האסטרטגיה המובילה את ישראל בנושא הפלסטיני בשנים האחרונות היא השלום הכלכלי. הדבר אינו פועל יוצא של נקיטת יוזמות, ראייה ארוכת טווח או חזון רעיוני, אלא של אילוץ מתמשך. חלק ממקבלי ההחלטות נואש מהיכולת לקדם מהלך אסטרטגי, החלק האחר אינו מעוניין כלל בדבר, ויש גם חלק - המשקף את גישת רוב הציבור הישראלי - שאינו מפגין עניין בזירה הפלסטינית ולא מבין לעומק את הקרנותיה על זו הישראלית.
על רקע זה מקדמת ישראל במרץ מהלכים אזרחיים, הן מול רצועת עזה והן מול יהודה ושומרון, שבבסיסם ההיגיון שלפיו שיפור מתמשך של מרקם החיים צפוי לאפשר רגיעה ביטחונית גם ללא תהליך מדיני. מדובר בתחיית רעיון ישן שנהגה עוד בסוף שנות ה-60 על ידי משה דיין, ולפיו "צריך להניח לערבים לנפשם". כלומר, לתת להם לנהל חיי שגרה אזרחיים, מה שיאפשר שקט מבלי לעסוק בסוגיות הפוליטיות הטעונות, קל וחומר לקדם שינוי טריטוריאלי.
ברצועת עזה למדה ישראל בחודשים האחרונים את מוגבלותה של אותה תפיסה. אף שקידמה מהלכים אזרחיים, ובמוקד היתר יציאת כ-15 אלף פועלים לעבודה בישראל - שלכאורה אמורים היו ליצור מחיר הפסד כבד בקרב חמאס – נרשמה הסלמה במסגרת מבצע "עלות השחר". שיפור המציאות האזרחית אמנם תרם לרגיעה בת כשנה, אולם לא דחק בחמאס לצאת מעורה ולאכוף מרות על הג'יהאד האסלאמי.
צללי השלום הכלכלי הופיעו בשבועיים האחרונים גם ביהודה ושומרון, הזירה שבה הצליחה ישראל לשמר שקט במשך כעשור חרף אין ספור משברים פוליטיים וקיפאון מדיני. רוב הציבור הפלסטיני, העייף ממאבקים חסרי תוחלת ומיואש מהנהגתו, העדיף לשמר את מרקם חייו כשברקע מאמץ אינטנסיבי של ישראל לייצב את המשק ברשות.
שני אירועים המחישו את תקרת הזכוכית של מה שנתפס בישראל כנוסחה מנצחת. הראשון היה חניכת קו בנמל התעופה רמון שמאפשר לפלסטינים לצאת לחו"ל. בישראל ציפו לתגובה פלסטינית נלהבת ולהיענות נרחבת, אבל בפועל התפתחה התנגדות חוצת מחנות: הפלסטינים טוענים שמדובר במזימה שנועדה להציל מיזם כלכלי כושל באמצעות גזל כספיהם; שהמהלך נתון לפיקוח גורמי מודיעין ישראליים שינצלו אותו לצרכיהם, ושמדובר בצעד נוסף ברוח "צמצום הסכסוך" שתכליתו למקד את תושבי איו"ש בענייני היום-יום תוך עקיפת העיסוק בסוגיות פוליטיות.
פועלים חוזרים לעזה לאחר "עלות השחר"
(צילום: נדב אבס)
במקום היטלטלות לנמל התעופה בדרום, דורשים הפלסטינים הקלה של נוהלי היציאה דרך גשר אלנבי לירדן או אף הקמה מחדש של שדה התעופה עטרות (קלנדיא). למחאה הפלסטינית מצטרפת ביקורת גוברת גם מצד גורמי ממשל, תקשורת ועסקים ירדנים, הטוענים שמיזם רמון - אם אכן יצבור תאוצה - יפגע בהכנסות חברות תיירות ותחבורה בממלכה.
הצל השני המעיב על השלום הכלכלי מגולם במחאת פועלים ברשות הנמשכת מזה כשבוע על רקע רצונה של ישראל להעביר את משכורות העובדים בתחומה דרך בנקים פלסטיניים. הפועלים חושדים שהדבר יאפשר לרשות לקזז כספים ודורשים שהכסף ימשיך לעבור ישירות לידיהם. מה שנועד להוות מהלך שיקל על חיי האזרחים הפלסטינים ויחזק את מעמד הרשות, הפך למחאה ציבורית הממחישה את דימויו השלילי של ממשל אבו מאזן בעיני הציבור שלו ואת הכמיהה של הפלסטינים לזיקה ישירה לישראל, לרוב "מעל ראשה של רמאללה".
ד"ר מיכאל מילשטייןישראל לא מונעת מיצר מזימתי, ושאיפתה הכנה היא לשפר את חיי הפלסטינים. ואולם בהיעדר אסטרטגיה, המאמץ האזרחי אינו יותר מאשר פלסטר טקטי. חלקו לא רק שלא מועיל, אלא אף מסב נזק לטווח הארוך. הפלסטר בא לידי ביטוי בהידוק הזיקות בין שתי הכלכלות, שמהווה בסיס למיזוג רב-ממדי לכדי ישות אחת (תהליך שממנו הזהירו עוד לפני 50 שנים יגאל אלון ופנחס ספיר). ההידוק אמנם מסייע ליצור "חיים טובים", אך גם כורך את שתי החברות בחיים משותפים שספק אם הן מעוניינות בהם.
מקבלי ההחלטות שיאחזו בהגה השלטון בישראל לאחר הבחירות חייבים להבין את המורכבות של תפיסת השלום הכלכלי. זו אכן מספקת רגיעה לטווח קצר, אולם לא מבטיחה יציבות לטווח הארוך. המהלכים הללו לא יכופפו אידיאולוגיה, לא ימוטטו את שלטון חמאס ולא יצמצמו את הסיכוי למערכה עתידית בעזה. וביהודה ושומרון הם בעיקר מהווים בסיס להתקדמות לא רצונית ולא מודעת לקראת מציאות של מדינה אחת.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
