הטיעונים בעד סגירת התחנה המרכזית בתל אביב מוכרים, וכולם כבדי משקל. בעיקר הזיהום הסביבתי והנזקים הנגרמים לאיכות החיים. 5,500 כניסות ויציאות ביום של אוטובוסים מונעי בנזין או סולר מותירים הרבה מאוד פיח ומעט מאוד תקווה לתושבי השכונות הסמוכות, בעיקר נווה שאנן ושפירא. די בנתון אחד כדי להמחיש את גודל האבסורד: התחנה המרכזית בתל אביב היא השלישית בגודלה בעולם. הראשונה נמצאת במקסיקו סיטי – מטרופולין של קרוב ל-25 מיליון בני אדם. השנייה בניו דלהי – מטרופולין בגודל דומה. והשלישית בתל אביב, עם מטרופולין של בקושי ארבעה מיליון בני אדם.
אלא שבמרוץ לסגירת התחנה, צריך לשים לב גם למרקם החיים העדין והמיוחד שהתפתח בה בשנים האחרונות. יש בתחנה גם כמה תופעות יפות, ורק מי שמכיר אותה מבפנים מודע לקיומן.
ראשית, מדובר בשמורת טבע. בטח לא ידעתם, אבל באחת הקומות התחתונות של התחנה התפתחה בשנים האחרונות מושבה גדולה של עטלפים, הפעילים בעיקר בלילות. כבר נשמעו דרישות של ארגונים ירוקים להכריז על התחנה כולה כעל שמורת טבע כדי להגן על המין המיוחד הזה, הנחשב לאנדמי (ייחודי ובעל תפוצה מוגבלת). מיותר לציין שאם דרישה זו תתקבל על ידי הקהילה המדעית, אי אפשר יהיה להזיז בתחנה אפילו אבן. זה כנראה לא יקרה.
קל לשנוא את התחנה המרכזית, אבל אנשים אינם אוטובוסים שאפשר להסיע ממקום למקום. עם סגירתה ייסגרו גם מאות עסקים קטנים וייפגעו אלפי מהגרים קשי יום שבמשך שנים מיררו את חייהם
הלאה. בקומת הכניסה של התחנה מתקיימת למעשה ה"צ'יינה טאון" של תל אביב, עם שוק תאילנדי-פיליפיני הפועל במשך כל ימות השבוע ובמיוחד בימי שישי. שם ניתן למצוא מוצרים הייחודיים למטבח האסיאתי המגוון של קהילה זו, ואת המסעדה הפיליפינית היחידה בארץ. שוק פעיל נוסף הוא של סחר חליפין בין מאות מטפלות פיליפיניות המטפחות זו את זו בסלוני יופי ושיער קטנים, שהם עסקים עצמאיים המפרנסים משפחות רבות.
בתחנה פועלת גם - במסגרת התנדבותית של רופאים - מרפאה מיוחדת לעובדי ועובדי מין (במינוח הישן: זונות), רובם טרנסקסואלים, הפעילים ופעילות באזור בשעות הלילה. במרפאה זו מתבצעות בדיקות וניתנים טיפולים שונים וחיסונים למניעת הדבקות.
מתוך פרויקט צילומים של רויטרס בתחנה המרכזית:
לא רחוק משם פועל גם גן ילדים מסובסד לילדי העובדים הזרים (המוגדרים "זרים שאינם בני הרחקה" – במינוח של משרד הפנים). לילדים אלה, שהוריהם עובדים בדרך כלל מסביב לשעון כדי לפרנס – אין פתרון אחר. די אם נזכיר שכמה פעוטות כבר מצאו את מותם בשנים האחרונות במחסני הילדים הצפופים והמחניקים הפועלים סביב התחנה.
ויש עוד: תיאטרון יידיש יחיד מסוגו בקומה הששית, תערוכה קבועה של ציורי קיר ענקיים בקומה השביעית, סדנאות אמנים, חדרי חזרות, מקלט אטומי עצום שיכול להכיל 6,000 איש, קומפלקס קולנועי נטוש, סניפי דואר פתוחים מסביב לשעון (שניים מהם בחנויות בגדים) ומשרתים את המהגרים. כל אחד מהם, צריך לזכור, מפרנס בארץ מוצאו משפחה שלמה התלויה בחבילות ובכספים שהוא שולח.
יקיר אלקריבקל לשנוא את התחנה המרכזית. אבל אנשים אינם אוטובוסים שאפשר להסיע ממקום למקום. ובעניין זה: אין אף מקום בתל אביב שאליו אפשר להעביר את תנועת האוטובוסים העצומה הזו - לא בית פנורמה ולא צומת חולון.
צריך לקחת בחשבון שעם סגירת התחנה ייסגרו גם מאות עסקים קטנים וייפגעו אלפי מהגרים קשי יום שמשרד הפנים בהנהגת אריה דרעי עשה הכול במשך שנים כדי למרר את חייהם. מי יגן על האנשים השקופים הנמצאים בתחתית החברה הישראלית, שהתחנה המרכזית היא ביתם ומקור פרנסתם?
- יקיר אלקריב הוא מחבר הרומן החדש "בגינת הכלבים" (הוצאת קוראים) המתרחש בדרום תל אביב. מדריך סיורים קולינריים והיסטוריים בשכונות דרום העיר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
