זה יום צער לגייס בן, יומיים אחרי שביכינו את מותם של 716 חללים חדשים במערכות ישראל. על מה הם הלכו? ולמה הם הלכו? שאלות שלא נותנות מנוחה. עוד גיבורי תהילה, ועוד הרוגי מלכות, ועוד שנופלים על קדושת הארץ הזאת... עד מתי נמשיך לפאר את הגבורה של חלק מאיתנו שנועדו למות, בעוד שחלק אחר עוסק בקריאת יזכור ותפילות על קדושת השם? ואיך הוא בכלל קשור לכל זה? כנראה כמו שהממשלה לא קשורה למלחמה.
אולי הורגלנו לחשוב שזהו גורלנו, במסגרת קונספציה שמניחה שמלחמה היא הדרך היחידה. עוד ועוד מתגייסים בשרשרת דורות שגוררת רגליה ממלחמה-למלחמה. פה ושם הופיע תהליך מדיני, פה ושם הסכם שלום, כל אחד מהם מגדיל את מרחב מחייתה של התקווה. אך התקווה נחנקת, נאבקת על קיומה. לעתים נדמה שהיא מפרפרת בין חיים ומוות, צמאה למים-חיים של חזון ועתיד בתוך כל השכול והמותר לפרסומים.
האמנם זוהי מלחמת אין ברירה? או שאולי מותר לחשוב שזו מלחמה בלתי צודקת, והבנים בה לשווא מועלים לעולה... איך אפשר לצפות שחיילים יתקנו בחצי שנה הזנחה פושעת של ממשלה, שבמשך 17 שנה אפשרה לחמאס להפוך למעצמה? ממשלה שפיטמה מפלצת רב-ראשית, בלתי ניתנת להשמדה?
ואיך ייתכן שחוק גיוס אחד מחייב חיילים לבצע החלטות של אותה ממשלה, שכעת שולחות אותם למטרה עלומה, בעוד שחוק גיוס אחר פוטר שש אוגדות של בני ישיבות המשוכנעים שהכל כאן קורה בעזרת השם? ומה שלא קורה בזכותו, בוודאי לא קורה בגלל המחאה. כמי שהתחנכה בבית דתי לאומי, אני יודעת שאלוהים היה איתי באותן המחאות.
הופקרנו, ואנו ממשיכים להיות מופקרים, ומה שהיה - מעז להמשיך להיות. מי שימשיך ללמוד תורה בזמן שאחרים מתגייסים, גם ימשיך להחזיק באמונה ש"על חרבנו נחיה"
לא, זאת איננה מלחמה צודקת. משום שלא היא ולא השבעה באוקטובר היו צריכים לקרות. הופקרנו, ואנו ממשיכים להיות מופקרים, ומה שהיה - מעז להמשיך להיות. מי שימשיך ללמוד תורה בזמן שאחרים מתגייסים, גם ימשיך להחזיק באמונה ש"על חרבנו נחיה". שאנחנו עם כזה, שלעד "בדד ישכון" ולכן הלאה ביידן, היידה ביבי, ואין עוד מלבדו. מי שימשיך ללמוד תורה במקום לקרוא את "מגש הכסף" ולהשתהות עליו דקת דומייה, לעולם לא יבין את זעקת האמהות.
כל השנה האחרונה ירדנו לכבישים ולצמתים לסרסר בפחדנו הקמאיים מפני יום גיוסם של הילדים. "אמהות בחזית" ו"תדע כל אם" ורבות וטובות אחרות שמסרבות לאפשר לממשלה הזאת לשלוח ידה בנערים. אנחנו לא סומכות על אף אחד שם. אבל גם מול עצמנו, אנחנו כבר לא כ"כ בטוחות... מחד, שולחות את בנינו למכינות קדם צבאיות מפוארות שמרביצות בהם מורשת קרב ומלמדות אותם שירים כמו "בדמייך חיי", ומאידך אנחנו קודחות מזימות איך להסית את המסלול מגיוסם לקרבי. מחד מתביישות במחשבה הזאת, ומאידך רוצות לשמור עליהם מפני ממשל לא אחראי. מחד מאמנות את עצמנו להנמיך ציפיות, ומאידך רוצות להיות אימהות גאות. אך מה לעשות כשהגאווה כרוכה במורשת לאומית צרובה בדם והקרבה?
כשהבן שלי שאל אותי, "אמא, את מאמינה שטוב למות בעד ארצנו?" נחנקתי. באינסטינקט אמהי ושכלתני אני אומרת לו "ברור שלא!". והוא לוקח אותי לנבכי שיעור שהיה להם עם ראש המכינה ודמויות נערצות שהן מלח ומלאכי הארץ הזאת. אלו שבער בהם רעל מוסרי אי-שם באוקטובר, שלא ראו בעיניים שום שיקול אחר מלבד המדינה והכלל. אני לא בטוחה שאותה מוטיבציה יכולה להמשיך להתקיים... ואני לא בטוחה שאני מצרה על כך. ועל כך, אני מצרה בצער רב. על ההתפקחות העצובה, כי מה שנהיה כאן זה סרסור שלטוני. יש בארץ הזאת אמות מוסר מאוד ברורות, אולם מה שברור אף יותר זה שהן לא מחייבות את כולם.
ליום הגיוס, התלבטתי אם ללבוש את החולצה הסגולה של "אמהות בחזית". התחבטתי עם עצמי ומול בני שהיה שותף איתי ברבות מן המחאות והשתתף במחאות משל עצמו, אבל עכשיו... עכשיו הכל כ"כ שביר. חולצה סגולה מחזקת אותי? מחלישה אותו? מזינה את יאושי? את תקוותו?
איריס פוסקלינסקי פרטיביום הזכרון שמעתי ראיון ב"כאן תרבות" עם ניצן בן זאב על ספר חדש, "עקדת שרה". ולמה עקדת שרה בתוך עקדת יצחק? כי שרה לא קמה לעמוד חוצץ בין אלוהים ובין אברהם. היא לא עשתה דבר אל מול הציווי הנורא הזה "קח את בנך, יחידך, אשר אהבת...". היא שתקה. היא לא אמרה לאברהם: "אל תשלח ידך בנער!".
באין על מי לסמוך, אנחנו לא נהיה שרה.
אז טוב למות בעד ארצנו? לפני שנשאלת כזאת שאלה קשה, צריך להציל את התקווה מקריסה. צריך שתקווה תהיה ליבת התשובה. והיא איננה טמונה בעוד מלחמה. והיא איננה טמונה בממשלה שגוזלת את כבשת הרש מאזרחיה הנאמנים.
ד"ר איריס פוסקלינסקי (מימון-טולדנו) היא חוקרת שותפויות, קהילה ויחסי ישראל-תפוצות ומרצה בחוג לעבודה סוציאלית.
