כבר שני עשורים שצירוף המילים "מנהרות חמאס" מהלך אימה על כל ישראלית וישראלי. מנהרה כזאת התפוצצה מתחת למוצב JVT בציר פילדלפי ב-2004 וגרמה למותם של חמישה חיילים. מנהרות כאלה שימשו לחטיפה של גלעד שליט ושל גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. ממנהרה כזאת יצאו בשטח ישראל מחבלי נוחבה שתיעדו עצמם הורגים חיילים בתקרית הפילבוקס בצוק איתן. בבוקר 7 באוקטובר 2023, כשהתברר שמאות חטופים נגררים או מוצעדים לתוך הרצועה, לא הייתה בטן בישראל שלא התכווצה מהמחשבה שתוך דקות הם ישהו עשרות מטרים מתחת לאדמה.
שנה חלפה מאז והאימה לא התפוגגה. במובנים מסוימים, ובוודאי אחרי פרסום תיעוד המנהרה האפלה שבה נרצחו בסוף אוגוסט הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלמוג סרוסי, כרמל גת ואלכס לובנוב, הפחד אפילו החריף.
ובכל זאת, מאז החל התמרון הקרקעי במלחמת חרבות ברזל לפני כ-11 חודשים, התרחבה באופן דרמטי ההיכרות עם מערך תת-הקרקע האדיר שחפרו ארגוני הטרור הפלסטיניים מתחת לרצועה לאורך השנים. הכוונה היא גם ללוחמי צה"ל שצברו בו שעות רבות של פעילות, אבל למרבה הטרגדיה בעיקר לחטופות ולחטופים ששבו מאז, וסייעו לשפוך אור על החיים – אם אפשר לקרוא להם כך – במנהרות. לפניכם מונולוגים של חמישה אנשים שמסכמים מה יודעת מדינת ישראל על הנכס האסטרטגי המשמעותי ביותר של האויב בעזה:
אמרתי למחבלים: אולי עדיף להיות למטה? / ספיר כהן
אחרי הליכה ארוכה, שבה דרכתי ברגליים יחפות על מסמרים וחפצים אחרים שלא זיהיתי, הביאו אותי למקום שנראה כמו מקלט, עם בטון וקירות עבים, והורו לי להיכנס למעלית. ה"מעלית" הייתה גוש בטון שאיכשהו זז אנכית. למעשה לא הבנתי שאני במנהרה, כי נכנסתי ישר לתוך חלל מרוצף בקרמיקה, אבל מהר מאוד למדתי: יש "מנהרות" ויש "מעברים בין המנהרות", שדרכם חוצים מחלל לחלל. "מעבר" הוא, למשל, הכוך שבו נמצאו בסוף אוגוסט הגופות של ששת החטופים שנרצחו. אלה בעצם המסדרונות הצרים, הנמוכים והמקושתים שהישראלים מכירים מהתמונות.
אחרי כמה ימים מתחת לקרקע עליתי בסולם ומשם באמצעות המעברים החלפתי כמה בתים מעל האדמה. כל הבתים שהייתי בהם היו מקושרים במנהרות. בכמה ימים שהייתי שם שמעתי הפגזות נוראיות ולפעמים חשבתי שאולי כבר עדיף להיות למטה, אבל כשאמרתי את זה למחבלים הם ענו לי: "לא. אם תהיה הפגזה אפשר להיחנק שם". ובכל זאת, אחרי זמן קצר חזרתי אל מתחת לקרקע.
למטה אין אור בכלל. לפעמים מחבל הדליק פנס ועדיין לא הצלחתי לראות כלום. גם אוויר אין. לאחד המחבלים היה בלון חמצן ופעם כשממש התקשיתי לנשום הוא נתן לי להשתמש בו. מה שכן, במנהרה אין סכנה שמישהו מבחוץ ישמע משהו, אז אפשר לדבר בקול רם. אלא אם כן זה מעצבן את המחבל.
היו מנהרות עם תשתית חשמל, שלפעמים עבדה ולפעמים לא. המחבל הבכיר ששמר על הקבוצה שלי הבין בחשמל, אז מדי פעם הוא תיקן אותו. לפעמים היו גם סוללות וראיתי גם גנרטורים, אבל לנו זה לא ממש עזר.
המנהרות לחות ורטובות, וכל הזמן צריך לנגב את המים שנוזלים מהתקרה על הקירות והרצפה. גם חמשת המזרנים הדקים והצמודים שישנו עליהם היו ספוגים. בגלל הלחות נגרם עובש, והריח היה כל כך נורא עד שאי אפשר היה להירדם. כשירדתי מהבתים חזרה למנהרה לקחתי איתי מקל אוזניים שמצאתי ויום אחרי הוא הפך ירוק. אנשים פיתחו מחלות עור ופצעים הופיעו להם על הגוף. הם התגרדו כי יש כינים ופשפשים ואי אפשר להתקלח. היינו חיוורים, לבנים, עם סימנים שחורים מתחת לעיניים.
במנהרה אין מה לעשות חוץ מלדבר עם החטופים האחרים ואין תחושת זמן. בהתחלה לא היה לי מושג מתי בוקר ומתי לילה כי הכול נראה אותו דבר. אבל המחבלים התפללו חמש פעמים ביום, אז בהמשך הצלחתי בערך לדעת באיזה חלק של היום אנחנו.
הדבר העיקרי שאוכלים שם זה פיתות. היו גם ימים שלא היו פיתות ואז לא אוכלים כלום. היות שכל מנהרה עם חטופים נמצאת סמוך לבית, אז אחד המחבלים עולה בסולם, לוקח אוכל ומוריד בחזרה. קרה שהבית הקרוב אלינו הופצץ וילדים בו נפצעו מרסיסים, אז מי שגר שם לא הסכים להוריד לנו אוכל בכלל.
במנהרה היה מקרר קטן אבל הוא מן הסתם לא עבד. היה גם ברז עם מי מלח, וגם הוא לא תמיד עבד, אז אם המחבל לא דאג למים – לא שתינו. ניסינו לשמור אוכל, אבל אחרי יום הפיתה הייתה מתייבשת ומעלה עובש. במנהרה שלנו היה מתקן גז, ובמקרים שבאמת היה בו גז היינו מחממים את הפיתה כדי שאפשר יהיה לנגוס בה.
היינו מנסים למצוא דרכים איך לקחת אוכל בלי שהמחבלים יראו, איפה להחביא אותו ואיך להוריד ממנו את העובש. בכל יום למחבלים הייתה "ישיבה" והם היו נכנסים לחדר סמוך, אז היינו עושים תורנות מי לוקח פיתות ומחביא. אבל עדיין היו ימים כאלה - בלי אור, בלי חשמל, בלי גז, בלי מים ובלי אוכל.
אצלנו במנהרה לפחות היו שירותים, וזה חריג כי לקבוצות חטופים אחרות לא היו בכלל או שהיו כאלה שבהם אי אפשר להוריד את המים. אני יודעת שאצל קבוצת המבוגרים זה היה ככה. גם טיפול רפואי לא היה. היה איתי חטוף שנפצע ברגל שהתנפחה והוא צלע. לא היה מה לעשות בנדון.
המנהרות בעזה כל כך מסועפות, עד שאפילו לא כל המחבלים ידעו איך להתמצא בהן. צריך מישהו שמתמחה ויודע לאן ללכת ואיזו פנייה לקחת. שמעתי מחטופים אחרים שהם נאלצו ללכת שעות מתחת לאדמה כי המחבל שלהם לא ידע איך להגיע ולאן.
על כל קבוצת חטופים שמרו כמה מחבלים. היו כאלה שנשאו את הנשק שלהם בגלוי והיו כאלה שהחביאו אותו. מדי פעם שמענו רובה נדרך ואין דבר מפחיד זה. הכי פחדנו מהאפשרות שחיילים שלנו ינסו לחלץ אותנו, כי ידענו שבמקרה כזה המחבלים יירו בנו.
כל התקופה הזאת ידעתי שאני מתחת לאדמה בעזה ושמחבלים מקיפים אותי, אבל לא הפנמתי את זה באמת. לתקופה מסוימת חייתי בעולם אחר, מנותקת, כאילו משהו קרה לגוף שלי. אבל דברים משתנים. פגשתי חטופים שלא ידעו מה קרה למשפחות שלהםֿ, או כאלה שבני משפחה נרצחו להם מול העיניים, והרגשתי צורך לשים את הבעיות שלי בצד ולעזור להם. אמרתי, יהיה מה שיהיה. אני אעשה הכול כדי לעזור, להביא אוכל, לדבר איתם. זה מה שהחזיק אותי. זו הפכה להיות משימת חיי.
ספיר כהן (30) נחטפה ב-7 באוקטובר מביתו של בן זוגה סשה טרופנוב בקיבוץ ניר עוז. היא שוחררה עם אימו ילנה וסבתו אירנה טאטי בעסקת החטופים אחרי 55 ימים בשבי. טרופנוב עדיין מוחזק בעזה
צבאות אחרים כבר לומדים מאיתנו / פרופ' קובי מיכאל
במלחמת חרבות ברזל נחשף צה"ל בעזה למציאות שונה מזו שהכיר, ולמעשה מזו שחשב שהכיר, מאחר שהתמרון האחרון שלו בשטח היה עשור קודם לכן, במבצע צוק איתן. הוא ידע שהיא מרושתת במנהרות, אבל גילה ממדים שומטי לסת מבחינת ההיקף שלהן, העומק, השיטתיות והתחכום, כולל הקשר בין התוואים השונים. הוא לא ידע שהמערכת התת-קרקעית מאפשרת לאיש חמאס להיכנס למנהרה בציר פילדלפי ולצאת מעל האדמה בצפון הרצועה. הוא לא הפנים עד כמה המנהרות מאפשרות שהות ממושכת בתוכן, ומה מידת החיבור שלהן לתשתיות אזרחיות כגון בתי חולים. רמת המקצועיות של בניית רשת המנהרות מעידה על הישענות על ידע חיצוני.
צה"ל היה זקוק לזמן למידה לא קצר כדי להתמודד עם התמונה שנגלתה לעיניו, מאחר שמלכתחילה הכניסה למנהרות היא מורכבת – לרוב באמצעות פירים מוסתרים וצרים, חלקם עמוקים מאוד. אבל עם הזמן הוא הצליח, ואז גם פענח את ההבדל בין מנהרות טקטיות שמשמשות ללחימה ולהתקפות, לבין מנהרות אסטרטגיות הכוללות חדרי פיקוד ושליטה מצוידים ומתקדמים, שמזינות את המנהרות הטקטיות וחיוניות להפעלתן.
כאן הוא הגיע לאתגר הבא – כיצד להשמיד אותן. אחרי שגישות כגון הצפה התגלו כלא מוצלחות, פותחו שיטות אחרות, לא רק באמצעות שימוש בחומרי נפץ. צה"ל ממשיך גם כעת לחשוף את התשתיות התת-קרקעיות, אלא שמדובר בעבודה מורכבת בגלל מספר המנהרות האדיר והמבנה המסועף שלהן. ומעבר לזה, כמובן, צריך קודם לגלות אותן. המנהרה ברפיח שבה התגלו גופות ששת החטופים בסוף אוגוסט נמצאה כמעט במקרה, מאחר שפיר הכניסה אליה הוסתר בתוך חדר ילדים במבנה מגורים. דמיינו כמה פירים נוספים כאלה ישנם, במיוחד באזורים צפופים או הרוסים.
עם זאת, צה"ל לפחות הפנים את הקשר ההדוק בין התשתיות האזרחיות והאוכלוסייה לבין המנהרות. זו לא רק העובדה הטריוויאלית שהאזרחים משתתפים בחפירה, אלא גם החשיבות הקריטית שרואה חמאס בסימביוזה בין החיים מעל לקרקע ומתחתיה: בכל בית ספר עלול להימצא פיר, מתחת לכל בית חולים עלולה להימצא מנהרה. החיבור בין הממד העילי לבין הממד התחתון יוצר מורכבות נוספת.
פרופ' קובי מיכאלINSSהתוצאה של כל האמור לעיל היא שצה"ל פיתח תורה חדשה ללחימה תת-קרקעית. אין צבא אחר בעולם שמתמודד עם איום כזה ברמה כזאת. וכפי הנראה, זה עוד לא נגמר. עד שייצא מהרצועה – אם ייצא – הוא ימשיך ללמוד, להשתכלל ולפתח יכולות ושיטות לחימה חדשות. צבאות אחרים כבר לומדים את זה ממנו.
החדשות הרעות הן שיש להתכונן לכך שמנהרות חמאס אינן תופעה חריגה בין אויבינו. את מנהרות הענק החודרות מלבנון גילינו כבר ב-2018, ורק לאחרונה אותרו תוואי תת-קרקע – אמנם קצרצרים – גם בטול כרם ובג'נין. יהיו לכך השלכות על בניין הכוח של צה"ל, שיידרש ליותר כוחות הנדסה, להרחבת יחידות כגון יהל"ם ולהשקעת משאבים בפיתוח אמצעים ושיטות לחימה.
עלינו להפנים שלחימה תת-קרקעית היא ממד נוסף במערכה המודרנית. מנהרות הן אמצעי שבו משתמש החלש כדי לנטרל את היתרונות של החזק. אגרסיבית ומוצלחת ככל שהייתה פעילות צה"ל ברצועה בשנה האחרונה, ויהיה הנזק שנגרם לחמאס גדול ככל שיהיה, ברור שעדיין קיימות מנהרות שלא התגלו. לא ברצועה ולא בגבולות אחרים.
פרופ' קובי מיכאל הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ובמכון משגב
זחלתי בין קירות הרוסים / סמ"ר ד'
עשיתי הכול במנהרות במהלך המלחמה – סרקתי, השמדתי, נקלעתי לקרבות, אפילו חילצתי גופות חטופים. מצד אחד לחימה בתת-קרקע כרוכה מן הסתם בסיכון יותר גדול, כי אם קורה משהו אתה נמצא במצב בעייתי. הגעה של סיוע היא מורכבת ואין לך באמת עזרה חוץ מהחבר'ה שאיתך. אבל מצד שני מדובר במקום שקט יחסית, ואם כבר הגענו אליו זה אומר שהסיכוי להיתקל שם באויב אינו גבוה.
לא כל כך דיברו על זה בישראל, אבל לחימה מסוימת במנהרות של רצועת עזה התנהלה כבר לפני עשור, במבצע צוק איתן. על סמך הניסיון הזה, בין השאר, התאמנו לקראת פעילות מתחת לקרקע הרבה לפני חרבות ברזל. האם ידענו למה אנחנו נכנסים? לא ציפינו לכל מה שראינו שם הפעם, אבל האמת היא שלא נתקלנו במשהו שאנחנו לא יכולים להתמודד איתו.
לקראת הכניסה למנהרות יש התרגשות בקרב חיילים. אני לא יכול להגדיר את זה כ"פחד", אלא כרגש של מי שהתאמנו לקראת משימה ייחודית ויודעים שהם מוכנים לה למרות הסכנות. וממילא, היה לנו זמן להכין את הנפש, כי בהתחלה רוב הזמן התעסקנו בהשמדת מנהרות שנמצאו. לקח זמן עד שהגענו לחילוצים והיתקלויות.
לפני שאנחנו נכנסים למנהרות יש שלב הכנה. אנחנו נעזרים בטכנולוגיות ומידע מודיעיני כדי להבין מה קורה למטה. לפעמים אפילו ידענו מראש איפה יש חדרי בכירים. אבל למרות שאנחנו יודעים למה אנחנו נכנסים, אנחנו עדיין עושים את זה בזהירות. הסכנה כל הזמן שם. תמיד אפשר לפספס מטען, ומארבים יכולים להופיע בכל רגע.
אני כבר לא זוכר לכמה מנהרות נכנסתי. המון. תחושת הסכנה מרחפת כל הזמן. אתה מרגיש את החול נופל עליך ורואה קירות זזים. רוב המנהרות הן ברוחב של בערך 70 סנטימטר ובגובה 1.70 מטר. ראיתי גם נמוכות יותר, או כאלה שנמצאות במצב התפוררות. לפעמים מצאתי את עצמי זוחל בין קירות חצי הרוסים שקרסו פנימה. מצד שני יש גם מנהרות גדולות עם חדרים, מקלחות ומים זורמים. פעם אחת הופתענו לגלות מנהרה עם שירותים יפים, מזגן וכמויות של מים. הם לא בנו אותה להישארות של שבוע. הם תכננו אותה לשנים קדימה.
בשאר המנהרות החמצן סביר והצלחנו לנשום במהלך הפעילות, אבל ברור שבלתי אפשרי לחיות שם לאורך זמן. יש בהן עובש, גזים, אבק. אנחנו בודקים את האוויר כשאנחנו בפנים, ואם רמת החמצן נמוכה מדי – אנחנו שוקלים את צעדינו.
ברוב המנהרות אנחנו לא באמת מניחים שנמצא חטופים חיים. אנחנו מתמקדים בסריקות ובהשלמת המשימה. אבל כאמור, היו מקרים שבהם נכנסנו ומצאנו גופות. חלקן היו במצב כל כך רע עד שאתה אפילו לא מבין שמדובר בגופה. פעם אחת, בעומק של 25 מטרים, מצאנו גופות במצב ריקבון מתקדם בתוך שקים לבנים. זה מעסיק לך את הראש, במיוחד בפעמים הראשונות, אבל היום אנחנו כבר מאומנים בזה.
מה ששונה לחלוטין הוא קרב בתוך מנהרה. זה לא דומה ללחימה בחוץ, שם אתה יכול לראות לפחות למרחק מסוים ולפעמים גם לתפוס מחסה. במנהרה הכול מוגבל. האויב פשוט מפציע. לכן, מי שבראש הכוח יודע שהוא בסיכון הכי גדול. אם משהו קורה - הוא נפגע ראשון.
ובעיקר הרסנו מנהרות. עוד ועוד כאלה. בחלק מהמקרים באמצעות חומרי נפץ שאנחנו מניחים באופן ידני ובחלק מהמקרים נעזרנו בתקיפות מהאוויר. לפני ההריסה עושים כל מה שאפשר כדי לוודא שאין חטופים בפנים ולפעמים הבדיקות הללו מעכבות את המבצע בכמה ימים, אבל אין ברירה. ובכל מקרה, החשש שאולי בכל זאת היו שם ישראלים לא עוזב אותך.
לפעמים עולה השאלה אם הפעולות הללו הורסות את המנהרות לחלוטין או שחמאס יכול להגיע אחרינו, לפנות כמה הריסות ולהשמיש אותן מחדש. ככל שאני יכול לשפוט מהפעילות שלי מתחילת המלחמה, אנחנו מנטרלים אותן לגמרי. מי שירצה לחדש את המנהרות הללו יצטרך לחפור ולבנות אותן מחדש. כן, גילינו מתחת לקרקע ברצועת עזה מערכת מושקעת, בהחלט יותר מורכבת ממה שציפינו, אבל לדעתי אנחנו יכולים להשמיד את כולה. זה רק עניין של זמן.
סמ"ר ד' הוא לוחם ביחידה מובחרת
כמו לעלות במדרגות יורדות / תא"ל (מיל') עידו מזרחי
חמאס הוא ארגון טרור תת-מדינתי שמשתמש בממד תת-הקרקע כאכסנייה לנכסים צבאיים ואחרים שלו. זו הדרך היחידה שלו לנסות לקזז את היתרונות המוחלטים של ישראל וצה"ל. ככל שאנחנו שיפרנו את היכולות שלנו בטכנולוגיה ובחיל האוויר - הוא העמיק את היכולות שלו מתחת לאדמה והרחיב את "התשתית התת-קרקעית". אני משתמש במונח הזה כי חשוב להבהיר: לא מדובר רק במנהרות. רבים מהנכסים והאמצעים החשובים של חמאס – מפקדות, מפעלי יצור ומחסנים - נמצאים מתחת לקרקע.
ההתמודדות עם המערך הזה היא מאמץ למידה מתמשך. זה שקול לעלייה ברגל במדרגות נעות שיורדות: אסור לך לעמוד. בזמן שאתה משתדרג, גם האויב עושה את המהלך הבא שלו – עמוק יותר ונסתר יותר. במלחמת חרבות ברזל נוכחנו לדעת כמה רחב וכמה עמוק המערך הזה של חמאס.
בשלב זה יש לנו אחיזה טובה מאוד בשטח – לעולם אסור להגיד "מוחלטת" – ואותה אנחנו מנצלים ללמידה. זה אחד התהליכים היפים שראיתי עד סיום תפקידי כקצין הנדסה ראשי בינואר 2024, ומאז אני ממשיך לצפות בו מהצד: יחידה נתקלת באתגר מסוים, מתמודדת איתו, מפיקה לקחים, הידע עובר ליחידות השכנות, בהמשך לכלל המערכת הצבאית והאזרחית, ואז מותאמים לבעיה פתרונות רלוונטיים. לפעמים זה שיא הטכנולוגיה ולפעמים זה לואו-טק של ימי הביניים.
תיעוד מנהרה בחאן יונס שבה הוחזקו חטופים, ינואר 2024
(צילום: דובר צה"ל )
מאחר שהמאפיין המרכזי של המערך התת-קרקעי בעזה הוא הנסתרות, קשה מאוד לדעת מה נמצא מתחת לרגליים שלנו, לכן מאמץ גדול מושקע במודיעין, בטכנולוגיה ובעבודה סיזיפית לאיתור ומיפוי, הרבה לפני שלב הנטרול.
כדי לנטרל את המנהרות ניסינו כמעט כל פתרון אפשרי, טכנולוגי או אחר, וכל רעיון שעלה וקיבל אישור משפטי בהתאם לדין הבינלאומי. אחד מהם, שגם פורסם עליו בתקשורת, היה פרויקט "אטלנטיס", ובמסגרתו הזרמנו מי ים לתוך המנהרות. אלא שהקרקע ברצועה חולית מדי וחלק גדול מהמים חלחלו דרכה. כדי להשפיע, היה צריך חומר שיודע לנוע ולא להיספג. לא אכנס פה לפרטי פרטים לגבי כמה זמן ניסינו זאת ומה זה תרם לנו בסוף.
לחימה מתחת לקרקע דורשת הכשרה ייחודית. היא לא מתאימה לכל חייל. כמו בהרבה תחומים בצה"ל, גם כאן יש מנעד כשירויות. כלומר: יש יחידות שעברו הכשרה בסיסית של כמה שבועות בתחום התת-קרקע, ויש יחידות כמו יהל"ם, שאנשיה מתאמנים חודשים ארוכים על לחימה במנהרות. ההכשרה מתבצעת בבסיס אימונים שבו מתקנים שמדמים תשתית תת-קרקעית.
תא"ל (מיל') עידו מזרחי צילום: דובר צה"לבשטח, אחד האתגרים הכי משמעותיים לכוחות הלוחמים בתת-הקרקע הוא שמרגע ששלחת כוח למנהרה, מאוד קשה לדעת מה קורה איתו. לשמחתי, אנחנו הצבא של ה"סטארט-אפ ניישן", ואחרי שהצגנו את הבעיה הזאת לתעשייה הביטחונית, בטווח זמן מרשים נמצאה הדרך לתקשר. אין פה "שגר ושכח". זה לא שכוח נכנס מתחת לאדמה ואנחנו לא יודעים איפה הוא ומה קורה איתו. כמובן, זו עדיין רמת סיכון אחרת בהשוואה לפעולה קרקעית קלאסית, אבל לכל מי שנכנס פנימה מסופקת מעטפת תקשורתית שיודעת לתת תמונת מצב וגם לשמור על ביטחונו.
אנחנו עדיין משתמשים בכל הידע שצברנו עד 7 באוקטובר 2023, אך בוודאי שמאז נרשמו התפתחות ושינויים בטקטיקה. כל צוות שפעל מאז מתחת לקרקע הפיק לקחים של עשה ואל תעשה. חלקם טקטיים ברמת הכוח, וחלקם ברמה יותר גבוהה, שחייבה ללכת אחורה לבק אופיס ולהתחיל לבנות יכולת חדשה, טכנולוגיה חדשה, לאסוף מודיעין על משהו שלא הכרנו. הפקת לקחים תוך כדי מלחמה אינה מובנת מאליה. צה"ל עושה אותה באופן מרשים.
תא"ל (מיל') עידו מזרחי היה קצין הנדסה ראשי
מי יודע אם נזקי המנהרה הפיכים / פרופ' סילבנה פניג
רבים מהשבים והשבות שטופלו אצלנו שהו רוב הזמן בבתים של משפחות, ואל מתחת לאדמה הם ירדו רק בהפגזות. השהות במנהרות מן הסתם הייתה עבורם נוראית, בין השאר בגלל היעדר גירויים ומחסור באור. תחושת הסגירות והמחסור באוויר מקשים לא רק מבחינה פיזית אלא בעיקר פסיכולוגית. גם הנזקים ארוכי הטווח הם בעיקר נפשיים. הילדים, למרות החסכים והירידה במשקל, לא חוו שם משהו פיזי לא הפיך אבל הנזקים הפסיכולוגים לא תמיד הפיכים. אין לי מספיק מידע מה טומן להם העתיד בחובו, אבל באופן כללי, ילדים עם פוסט טראומה עלולים ליפול לחרדה ודיכאון גם שנים אחר כך. הפחד הנוראי ממוות משנה משהו בסיסי באישיות שלך.
זו טראומה מורכבת כי מלכתחילה הם יצאו לשבי עם טראומה קודמת. הם הסתתרו שעות בפחד נוראי, ואחרי ששלפו אותם מהמסתור הם ראו רצח ומראות נוראים, ועם התמונות האלה הם נלקחו לעזה. הכול מצטבר.
ההתמודדות של כל אחד תלויה באופן שבו הוא עבר את השבי. אם הייתה לך משפחה שם, אז הסיטואציה לגמרי שונה מאשר אם היית לבד. הילדים שהיו עם הוריהם חוו ביטחון מסוים, וזה נכון גם למבוגרים שעברו את זה עם מישהו קרוב. זה מאוד עוזר להישרדות ואת זה אנחנו יודעים גם ממחקרים על השואה וגם מהניסיון של שבויי מלחמת יום כיפור.
גם כשהם שבו, אחרי חגיגה והתרגשות סביבם, הם חזרו לקהילה מפורקת, כמפונים, ללא בית. הפער בין השמחה הקולקטיבית של מיליוני ישראלים לבין הסיפור האינדיבידואלי שלהם לא פשוט. הם נופלים לרוטינה של החיים כשהם כבר לא בכותרות והם כבר לא הגיבורים. לקחנו את זה בחשבון כשהחלטנו להפחית בגירויים – כולל הגבלת ביקורים, אפילו המשמחים - כי המעברים הם לא פשוטים.
בדרך כלל אנחנו פועלים בהתאם לכללים ידועים וכלים שהוכיחו את עצמם במחקרים בעולם, אבל אין קווים מנחים לטיפול בילדים שחוזרים משבי במלחמה כי זה נדיר ביותר. הבנו שנצטרך ללמוד תוך כדי תנועה. איש מקצוע מבסס את הטיפול על מחקרים וספרות מקצועית, ופה התמודדנו עם ריק.
בסך הכל קיבלנו 26 אנשים, 19 מתוכם ילדים. בנינו מחלקה אשפוזית גם לצעירים וגם למבוגרים, מרוחקת מהתקשורת, כי הבנו כמה נזק עלולה לגרום התנפלות. זה היה אזור שקט, סטרילי ומרוחק, עם כמה שפחות גירויים ורעש. היינו צריכים לפעול בקצב שלהם, ללכת צעד אחריהם, לכבד את הרוטינות והטקסיות שלהם, לשמוע ולהקשיב, ולא לבוא עם פורמולות בנויות מראש.
מעבר לצרכים הרפואיים הפיזיים הברורים, מבחינה פסיכולוגית היה חשוב שהם יחזרו למקום עם אנשי מקצוע. אבל ידענו שאנחנו זמניים בלבד, גם אם ברגע אקוטי של חזרה, התארגנות ויציאה לקהילה. היו לנו התלבטויות גדולות אם נכון להחזיר אותם ישירות מהשבי הביתה. למרבה הצער, לרובם ממילא לא היה בית. הם היו מפונים.
פרופ' סילבנה פניג היא פסיכיאטרית ילדים ונוער. מנהלת המחלקה לרפואה פסיכולוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים
