לפני חמש שנים בדיוק הייתי מאושפזת במחלקה הנוירולוגית בבית החולים איכילוב – המרכז הרפואי תל אביב.
זו חוויה קשה ומערערת להיות מאושפזת, כשלמכאובים בגוף מצטרפים גם חרדה, געגועים הביתה, אי-ודאות ותחושת תלות גדולה בצוות המטפל. יחד עם מפגשים מרגשים עם אנשי ונשות רפואה משכמם ומעלה, עם לבבות גדולים ויכולות מופלאות, זכורים לי לא מעט רגעי תסכול וחוסר אונים באותם ימי אשפוז ארוכים. השעות חלפו לאיטן, החיים בחוץ המשיכו בתנועתם הבלתי פוסקת, ולאט-לאט הרגשתי כאילו עברתי לממד אחר, למצב צבירה אחר.
אבל אז, דווקא שם, בלב הבדידות התהומית שחוויית האשפוז מזמנת, נכנסה לחדרי כרוח סערה אשרת נדלר, מנהלת פרויקטים במערך הנוירולוגי, וגייסה אותי מיד להשתתף במבחני סטודנטים לרפואה. לא בתפקיד אחראי, לא בתפקיד מוביל, אלא כנשוא המבחן – כנבדקת על ידי הסטודנטים.
לפתע הרגשתי כל כך חשובה, כל כך מועילה. מחולה ששוכבת במיטתה ללא מעש – היה לי תפקיד!
והתפקיד הזה עשה את כל ההבדל, מעבר לאושר ולתחושת ההודיה הגדולים שהרגשתי. בזכות המעשה ההוא, הפשוט לכאורה, של אשרת למדתי משהו עמוק על טבע האדם. הבנתי שלכל אחת ואחד מאיתנו יש כוח, יש תועלת, יש תכלית ומקום לתרום בו. גם במצבים החלשים, הדלים והחולים ביותר. והכוח הזה מבקש, משתוקק בכל מחיר להתממש, לקבל ביטוי, לצאת אל הפועל, כשלפעמים די בפעולה פשוטה מאוד שתסמן לו את הכיוון.
וכך, ימי אשפוז ארוכים התהפכו בן רגע מחולשה ותלות לחוויית חוסן ונתינה.
אני זוכרת שקראתי ריאיון מרגש מאין כמוהו של ענת גוב ז"ל, שנערך ימים בודדים לפני שנפטרה. ענת, שהייתה מחזאית מופלאה, אמנית יוצאת דופן ובאופן בלתי רשמי גם מורה רוחנית גדולה, דיברה שם על אהבה. ובתוך הדברים שאמרה היא ציירה במילים בהירות וצלולות כל כך את מה שעד אז הרגשתי בלב, באופן עמום ולא מילולי. וכך היא אמרה:
"לזכור שאהבה זה לא פרפרים וציפורים וריגושים. אהבה זו מחויבות. אם תקום כל בוקר ותשאל: 'איפה האושר שלי? מה איתי? מתי תורי? מגיע לי? לא מגיע לי? אני ואני ואני', אז רוב הסיכויים שתהיה מאוד אומלל. אבל אם תקום בבוקר ותשאל: 'איך אני יכול לעשות את האחר מאושר?' אז אולי יש לך סיכוי לבדל של אושר".
לימים, במפגש עם אשרת, המילים האלה קיבלו ממשות חדשה, מחיה, עמוקה מאוד. הבנתי שכדי למצוא מנוחה ללב ולנפש, אני מוכרחה לזכור שיש אחר, ושיש לי כוח להועיל לו, גם כשאני חולה, גם כשלכאורה הגיעה העת לדאוג לי.
לאחר האשפוז צירפה אותי אשרת ליוזמה נהדרת של "מועצת מטופלים" שאותה הקימה. "מועצת מטופלים" היא פרויקט שנועד לאגד מטופלים ובני משפחותיהם ולאפשר לצוות ללמוד על החוויה מבעד לעיניהם.
המועצה משמשת גוף מייעץ לשיפור תהליכים, ומסייעת בפועל, בשיתוף צוות המחלקה ומערך השירות וחוויית המטופל, בגיבוש ובמתן משוב על שינויים במחלקה הקשורים לחוויית המטופל. ושוב חזרה אליי התחושה הזאת, שבעצם האפשרות לתת, מתחוללת אלכימיה מופלאה – קש הופך לזהב טהור, וחוויות אשפוז קשות ומערערות יכולות להפוך לניסיון עשיר ומלמד שממנו אפשר להפיק טוב למען אחרות ואחרים.
כל מה שצריך הוא יד מושטת ומישהי, שברגע הנכון תדע לראות אותנו ולהזכיר לנו את האדם הנותן שאנחנו ואת הכוחות שטמונים בנו.
תודה אשרת!
