נפתח בשורה התחתונה: מדינת ישראל חייבת לציין את ה-7.10 באופן ממלכתי. היום שבו נרצחו, נטבחו, נאנסו ונחטפו הכי הרבה יהודים מאז השואה לא יכול להיות עוד תאריך בלוח השנה הלאומי. למרבה הצער, במקום להפוך את יום ה-7 באוקטובר ליום אבל לאומי, עם דגלים בחצי התורן, בתי עסק סגורים, צפירה ודברי הספד ברחבי הארץ, הממשלה עסקה לאורך השנה האחרונה יותר בהישרדות פוליטית.
היכנסו רגע לנעלי תושבי העוטף. ב-7.10 פלשו מחבלי נוחבה יחד עם אלפי תושבים מעזה. הם חצו את הגדר, פרצו את השער הצהוב ועשו בהם ובבתיהם כבשלהם. אין בית שלא נפגע, אין קיבוץ שלא איבד חבר. כעת הממשלה שלתחושתם הפקירה אותם לחסדי המחבלים, האנסים והבוזזים רוצה לערוך טקס ממלכתי, שבו היא תספר את הסיפור שלהם בעל כורחם.
קשה לי לדמיין את תחושת הבהלה והבעתה שמשתלטת על מי ששהה בשבת השחורה בממ"ד וחיכה במשך שעות שמדינת ישראל תופיע. אזרחים פשוטים שהתחננו לעזרה שמעו שקרים על צבא שבדרך, על כוחות שנמצאים ממש מעבר לפינה ועל מבצעי חילוץ. הם בוודאי התפללו לגואל, ייחלו להצלה, אולי אפילו נפרדו באהבה. במקרה הטוב היו אלה גבורה אזרחית או צירוף מקרים שבו המחבלים דילגו עליהם שהצילו אותם. במקרה הרע, הם כבר אינם.
חיים את ה-7.10 כל יום מחדש
נכון, כשאותם מחבלים פלשו לתוך ישראל, הם לא הבחינו בין ימין ושמאל, תומכי ממשלה או מתנגדיה. ממשלת ישראל על כל זרועותיה – לא הייתה שם. לא בבוקר ה-7.10, לא שעות רבות לאחר מכן, גם לא בימים שלאחר מכן. כולנו – וביתר שאת קורבנות הטבח – חיים את ה-7.10 כל יום מחדש. אסור לשכוח: אנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה. 109 מאחינו ואחיותינו גוועים בשבי. עבור התושבים שעדיין מפונים, שיקיריהם עדיין חטופים, שבתיהם עדיין הרוסים, ה-7.10 באמת עוד לא נגמר.
נכון, כשאותם מחבלים פלשו לתוך ישראל, הם לא הבחינו בין ימין ושמאל, תומכי ממשלה או מתנגדיה. ממשלת ישראל על כל זרועותיה – לא הייתה שם
אי אפשר גם להתעלם ממי שנבחרה להוביל את הטקס – שרת התחבורה מירי רגב, לא אישיות שידועה באיפוק או גינונים ממלכתיים בימים של שגרה, וכמובן, בל נשכח כי בימים אלה נחקרת עבודתה של השרה רגב במשרד התחבורה, כאשר החשדות נוגעים בתעדוף מכאן ואפליית רשויות מקומיות מכאן, על אזרחיהן, בהתאם לצרכיה הפוליטיים האישיים.
דווקא בגלל הפער הפוליטי המובהק בין הממשלה לתושבי העוטף, בוודאי אחרי הטבח, הממשלה הייתה צריכה להתאמץ יותר כדי להגיע לליבם של אנשי העוטף. כשאלו מביטים במדינה, הם רואים ממלכה שכשלה בתפקידה הראשון והמרכזי: להבטיח את שלום אזרחיה.
תלמדו מברק חירם
תחקירי הצבא המודלפים חדשות לבקרים מתארים כיצד אמ"ן פספס, איך הכוחות האלו כשלו, ואיפה נפלה שגגה שאפשרה את הטבח הנורא – ובעיקר, איך גורמים צבאיים מנסים להפיל את תיק המחדל איש על רעהו. במצב הביש הזה בולט במיוחד תא"ל ברק חירם, שזכה להמון ביקורת על התנהלותו ביום הקרב בקיבוץ בארי. למרות זאת הוא ליבן את הפערים עם תושבי הקיבוץ. האם ראש הממשלה ושר הביטחון עשו זאת גם? ממשלה ששריה וראשיה לא מבקרים בשגרה, לא ראוי שתבקר רק כשדגלי האומה מתנופפים ברקע.
עקיבא לםדניס ויסלפוהממשלה הכריזה על שלושה יעדים מרכזיים למלחמה: מיטוט חמאס, השבת החטופים והחזרת תחושת הביטחון לתושבי העוטף. דו"ח מצב, חודש וחצי לפני ציון יום השנה הוא כזה: חמאס מתמוטט, החטופים גם כן. ומה לגבי תחושת הביטחון? ובכן, מהתגובות לטקס הממלכתי נלמד באופן ברור שמה שאבד ב-7.10 הוא גם תחושת הביטחון בכנות כוונותיה של ממשלת ישראל הנוכחית.
האצבעות שנשלחו לעיני מתנגדי הממשלה בזמן קידום הרפורמה המשפטית לא התחלפו עדיין ביד מושטת ובחיבוק חם. הממשלה עסקה די בהישרדות פוליטית כדי להגיע ל-7.10.24 בחתיכה אחת, אבל צריכה שהעם יישאר במקשה אחת. כשהממשלה מסרבת לשאת באחריות על מה שהיה ועל מה שעתיד להיות, אין פלא שרבים מתושבי העוטף שחשים ניכור כלפי הממשלה הזאת, חשים את אותו ניכור גם כלפי הטקס.
