חארקוב או חארקיב? לבוב או לביב? בכלי התקשורת וברשתות מתנהל דיון ער סביב הסוגייה: מדוע אנחנו ממשיכים לקרוא בשמות רוסיים לערים האוקראיניות? ורגע בכלל "אוקראינית זו שפה נפרדת מרוסית"? מסתבר שהחיים והמוות במלחמה הם גם ביד הלשון – והגיע הזמן לעשות סדר במילים.
לא סתם הישראלים מבולבלים לגבי הזהות השפתית של אוקראינה. זו שאלה מאוד מובנת בקונטקסט הישראלי, היות ואוקראינה נמצאת במקום הראשון מבחינת מספר העולים לישראל מבין הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר, אך רוב העולים מהמדינה מדברים בעיקר ברוסית. יש לזה מגוון סיבות היסטוריות, אליהן לא נכנס כאן, אבל במדינה בה אנשים לא ינידו עפעף למשמע השפה הרוסית, שיחה באוקראינית ברחוב בישראל עדיין מסובבת ראשים.
אז כן, מדובר בשפות נפרדות, אם כי קרובות יחסית. הן רוסית והן אוקראינית משתייכות לענף השפות הסלאביות, יחד עם פולנית, צ'כית, סלובקית, בלארוסית, סרבית וכמה שפות אחרות. ושתיהן גם משתמשות באלפבית הקירילי, שהחל את דרכו בכלל אצל הבולגרים במאה ה-9 לספירה. אבל דובר אוקראינית ודובר רוסית יוכלו להבין אחד את השני בצורה חלקית מאוד.
הסובייטים עודדו לימודי אוקראינית
ברגע שמוסיפים את ההיסטוריה לרובד הלשוני - הכול מסתבך. אוקראינה היא מדינה עצמאית צעירה, בת פחות מ-30 שנה, עם תנועה לאומית ששאפה להגיע לעצמאות הזו במשך כ-300 שנה, ובונה את הזהות שלה על בסיס ה"רוס של קייב", נסיכות מימי הביניים ממנה גם רוסיה משרטטת את קווי הלאומיות שלה.
מאז שהקוזאקים, ובראשם בוגדן חמלניצקי, מרדו בפולין וליטא במאה ה-17 והקימו ישות עצמאית, מדינות רבות ניסו להשתלט על הלאומיות האוקראינית שנולדה במרד הזה. האחרונים היו הרוסים, שקודם במסגרת האימפריה הרוסית ואז במסגרת ברית המועצות, ניסו לנצל את אוקראינה ויישבו אותה בהמוניהם החל מהמאה ה-19. חשש מתמיד מבדלנים אוקראינים היה נוכח תמיד, כפי שמעידים הניסיונות בסוף אותה המאה לאסור פרסום של ספרים ומילות שירים באוקראינית.
בשנות העשרים של המאה הקודמת האוקראינים קיבלו הפוגה קצרה - תקופה של אוקראיניזציה, שבה הממשל הסובייטי עודד לימודי אוקראינית וגיבוש של זהות לאומית. כשפוטין מדבר על זה שאוקראינה היא המצאה של ברית המועצות, זו התקופה עליה הוא מדבר - ושוכח לגמרי את כל מה שקרה לפני.
המדיניות הזו לא החזיקה מעמד, ופינתה את מקומה לניסיון לייצר זהות סובייטית מאוחדת בשנות ה-30 של המאה ה-20, שהגיעה עם תעדוף של השפה הרוסית ויישוב של מיליוני רוסים אתניים נוספים בשטחי אוקראינה. הפגיעה בשפה האוקראינית אפילו כללה הוצאה של אות אחת מהשפה אל מחוץ לחוק ב-1933 - אסור היה להשתמש באות "גה" (ґ) עד 1990 - כי לא הייתה לה מקבילה ברוסית.
הוסיפו לכך את "ההולודומור", רעב המוני שגבה מיליוני קורבנות באוקראינה בתחילת שנות ה-30 ואולי, יש על כך ויכוח עד היום, תוכנן כדי לפגוע בלאומיות האוקראינית ע"י דילול אוכלוסייה, ותקבלו הרבה מאוד אנשים שהיחס שלהם לשפה האוקראינית הוא ביטוי להיסטוריה שלהם והרבה פעמים גם השקפתם על הלאומיות האוקראינית בכלל.
ככל שתלכו מזרחה תשמעו פחות אוקראינית
עד היום, רוב האוקראינים הם דו-לשוניים ודוברים רוסית ואוקראינית. ככל שהולכים מזרחה, כך הסיכוי שתפגשו ברחוב אדם שיפנה אליכם באוקראינית יהיה נמוך יותר. בבירה קייב, הקוסמופוליטית יחסית, אנשים רבים מדברים בשתי השפות בחיי היומיום שלהם.
דווקא בגלל שרוב האוקראינים יודעים רוסית, ורבים משתמשים בה בחיי היום-יום, הלאומיות האוקראינית החדשה מתבססת בין השאר על הניסיון לעגן את המעמד של השפה האוקראינית בחקיקה ולהכיל אותה גם על אופן התקשורת בין העולם למדינה. זה כולל הן פניה לגופים בינלאומיים והן קמפיינים דוגמת #CorrectUA, אותו החל משרד החוץ האוקראיני ב-2019. במסגרת הקמפיין, הציגה אוקראינה את השמות הנכונים של הערים שלה.
"בהתאם לוועידה ה-10 של האומות המאוחדות לסטנדרטיזציה של שמות גיאוגרפיים", כתוב באתר משרד החוץ האוקראיני. "אנו מבקשים בנימוס מכל המדינות והארגונים לתקן מקומות בהם אלה משתמשים בשמות מיושנים, מהתקופה הסובייטית, של מקומות באוקראינה". עוד ציינו במשרד החוץ האוקראיני כי "תחת האימפריה הרוסית ולאחר מכן ברית המועצות, רוסיפיקציה שימשה בצורה אקטיבית ככלי לפגיעה בזהות הלאומית, התרבות והשפה של כל מדינה החברה בברית. לאור המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה, כולל הכיבוש הלא-חוקי של חצי האי קרים, אנו שוב חווים רוסיפיקציה כטקטיקה לערעור היציבות ושלילת הלגיטימציה ממדינתנו. אתם מבינים, אנו מקווים, כיצד השימוש בשמות מהתקופה הסובייטית המבוססים על השפה הרוסית, מכאיב במיוחד ואינו מקובל על אנשי אוקראינה".
דניס ויטצ'בסקי הוא עיתונאי יליד לביב
