אפשר לחוש כבר בבירור שהסתיו כאן. החצבים פורחים, לרוח אחר הצהרים כבר יש ריח של גשם קרב והבציר עבר את שיאו. אבל שלא כמו בשנים עברו, בואו של הסתיו אינו מבשר התקררות נעימה או את בואם של החגים וההזדמנות למפגשים משפחתיים מאחדים. הפעם, עם בוא הסתיו, הלב המרוסק מרגיש כבד מנשוא.
עוד מעט שנה. איך חלף לו הזמן? איך קרה שבמדינה שהתגאתה בהיותה מהמתקדמות בעולם אנחנו מפגינים הפקרה וזילות חיים מהמבישות בעולם? איך קרה שלאומה המתגאה בהיסטוריה של לחימה בחירוף נפש על קיומה, ישנם 101 חטופים, חיים ונרצחים, שעדיין לא הושבו לביתם?
במשך עשרות שנים, בעודי מדברת בכנסים ואירועים ברחבי העולם, התגאיתי כל כך במדינה הקטנה והאהובה שלי, המשופעת אמנם אתגרים ביטחוניים אך גאה להשכיל ולצלוח אותם באיפוק, בשיתופי פעולה, בקדמה טכנולוגית, מדעית, אקדמית, תרבותית ובעיקר בערכים של שיתופי פעולה, חדשנות, חשיבה מחוץ לקופסא, ניהול משברים בצורה יצירתית והתגייסות לאומית למען מטרות נעלות.
איך כל זה קרס בפתאומיות בצל האסון הנורא בתולדות המדינה הצומחת שלנו? איך התהפכו היוצרות? איך הגענו למצב שהתודעה שלנו מהונדסת בצורה שבה השיח הציבורי הרחב שהושרש על ידי תאוריות שטניות מתנהל על כדאיות של עסקה זו או אחרת, משל היו החטופים סחורה, במקום להיצמד לאמת של קדושת החיים והצלתם דרך מתווה והסכם מפורש?
הרוח הסתווית שחודרת מתחת ליריעות המכסות את הכרם מהדהדת קולות אזהרה מתגברים לפני בוא סערה. הרעש נוצר בחלל שבין הסכך לגפנים פתאום הופך מבשורה - לאזהרה. האם אלו קולות קריאת הזעקה של בני משפחותינו החטופים הנישאים על פני הרוח המערבית או שמא זה קול בכי אזרחי מדינת ישראל המבינים שארצם מולדתם מתפרקת מול עיניהם ובוגדת ביקיריהם?
כיצד אפשר לשאת את המחשבה שישנם תושבים במדינת ישראל, על כל מגוון אזרחיה, המצליחים לנרמל מציאות הזויה ולתרץ לעצמם שאין ברירה?
כיצד אפשר לשאת את המחשבה שישנם תושבים במדינת ישראל, על כל מגוון אזרחיה, המצליחים לנרמל מציאות הזויה ולתרץ לעצמם שאין ברירה, וכיוון שהתמזל מזלם והם אינם קשורים למעגלי החטופים הם יכולים לעת עתה לא לקחת חלק במאבק הצודק מול הממשלה והעומד בראשה - ולהודות, גם אם בחרו בה, שהיא מפקירה את החטופים ואת עתיד המדינה? כיצד אבד מצפן החיים? מהו המרכיב המרקיב במכונת הרעל שהצליח להמיס ערכים ולשתק רוב ישראלי ערכי?
הימים מתקצרים במהירות והחושך יורד עלינו בכל יום מוקדם יותר. כאילו מנסים הם בדרכם הטבעית להזכיר לנו כיצד סוגרת אפלוליות המנהרות על סיכוייהם של יקירנו לחזור הביתה, וכיצד, אם לא נפעל להשגת הסכם מידי, תסמן קמילת פריחת החצבים הקרובה את כיבוי ניצוץ החיים הערכי של כולנו.
מי ייתן ורגע לפני קמילתם, יהיה אור פריחתם אות מכוון שיאפס את המצפן הישראלי.
פורסם לראשונה: 15:45, 23.09.24
