בכל פעם שנהרג חייל בפעילות ביטחונית, פרופ' יגיל לוי נדרך. שנים רבות הוא אוסף שם-שם, ובודק אם הוא בן לפריפריה החברתית-מעמדית בישראל. את הניתוח הוא לא מבצע רק על פי מקום מגורים או שם משפחה, אלא באמצעות עשרה פרמטרים שונים כמו מעמד סוציו-אקונומי, שכונת מגורים, השכלה, ומוצא ההורים. לשם כך נדרש מאגר מידע מורכב ומרובד, ופרופ' לוי מלקט אותו מהכתבות בתקשורת, מההספדים, מהרשתות החברתיות של ההרוג ואפילו מתמונת ביתו ושכונתו כפי שהם מופיעים בגוגל מפות. הממצאים בלתי נתפסים. 78 אחוז מההרוגים בלחימה השוטפת בגדה ובגבול עם רצועת עזה הם בניה ובנותיה של הפריפריה החברתית-מעמדית בישראל.
אז למי טוב למות בעד ארצנו? 78 אחוז, רוב מובהק וצורב של מתים, מבשר לנו שצבא העם הוא למעשה צבא הפריפריות, וחלקם בלחימה השוטפת של בני המעמד הבינוני-גבוה ממרכז הארץ הולך ומצטמק עם השנים. את המחקר המקיף שלו החל פרופ' לוי, חוקר יחסי צבא-חברה באוניברסיטה הפתוחה, בשנת 2005. ראשית הוא בחן את ההרוגים במלחמת לבנון הראשונה כבסיס להשוואה, ואז החל לעקוב אחרי כל חלל וחלל שנהרג החל משנת 2000: באינתיפאדה הראשונה, במלחמת לבנון השנייה, במבצעים הצבאיים בעזה ובשמירת הביטחון השוטף והיומיומי בגדה ובגבול עם רצועת עזה. בסטטיסטיקה פרופ' לוי לא מכליל תאונות אימונים או מוות בפיגועי טרור שכוונו נגד אזרחים.
"עלינו לשאול את מי הצבא מציב בקדמת הזירה המבצעית?" אומר לוי, "המעקב אחר ההרוגים לא משקף באופן מלא את ההרכב החברתי של הצבא, אבל הוא כן עונה על השאלה על מי מוטל הנטל. הצבא איננו נוטה לעסוק במיפויים אתנו-מעמדיים, לעומת צבא ארצות הברית למשל, שם ידעו לתת ניתוח אתני. בצה"ל מאז ומתמיד, תחת הפרה הקדושה של כור ההיתוך, לא ספרו כיפות או צבעים. במחקר שלי גיליתי שבמלחמת לבנון הראשונה ההרוגים מהמעמד הבינוני החילוני, כולל מזרחים שהגיעו מהמעמד הזה, היו 68 אחוז. באינתיפאדה השנייה (עד שנת 2005) ההרוגים מהמעמד הבינוני-גבוה ירדו ל-45 אחוז, והוואקום הזה התמלא בקבוצות של מהגרים, מזרחים, דתיים, דרוזים ונשים. מספר ההרוגים מהקבוצות הללו זינק ל-55 אחוז. ניתוח יותר מדויק של הנתונים מראה שבמלחמת לבנון השנייה או אפילו ב'צוק איתן' יש עלייה בהרוגים ממעמד בינוני-גבוה, כי מעורבות בלחימה האינטנסיבית יחידות מיוחדות, חיל הים וחיל האוויר. אבל אם בוחנים את ההרוגים רק בפעילות של ביטחון שוטף, רואים שהמשקל של המעמד הבינוני-גבוה מתכווץ מ-45 אחוז ל-22 אחוז. 78 אחוז מההרוגים בתפעול הביטחון השוטף מגיעים מהפריפריה החברתית-מעמדית, ולמעשה מדינת ישראל שמה את נטל החשיפה והסיכון היומיומי על גבם של הצעירים שמגיעים מהשכבות החלשות יותר במדינת ישראל".
נייר הלקמוס של ההרוגים
כשסמ"ר בראל חדריה שמואלי נהרג בגבול רצועת עזה, יצאו לוחמים ואזרחים למחאת רשת שביקשה לשנות את כללי הפתיחה באש. המחאה הזו, בצורות רבות, דמתה למחאות של מקרים שונים בתכלית: למשל התמיכה בחייל אלאור אזריה שירה במחבל והרג אותו על אף שהיה מנוטרל, או מחאת הרשת למען החייל דוד אדמוב, שכונה "דוד הנחלאווי", ונצפה בסרטון דורך נשק על נער פלסטיני שהתעמת עימו בחברון.
אמנם אין דמיון בין נסיבות מותו של חדריה למעשיהם של אזריה ואדמוב, אבל שלושת המקרים גררו תגובה דומה - מחאה עממית שדרשה גיבוי ללוחמים ונולדה בקרב הצווארון הכחול של הצבא. "למחאות הללו יש סממנים מעמדיים ואתניים", אומר לוי, "החיילים ובני משפחתם בעצם אומרים לחברה הישראלית: 'אנחנו עושים את העבודה הכי כפוית טובה ומלוכלכת, ואנחנו לא מתוגמלים בכסף או בסטטוס. הדרישה שלנו היא גיבוי'. ואכן שיח ההפקרה היה חזק מאוד בפרשת אזריה, ולהבדיל, הוא חוזר עכשיו בפרשת חדריה בטענה שהצבא לא מאפשר לחיילים להגן על עצמם". למרות השוני המהותי בין השניים, ההזדהות איתם נשענת על אותו בסיס - הזדהות של קבוצות חלשות עם בניהם שנמצאים באופן תמידי במוקדי החיכוך, תוך סכנת חיים ובלי הטבות ומקפצות באזרחות.
כלומר, נייר הלקמוס של ההרוגים בבט"ש מלמד לא רק על פגיעה בחיי אדם, אלא על מי נדרשים לעשות את העבודה הבלתי אפשרית שדורשת חיכוך יומיומי עם האויב ועם חברה אזרחית ולשאת גם במחיר המוסרי. דוגמה אקטואלית במיוחד היא מותו של עמאר אסעד, פלסטיני בן 80 שהופקר על ידי חיילי גדוד נצח יהודה ומת מהתקף לב. גם פה מדובר בחיילים שמגיעים מהפריפריה החברתית המובהקת של מדינת ישראל - יוצאי החברה החרדית. "גם בתוך קבוצות שוליים יש היררכיה", אומר לוי, "החרדי האשכנזי יגיע ליחידות חרדיות בצנחנים או למערך הטכנולוגי, והחרדי הספרדי יגיע לנצח יהודה ויעשה את העבודה הכי קשה ושוחקת עם מי שהוא הכי הורגל לשנוא".
פרופ' לוי זכה לאחרונה בפרס "הישג הקריירה" של האגודה האמריקאית לחקר יחסי צבא-חברה. זהו פרס יוקרתי שמכיר בהישגיו הרבים של לוי בניתוח מורכבות החברה הישראלית ומערכת היחסים שלה עם צבא העם. "הביטוי 'צבא העם' הוא ביטוי שצריך לשים עליו מירכאות", לוי מבקש, "הוא שגור על הלשון משנות ה-90, בגלל הפאניקה המוסרית שמא הוא הולך להיעלם לנו, וזה אומר הכל. כפי שזה נראה כרגע, מודל גיוס החובה לא ישרוד לאורך זמן, כיוון שאחת הסתירות המרכזיות היא שלמרות שנראה שהצבא הוא מרחב של מוביליות, ובעל אידיאולוגיה של שוויון, הוא למעשה מקבע אי-שוויון. אמנם קבוצות פריפריאליות מטפסות בתוך הצבא וזוכות למוביליות, אבל אלו 'מדרגות נעות יורדות' - כלומר אמנם יש התקדמות בתפקידי קצונה ולחימה, אבל אלו תפקידים שאיבדו את היוקרה החברתית והכלכלית שלהם בחברה האזרחית ככל שהמערך הטכנולוגי התפתח. אחת הסכנות הגדולות של צבא מקצועי היא שהוא יהיה כתובת לעניים, לאוכלוסיות חלשות וללאומנים, וכרגע הצבא מקדם מבלי משים את המעבר שלו לצבא מקצועי. בסופו של דבר, תופעת ההסללה בצבא קיימת מאז ומעולם, היא פשוט לובשת צורות שונות. כיום ילדי המרכז מופנים אל המערך הטכנולוגי ואל היחידות המיוחדות".
אפקט הצווארון הוורוד
התפתחותו המרשימה של המערך הטכנולוגי בצבא, לצד בועת ההיי־טק העצומה שצמחה בחברה הישראלית, רק מחדדת את גודלם של הפערים. נראה שבצה"ל הפנימו את הביקורת הזו, ונעשים מספר צעדים חשובים כדי שבני ובנות הפריפריה יגיעו גם הם אל המקצועות הטכנולוגיים מתוך דאגה ואחריות, וגם מתוך אינטרס להרחיב את כוח האדם.
"הצבא נמצא בריצת אמוק בשביל לשווק או לקדם את הנגישות של המקצועות הטכנולוגיים לפריפריה", אומר לוי, "הוא עושה את זה כי הוא מבין שהוא מאבד לגיטימציה ככל שהביקורת גוברת, וגם מתוך הבנה שכשהמערך הטכנולוגי יירד לדרום יהיה קשה יותר לגייס את ילדי המרכז. צריך לומר שחלק מהפעולות, כמו שליחת מורות חיילות לפריפריה בשביל ללמד את המקצועות המדעיים, מעלה שאלה על המקום של הצבא במקום מערכת החינוך".
אני שמה סימני שאלה על הבחירה הזו של צה"ל, גם אם היא חיובית בבסיסה. ראשית, גם אם יותר ילדים מהפריפריה יגיעו למערך הטכנולוגי, עדיין ילדי המעמד הבינוני-גבוה לא מגיעים מספיק אל התפקידים הקרביים, בטח לא אל תפקידי הבט"ש השוחקים והמסוכנים. כלומר, המשוואה מתאזנת רק בצד אחד שלה. לוי מסכים. "גם אם נראה שינוי קל בבועת ההיי־טק, לא נראה שינוי במרחב הכי קשה - מי הולך להתחכך יומיום בסכנת המוות? יש שינוי חיובי, אבל עדיין בקושי רואים את הנער מרמת השרון בחטיבת כפיר".
שאלה נוספת היא האם תפקידו של הצבא הוא להמשיך ולנפח את בועת ההייטק, שיצאה מכל פרופורציה, או לעשות בדק בית מהותי בנוגע לגיוס חיילי החובה שלו. "הצבא צריך לשנות ככל האפשר את גיוס החובה", לוי מסכים, "זה מודל שעדיין מצליח, אבל זה זמני. בשביל לתת לו משך חיים צריך לעבור לגיוס בררני לפי קריטריונים שקופים וברורים, ובלי משחקי מספרים כמו לגבי חרדים. גם מענקי השחרור הם כלי שיכול להבטיח צמצום פערים בהשכלה למי שלא השתלבו במערך הטכנולוגי. נדרש פה פיצוח מורכב. אגב, הכניסה של נשים אל המערך הלוחם גם משקפת את הירידה בערכו בחברה הישראלית, והעובדה שהצבא נזקק למאגרי כוח אדם חדשים גם נתפסת כמאיצה ירידת ערך. לא סתם ההחלטה הזו קשה לעיכול גם למי שאיננו דתי אדוק. היא פוגעת באתוס ה'גבריות' של הלוחמים, שהוא למעשה ההון הסימבולי היחיד שנותר לרבים מהם". התפיסה ולפיה נשים מורידות ערך של מקצועות ברגע שהן נכנסות אליהם כשוות, נכונה גם על מקצועות באזרחות. התופעה הזו נקראת "אפקט הצווארון הוורוד".
בסופו של דבר הצבא הוא מראה כואבת של החברה הישראלית כולה. צבא הפריפריות משקף בחדות ובבוטות את מארג הכוחות החברתי שבו אנו נתונים. אנחנו רואים את הפערים הללו בהשכלה הגבוהה, במקצועות החופשיים, ברמות האלימות, בקשיים הנפשיים, באיכות הרפואה או השירותים החברתיים. עם זינוק המחירים הנוכחי וטיפוח בועת ההיי־טק הישראלית, הפערים רק יחריפו והמעמדות יתקבעו. את המחיר ישלמו, שוב, הילדים שנולדו במקום הלא נכון.
עוד באותו עניין: במחקרו של פרופ' לוי הוא מונה את ההרוגים שהגיעו מקרב ההתנחלויות והציונות הדתית כפריפריה חברתית-מעמדית. מתוך 78 אחוז של הרוגים בבט"ש שמגיעים מהפריפריה החברתית-מעמדית, כחמישית, 17 אחוז מכלל ההרוגים, מגיעים מהציונות הדתית. מדובר על 7.5 אחוזים מכלל ההרוגים בבט"ש. ככלל, בני הציונות דתית מגיעים לרוב אל היחידות שנחשבות ליותר איכותיות (צנחנים, שריון, יחידות מיוחדות) וגם האחוז שלהם ביציאה לקצונה גבוה יותר, אך הם משרתים בשיעורים גבוהים גם בחטיבת כפיר.
