.
איך תהיה הממשלה? יהיו בחירות? יהיה פרלמנט? איך עובדים בתי המשפט? בינתיים הכול מתנהל על פי צווים מיוחדים שהטליבאן מוציא. והכול זמני ומאולתר. מי שתפקידו להסביר מהי האמירוּת האיסלאמית, שהחליפה את הרפובליקה האפגנית, הם מלומדי האיסלאם כאן. כשכונסו לראשונה בחודש יוני האחרון, הם הסתפקו בלהסביר שבאפגניסטן לכל אחד יש את הזכות לחיות בצורה "אפגנית".
אין יותר מדי טעם לשאול אם הטליבאן של היום שונים מהטליבאן של לפני 20 שנה. הגיל הממוצע הוא 18.4, כלומר רובם עדיין לא נולדו כששלטון הטליבאן הקודם מוטט על ידי הפלישה האמריקנית.
"אבל יש בינתיים תוצאה שכולנו כאן מזהים. הביטחון", מסביר לי גולאם קרימי, שמוכר פירות בפינת הרחוב ליד ה"פרדיס". "עבורך לא ממש, אבל עבור הילדים כאן שרואים וחווים את הראת בפעם הראשונה, זה שונה. הם היו תמיד נעולים בבית", הוא אומר.
מול הטירה של הראת, הבזאר, או 780 האתרים האחרים שבזכותם הוגדרה העיר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, עוצרים לעשות סלפי. גם מול בית הבטון של איסמאעיל ח'אן, אחד מ"שרי המלחמה" שהיו בני-ברית של האמריקנים וגורש.
התיאטרון שבו נהוג היה לעלות את המחזות של שייקספיר נהרס. כבר לפני חמש שנים, הרבה לפני הטליבאן. "כי הלחץ כאן הוא בעיקר חברתי", אומר לי אחד השחקנים, שהיום עובד כנהג מונית. "הראת תמיד הייתה עיר פתוחה. אבל כל אפגניסטן היום שמרנית מאוד. הטליבאן הם תמונת הראי שלה. הם לא הביאו ולא כפו את הבורקה. מחוץ לקאבול הבירה זו הנורמה. ההפך. הנשים כאן לא מסתובבות עם בורקה, הן פשוט נשארות בבית", הוא אומר.
הקהילה הבינלאומית מחתה נגד הטליבאן על כך שאילץ למעשה את הנשים להסתובב שוב עם חיג'אב. לדבריו לאפגנים פה זה פחות מפריע. "או נכון יותר, כן, מחו נגד זה. בעבר. כי החיג'אב עצמו אינו הבעיה. אבל מעדיפים שהם יתעסקו בכלכלה. לכולן יש חיג'אב". ומה שיותר חשוב כאן מהטליבאן, או מכל אחד אחר, הם ה"משראן", הקשישים.
בפועל, החיג'אב אינו חובה, הוא בגדר המלצה. "אבל אי-אפשר אף פעם להבין מה מותר ומה לא. בהיעדר חוקים ברורים, הכל מתנהל לפי ראות עיניו של מי שבדיוק עוצר אותך. כפועל יוצא מזה, את בוחרת בסוף להתעטף בעצמך, להסתובב רעולה", מסבירות לי שתי צעירות בנות 26 לבושות בשחור עם נעלי עקב גבוהות, שאותן אני פוגשת ב"פיפטי-פיפטי", מזנון מהיר שמוכר את ההמבורגר הטוב ביותר בהראת.
הבנים עומדים בצד ימין, הבנות בצד שמאל. מפריד ביניהם קיר. וכך גם בפארק הקרוב. בתמונות הפולארויד כולם עוד היו מעורבבים, עכשיו כולם מופרדים. בפארק הם גם מופרדים בימים. יום לגברים, יום לנשים. "כל זה, זה לא איסלאם", הן אומרות לי. "כולנו כאן מכירות את הקוראן. אולי הטליבאן לא מכירים את הקוראן. והם מבלבלים את כולם עם הפשטונים והמנהגים שלהם".
הטליבאנים הם כולם בני שבט הפשטו, אבל רק 42% מאזרחי אפגניסטן הם פשטונים. "ועכשיו, אבא שלך עונה במקומך, לא את. בגלל זה אף אחת מאיתנו לא בכיכר ולא יוצאת", הן מסבירות. "איבדנו אפילו את הזכות להיעצר".
אבל שלא נטעה, לאף אחד כאן אין נוסטלגיה לאמריקנים ולאירופאים. הושקעו כאן בתקופתם עשרות אם לא מאות מיליוני אירו. "אבל תביטי סביב", אומר לי זלמאי סאפה, האחראי מטעם הטליבאן על נכסי התרבות בעיר. "עיר כזאת זקוקה לארגונים לא ממשלתיים שיחפרו כאן בארות? וגם, מה זה משנה מה בניתם? בואי נדבר קודם על מה הרסתם", הוא אומר.
הוא מסביר שעל כל דולר שהושקע כאן, תשעה דולר נגנבנו או בוזבזו לשווא. "רוב הפרויקטים שהשקעתם בהם כאן לא מומשו. רק האמבולנס עובד, זה כן. אבל השיקום של המסגדים לא, שדה התעופה לא, גם מסילות הרכבת מכאן לאיראן לא. אין כלום. הכביש... כלום. התחילו לבנות אותו והוא לא מוביל לשום מקום".
עבור הפיתוח של אפגניסטן, הוציאה ארה"ב יותר מ-143 מיליארד דולר. יותר מאשר על תוכנית מרשל. במפעל שהיה פעם של פולקסווגן, יצרנית הרכב הגרמנית, מוקמת היום חברת הסטארט-אפ המקומית "אסיל" שמוכרת סחורה אפגנית לכל העולם. אבל הקהילה הבינלאומית חסמה את כל הכספים האפגניים בבנק המרכזי, ולמעשה את כל המערכת הבנקאית ואת היכולת של המדינה לסחור.
"הטליבאן נמצאים בשלטון בשל הסכמי דוחא משנת 2020, אותם הסכמים שנוהלו מול האמריקנים", אומר לי ח'אלד ריאז בן ה-21 שעובד במקום, כשהוא מתייחס למו"מ שנתן לארגון דריסת רגל במדינה, ובהמשך איפשר לו בעיניו להשתלט לחלוטין על אפגניסטן.
50 שנה אחרי "לונלי פלאנט", עדיין מגיעים אנשים להראת. אבל היום מדובר בתיירות אפלה. מגיעים לכאן כדי לקנות כליה. גם מערביים. קליניקה מקומית מספקת שירותי סחר בכליות. מאיפה מביאים אותן? מחוץ למרכז העיר.
לאט-לאט הכל מתפורר: בתי השיש הופכים לבתי אבן, ואז לבתי מלט, ואז לכאלה שנבנו מבוץ. ככל שמרחיקים ממרכז העיר ההיסטורי, אני מרגישה כמו נוסעת אחורה בסרט דוקומנטרי על תולדות המקום.
חבורת ילדים יחפים ועם בגדים קרועים מתאספת מסביבי כשאני נכנסת לעיירה שנשייבה הסמוכה. יש כאן 44 משפחות, ו-40 אנשים מתוכן כבר מכרו כליה, עבור סכום לא מבוטל של 2,600 דולר.
"כואב לי בכל מקום", אומר לי עלי בן ה-19, אחד התורמים. "מכרתי את החיים שלי". מאז הניתוח לא ראה אף רופא לביקורת. כדי לממן לעצמו עכשיו תרופות וטיפול הוא יושב ומקבץ נדבות ברחוב. "אתם, כל מה שעניין אתכם, זה רק הכליות שלנו" הוא מטיח בי.
זו עיירה קטנטנה - 500 איש בסך הכול - אי-אפשר בכלל למצוא אותה על מפות גוגל, אבל כולם מכירים אותה כאן. וגם את המרפאה בבית החולים "לוקמן אקים" שנמצאת במרכז העיר ומקבלת מימון בינלאומי נדיב, וממשיכה להפעיל את מפעל ההשתלות הזה.
במרכז להשתלות "לוקמן אקים" מי שמנהל את העניינים הוא אחמד אייז, רופא שלמד את מקצועו באיטליה והוא עדיין מקווה שאירופה תממן לו מרכז אונקולוגי בקאבול. דרכי הוא מבקש תרומות מהקוראים. עצרו אותו כבר כמה פעמים על סחר בלתי חוקי של איברים, והוא שוחרר בערבות.
בינתיים בעיירה שנשייבה, הילדים מלאים בזבובים, משתעלים, נראים חולים בשחפת. כל הכפר הזה, אין כאן כלום. אני יושבת על השטיח באחד הבתים, מוקפת במקומיים שמנסים להסביר לי בתרגום קלוקל את הסיפור שלהם. הם נותנים לי קצת תה עם סוכר וחתיכת לחם עבש. זה מה שיש להם. הם בעיקר נראים מאוכזבים שאני עיתונאית ולא מישהו מהטליבאן שמביא להם קצת מזון.
הממשל לא עוזר להם, גם הקהילה הבינלאומית לא. כששאלתי מי היה הראשון שהעלה את הרעיון ללכת ולתרום כליה, הצביעו לי על צעירה בת 21. היא מספרת, לא באופן אמין במיוחד, שהלכה לבית החולים מסיבות אחרות, אבל אז לדבריה ראתה את המטופלים במרפאה להשתלת כליות. "חשבתי שאוכל לעזור", היא אומרת לי.
ברור לי לגמרי שהיא משמשת כסוג של דוברת מטעם, אחרי שעברה שטיפת מוח מודרכת מבית החולים. כולם אחריה מדקלמים את אותה גרסה. "גם בעלי חשב שזה רעיון גאוני וגם הוא מכר כליה", סיפרה לי הצעירה. ואז אישה אחרת הודתה: "אנחנו קרובים למכור גם את הילדים שלנו, אחרי שמכרנו את הכליות, כדי לשרוד".
חבורת ילדים יחפים עם בגדים קרועים מתאספת מסביבי כשאני נכנסת לעיירה. 40 אנשים פה כבר מכרו כליה. "כואב לי בכל מקום", אומר לי עלי בן ה-19, אחד התורמים. מאז הניתוח לא ראה אף רופא לביקורת. כדי לממן לעצמו תרופות הוא יושב ומקבץ נדבות
כשעברתי בשדה התעופה של איסטנבול בדרך חזרה, נדהמתי לראות שלט חוצות של אותה מרפאה להשתלת כליות. התברר שפתחה סניף כמה דקות נסיעה משדה התעופה. הסיפור התבהר לי: מי הם הלקוחות, מי התורמים.
ואותו בית חולים ממשיך לקבל מימון בינלאומי, כמובן. גם אם המימון הרשמי הוא למיון, ברור שכספים הולכים גם למרפאה לתיירות ההשתלות. ועדיין נציגים אירופאים מגיעים כדי לבקר בבית החולים.
פורסם לראשונה: 07:11, 19.08.22
