ב־11 בפברואר 1996, במהלך הכנס הכלכלי השנתי בדאבוס שבשווייץ, תידרך ראש הממשלה שמעון פרס את הכתבים שנילוו אליו בדבר החלטתו להקדים את הבחירות לכנסת ה־14 ולראשות הממשלה.
נתניהו, מצידו, לא ישב בחיבוק ידיים. כבר בפברואר החל לעבוד מטה ההסברה שלנו, ואני התבקשתי על ידי נתניהו לעמוד בראשו. ידעתי כי האתגר העומד בפני גדול ומיוחד: פרס נראה, גם בעיני חלקים גדולים מן הציבור שלא הצביעו באופן מסורתי בעד המערך, כיורשו הלגיטימי והטבעי של ראש הממשלה שנרצח.
יחד איתי, שעמדתי בראש הצוות, היו היועץ האסטרטגי אייל ארד, הפרסומאים יגאל ערמוני ומוטי מורל, הפרסומאי והגרפיקאי ראובן אדלר, דוברת המטה רונית אקשטיין, שי בזק, דוברו של נתניהו, צביקה האוזר, חבר הצוות האסטרטגי, מנהלת המטה אסתי אפלבאום, איש הסקרים יעקב לוי מ"גאלופ", שי ראובני, הממונה על הסקרים, ושלמה "מומו" פילבר שהגיע ממועצת יש"ע והיה איש התחקירים שלנו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אייל ארד, איש מבריק, שהיה יועצו ואיש סודו של נתניהו בתקופתו כשגריר באו"ם, הפך בעיני שרה נתניהו לאויבם המר של בעלה ושלה. היא דרשה לפטר אותו עוד באמצע הקמפיין, משום שהייתה משוכנעת שהוא חִיפָּה על ביבי ברומן הלוהט שהיה לו עם רות בר. בקשתה לפטר את אייל באמצע הקמפיין לא נענתה, אך בתום מערכת הבחירות נפרדו דרכיהם של נתניהו וארד. כך הפסיד נתניהו יועץ ומקורב מוכשר, שהוא היה זקוק לו מאוד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כבר בתחילת הקמפיין, מוטי מורל הצטרף אליי במשימה שנחשבה לחסרת סיכוי כמעט: ניהול קמפיין הבחירות בתיכון "בליך" ברמת־גן. מאז שתלמידי "בליך" העניקו ב"בחירות" אלה בשנת 1977 ניצחון לליכוד, התוצאות בהן נחשבו בעיני פוליטיקאים, עיתונאים וראשי מטות ההסברה של המפלגות כברומטר פוליטי, המנבא את תוצאות הבחירות. כל המפלגות הזרימו גם משאבים כספיים וגם את טובי אנשיהן לקמפיין ב"בליך". הפעם הייתה לקמפיין זה חשיבות מיוחדת, משום שרצח רבין זיעזע מאות אלפי בני נוער, ובהם גם כאלה שהיו מצביעי או אוהדי הליכוד.
מסקר ענק בן מאה שאלות, שהכין לנו מומחה הסקרים שלנו, יעקב לוי מ"גאלופ", היה ברור שהסיכויים שלנו לנצח אפסיים, אבל שיש הסכמה רחבה ביותר לגבי הצורך לשמור על ירושלים מאוחדת. לכן הציע מוטי מורל שנלך ב"בליך" עם הסיסמה: "פרס יוותר על ירושלים". זה עבד.
8 צפייה בגלריה
''הזחיחות של המערך תרמה לבלגן שם והפריעה לעבודה''. שמעון פרס ובנימין נתניהו
(צילום: דוד רובינגר)
בסופו של דבר, ב"בחירות" ב"בליך" ניצח כצפוי פרס, אבל בתחילת המרוץ הפער היה עצום, ואחר כך כמעט נסגר. ההפסד שלנו היה מכובד ואף למעלה מזה, והרים אצלנו את המורָל השפוף. הסיסמה המנצחת "פרס יוותר על ירושלים", קיבלה "טוויסט" בשלב מאוחר יותר, עם בואו של ארתור פינקלשטיין ארצה.
במקביל להקמת מטה ההסברה כינס נתניהו "צוות מדיני" שישב בלשכתו בכנסת. בצוות הזה היו חברים, בין היתר, "הנסיכים" - דן מרידור, בני בגין ואהוד אולמרט. איבה קשה שררה ביניהם לבין נתניהו, אך נתניהו היה זקוק הן ללגיטימציה שלהם והן לעצתם.
הם ליבנו ביניהם סוגיות מדיניות, שהחשובה בהן הייתה: אם, כנגד כל הסיכויים, ננצח בבחירות, איך ננהג עם הירושה שהשאירה ממשלת רבין־פרס, הסכמי אוסלו? שאלה אחרת הייתה - מה יקרה אם הטרור אכן ייפסק.
התוצר העיקרי של הצוות הזה בא לידי ביטוי בכך שבנימין נתניהו, שנלחם - ובצדק - בכל כוחו נגד הסכמי אוסלו, החליט לאמץ קו מדיני מתון, והודיע שהממשלה בראשותו תכיר בעובדות שנוצרו כתוצאה מהסכמי אוסלו, שכן צריך לשמור על המשכיות שלטונית. הודעתו זו נמסרה חרף התנגדותו של בני בגין. בעקבות זאת ביצע נתניהו, כראש ממשלה, את הסכם חברון, ומאוחר יותר חתם על מזכר וואי, שניהם תוצר של הסכמי אוסלו.
זו הייתה פזילה ברורה למרכז. הימין היה בכיסו של נתניהו, והוא היה זקוק למרכז כדי שיהיה לו סיכוי לנצח. לא הייתי חברה בצוות המדיני, ואני חייבת להודות שהופתעתי. לא אהבתי את המהלך, אבל הבנתי את הצורך בו, כדי לנצח בבחירות. לא חלמתי שביבי גם יקיים את הבטחתו ויְיַשׂם את אוסלו.
במקביל לכל הפעילות הרוחשת הזו, התקיימה גם פעילות מפלגתית ערנית ביותר לקראת הפריימריז להרכבת רשימת המועמדים מטעם הליכוד לכנסת. אני כבר הייתי שקועה כולי בתוך הקמפיין הכלל־ארצי, אבל הייתי חייבת במקביל לעבוד גם כדי להבטיח את בחירתי לכנסת.
לפני שנקבעה שיטת הבחירות הפנימיות ב־1996 ישבתי עם ביבי במצודת זאב, כדי לדבר על ייצוג החֶסֶר של נשים ברשימת הליכוד לכנסת. היינו רק שתי נשים - אני ונעמי בלומנטל. זה היה ממש לעג לרש. במפלגת העבודה הייתה הבטחת ייצוג לנשים, ואמרתי לנתניהו שעלינו להבטיח ייצוג של נשים ברשימה, לפחות אחת בעשירייה הראשונה, ושתיים בכל אחת מהעשיריות הבאות. הייתי מאוד בטוחה בעצמי ובמעמדי, ואמרתי לו שכדי שלא יחשוד שאני דואגת לעצמי, אני מציעה שהמקום התשיעי בעשירייה הראשונה יובטח לאישה הראשונה שתיבָּחר. אם לא תגיע למקום זה - או לפניו - אף אישה, אזי זו שתזכה למקום הכי גבוה ברשימה תוקפץ אליו.
הגעתי למקום התשיעי ללא צורך בהבטחת ייצוג. לאמיתו של דבר, אילו הייתי עסוקה פחות במטה ההסברה שאני עמדתי בראשו, הייתי מקדישה זמן רב יותר לבחירות הפנימיות ואני משוכנעת שיכולתי להגיע למקום גבוה יותר, אבל זה היה פחות חשוב לי.
אבל אחרי השריונים למפלגה הליברלית, לצומת של רפול ולגשר של דוד לוי, שהתאחדו איתנו לקראת הבחירות, המקום התשיעי המכובד שלי, כאישה הראשונה ברשימה, תורגם למקום 31 ברשימה הכללית, שהתברר כמסוכן ביותר, ממש על הסף: קיבלנו 32 מנדטים.
בינתיים, במטה ההסברה - עובדים. מלבדי לא היו שם פוליטיקאים, רק אנשי מקצוע, ובעצם, הרי גם אני באתי מהמקצוע. הצטופפנו בחדרון קטן במצודת זאב, אבל היינו חדורי רוח קרב ומוטיבציה.
לעומת זאת, בראש מטה ההסברה של המערך, חיים רמון, גיבש אסטרטגיה של "אין קמפיין כי לא צריך". הם היו זחוחים, מדושָני עונג ובטוחים בניצחונם. אפשר היה להבין אותם: בתחילת הקמפיין, בחודש מרץ 1996, האווירה ברחוב הייתה נגדנו. לאחר רצח רבין היה זעם אמיתי כלפי הימין, והזעם הזה לובה על ידי מפלגת העבודה לכדי מסע שיסוי של ממש נגד נתניהו, הימין והליכוד. בעוד שלפני רצח רבין, הליכוד שלט ברחובות, עכשיו אחז בו שיתוק.
אבל הזחיחות של המערך תרמה ליצירת בלגן כללי שם. שמעון פרס, שניסה לְרַצּוֹת את כל הפוליטיקאים בעבודה, מינה את אהוד ברק לראש המטה האישי והאסטרטגי, למגינת ליבו של חיים רמון. היועץ הקרוב ביותר לפרס היה משה תאומים, הבעלים של משרד הפרסום "גיתם", שמאחוריו כבר היו מספר כישלונות במערכות הבחירות שבהן ליווה את פרס. מאבקי הכוח במטה הבחירות של העבודה התגברו, והפריעו לעבודה סדירה ומתואמת. אנחנו, מצידנו האצנו את קצב העבודה.
בפברואר, עוד קודם לפריימריז בליכוד, נחתה בארץ "פצצה" שביבי הכין לנו ולכל מערכת הבחירות: ארתור פינקלשטיין.
ידידו הטוב של ביבי באותם ימים, עוד לפני שעבר ביניהם חתול שחור, שלא לומר סוס שחור ענק, המיליארדר רונלד לאודר, "שידך" בין פינקלשטיין לבין נתניהו, וככל שידוע לי, גם מימן את העסקתו, שעלתה סכומי עתק שלא היו בקופתו הדלה של הליכוד.
ביבי, שלמד בארה"ב את תורת השיווק הפוליטי שבארץ עדיין לא הכירו, חיפש יועץ אמריקאי, וארתור פינקלשטיין כבר היה בעל ניסיון רב ומוכר. היה לו רקורד מרשים של הצלחות רבות, בעיקר כיועץ למועמדים רפובליקנים.
מעולם קודם לכן לא השתתף יועץ זר בבחירות בישראל, ועל כן ביבי העדיף להביאו בחשאי. פינקלשטיין התגורר בסוויטה במלון המלך דוד בירושלים, למיטב זיכרוני תחת שם הקוד "אייל ארד".
בתחילה, נתניהו הפגיש את פינקלשטיין רק איתי ועם אייל ארד. חשאיות, סודיות ואפילו פרנויה מסוימת, הן שמותיו הנלווים של נתניהו. בתחילת כל שיחת טלפון נהג לשאול: "את/ה באלחוטי או בקווי", והקפיד לשוחח רק בקווי. יותר מאוחר, כראש ממשלה, אפילו בחדרו, כשהגענו לדבר על נושאים שנתניהו חשש שמישהו עלול להשתמש בהם לרעה נגדו, הוא היה מסמן באצבע לכיוון המנורות והתקרה, כמי שרומז שהאויב מאזין. למרות שלשכת ראש הממשלה נבדקת לעיתים מזומנות על ידי מומחים לגילוי האזנות, איני שוללת את האפשרות שהיה בסיס לחששותיו.
ארתור היה גאון. יהודי (כמובן, עם שם כזה), מקריח, שמנמן ונעים הליכות, עם חיוך תמידי, שעמד ביחס הפוך לקמפיינים האגרסיביים שהוביל. רק אחרי שנים אחדות נודע לנו שהיה הומוסקסואל שחי עם בן זוג ושתי בנות.
בארץ נמתחה ביקורת חריפה קשה על עצם זה שהובא יועץ אמריקאי. לעגו לנו: מה הוא מבין בכלל בהוויה הישראלית? הרי אינו מבין עברית. איך יוכל לנהל פה קמפיין? גם בקרב אנשינו, לאחר שהתחלנו לעבוד והוא נחשף, עלו סימני שאלה לגביו, ובעיקר לגבי האסטרטגיה שלו.
המפגש הראשון עם צוות ההסברה שכלל את אנשי הקריאייטיב, מפיקים, קופירייטרים, גרפיקאים, תסריטאים, התקיים בסוויטה שלו במלון המלך דוד והתנהל באנגלית. בכלל, כל השיחות איתו התנהלו באנגלית.
ארתור פינקלשטיין היה גאון. הוא שאל שאלה שמלווה אותי עד עצם היום הזה: "מה את/ה יותר? יהודי או ישראלי?". התוצאה הייתה מרתקת. כל מי שהיה מזוהה עם השמאל ענה שהוא יותר ישראלי. כל מי שהיה מזוהה עם הימין ענה שהוא יותר יהודי. ב"תרגיל" הזה השתמשתי אחר כך פעמים רבות
לא היה מקום לכולם לשבת על הספות והכורסאות המהודרות בסוויטה במלון ואנשים ישבו על השטיחים, על הפרקט, בכל פינה אפשרית, סקרנים לפגוש את האגדה הסודית. ארתור, עם החיוך הנעים והנבוך משהו שלו, פתח ואמר שהוא רוצה לשאול שאלה ומבקש שכל אחד יענה לפי סדר הישיבה. השאלה ששאל מלווה אותי עד עצם היום הזה: "מה את/ה יותר? יהודי או ישראלי?"
היינו כ־30 אישה ואיש, וכל אחד ואחת מאיתנו ענה על השאלה. התוצאה הייתה מרתקת. כל מי שהיה מזוהה עם השמאל ענה שהוא יותר ישראלי. כל מי שהיה מזוהה עם הימין ענה שהוא יותר יהודי.
את הלקח הזה לקחתי איתי לשנים קדימה. הוא תמיד נכון, ותמיד עובד. מעולם לא הצלחתי להבין איך ארתור פינקלשטיין, יהודי־אמריקאי, שספק אם ביקר בארץ לפני 1996, הצליח לשים את האצבע בצורה כה מדויקת, על ההבדלים בין ימנים לשמאלנים. מאותו רגע פגו כל חששותיי. הבנתי שאני יכולה לתת בו אמון מלא. ב"תרגיל" הזה, אגב, השתמשתי אחר כך פעמים רבות.
ארתור קיבל לידיו את הסקרים שערך עבורנו יעקב לוי מגאלופ, וביקש שנערוך סקרים נוספים. הוא ניתח את הסקרים ואימץ את הניתוח הראשוני שלנו, שירושלים היא קלף מנצח. התברר ש־85 אחוז מהנשאלים אמרו שלא יהיו מוכנים לוותר על ירושלים תמורת שלום, ו־65 אחוז האמינו ששמעון פרס יוותר בקלות על ירושלים תמורת שלום. בינגו. לא יכולנו לקוות למשהו יותר טוב.
כינסנו במוצ"ש מסיבת עיתונאים עם נתניהו, ובה פרטים על קמפיין ירושלים. הקמפיין זכה לכותרות ראשיות בעיתוני יום ראשון, בימים שבהם האינטרנט היה בראשיתו, והעיתונים שלטו בסדר היום. הצלחנו. במפלגת העבודה התפשטו בלבול ומבוכה. לא הייתה להם כל תגובה או תשובה ראויה.
פינקלשטיין הבהיר שהמסרים שלנו יהיו מכוונים לימין "הרך" שברח מאיתנו אחרי רצח רבין, ולקולות הצפים, והכניס אותנו לנבכי האסטרטגיה ושיטות העבודה שלו, שהיו שונות לחלוטין, כמעט הפוכות, ורחוקות שנות דור, מאלה שהיו נהוגות בארץ עד שהוא הגיע. הוא היה אמן. מקצוען. לא מעורב אמוציונלית.
באותן שנים, מדינה שלמה הייתה מתיישבת מדי ערב מול הטלוויזיה בבית. בשלושת השבועות שלפני יום הבחירות, משפחות שלמות היו מרותקות לתשדירי התעמולה של המפלגות. זו הייתה ההצגה הכי טובה בעיר. אנחנו, שתי המפלגות הגדולות, חילקנו את הזמן שעמד לרשותנו לשניים או לשלושה תשדירים. "תיבות", קראנו להן. יצרנו סרטונים "עלילתיים" כמעט, שנמשכו דקות ארוכות.
ואז בא ארתור. תשכחו כל מה שלמדתם, אמר לנו. תתעלמו מכל מה שידעתם. הכל פשוט לא נכון. אני אלמד אתכם את כל התורה כולה על רגל אחת. מעכשיו:
1. אין יותר תשדיר של שלוש דקות, גם לא של שתי דקות וגם לא של דקה. אורכו של תשדיר יהיה 15 שניות, או לכל היותר 30 שניות.
2. אין יותר "עלילות", סיפורים, "אופרות סבון". כל תשדיר יחזור על עצמו כמה פעמים בכל ערב, ובכל הערבים. Repetition (חזרה) - זו הפכה למילה השלטת.
אמרנו: רגע, הוא השתגע לגמרי. זה לא יכול לעבוד. מה כבר אפשר להכניס ב־30 שניות או ב־15 שניות, איזה מסר אפשר להעביר בכלל? והוא ישב איתנו בסבלנות, לימד אותנו והסביר לנו: ה־repetitions, החזרות כמו פטיש בראש, רק כך זה עובד. כמו שמוכרים קוקה־קולה. אותו תשדיר, שוב ושוב.
פינקלשטיין לימד אותנו מה לשאול בסקר כדי לקבל תשובת אמת. אם תשאלי למי אתה מצביע, הוא אמר לי, יש סיכוי רב שלא תקבלי תשובת אמת. לכן עדיף לשאול שאלה עוקפת: "איך, לדעתך, יצביע חברך הטוב?" בתשובה על שאלה כזו אין לנשאל סיבה לשקר
אבל זה הרי ישעמם, אמרו לו, מי ירצה לראות את השיעמום הזה? וארתור בשלו: לחזור על התשדירים ולחזור שוב ושוב ושוב. אצלם, אמר, יהיו סרטים יפים יותר, אבל התשדירים שלנו יעבדו.
כמעט כולם היו סקפטיים. אנשי ההפקה, "סרטי רול", ליאורה לנדאו שהייתה המפיקה, ואחרים, התנגדו נחרצות, אך אני, כראש המטה, החלטתי לתת לו גיבוי מלא. באתי מעולם הפרסום, ואותי הוא שיכנע שמה שנכון למוצרי צריכה, נכון גם למסרים פוליטיים. אחרי הכל, הוא מומחה בעל שם, ולנו, בפרובינציה הקטנה שלנו, כנראה יש עדיין מה ללמוד.
ישבנו יחד עם ארתור, גאון במספרים ובמודלים סטטיסטיים, וניתחנו את הסיסמה שהגה מוטי מורל: "פרס יוותר על ירושלים", שהשיגה ב"בליך" תוצאה טובה יחסית. אחרי התלבטויות, ניתוחים, וישיבות אינסופיות, עשינו שינוי קל: "פרס יחלק את ירושלים".
האינטראקציה עם ארתור בישיבות, כולל בדיון על הסיסמאות, הייתה מדהימה. הוא לא ידע עברית, לא הבין אף מילה, אבל החושים שלו היו פנטסטיים, והוא החליט לפי הצליל שנשמע טוב באוזניו - או שלא.
8 צפייה בגלריה
''היה ברור שהציבור רוצה לשמוע על שלום, אבל איך מחברים אותו לנתניהו?'' הסיסמה שהגה צבי האוזר
(צילום: דוד רובינגר)
במטה ההסברה ידענו שבנוסף ל"פרס יחלק את ירושלים", סיסמת המחץ שנפלה על אוזניים קשובות, צריך לבוא גם עם משהו חיובי. חיפשנו איך לנסח סיסמה שיש בה גם שלום, גם ביטחון, גם נתניהו. ניסינו גרסאות שונות, "הליכוד עם השלום", "הביטחון בשלום". היה ברור שהציבור רוצה לשמוע על שלום, אבל איך מחברים אותו לנתניהו?
ואז במוצאי הפריימריז, כשישבנו במצודה וחיכינו לתוצאות, צביקה האוזר הגה את הסיסמה: "נתניהו. עושים שלום בטוח". התלהבנו ובדקנו מיד בקבוצות מיקוד, ועוד בינגו! סיסמה מנצחת. התחלנו לרוץ גם עם הסיסמה הזו.
ב־25 בפברואר, כשאנחנו כבר בתוך מערכת הבחירות, כשלושה חודשים לפני יום הבוחר, היה פיגוע בתחנה המרכזית שבכניסה לירושלים. עשרות הרוגים ופצועים. התקשרתי לביבי, כדי לתאם את התגובה עימו, בדרכי לאולפן הטלוויזיה.
נתניהו התייעץ עם דן מרידור, שאותו מינה ליו"ר המטה האסטרטגי, ועכשיו החליט לצרף אותו אלינו, לצוות ההסברה. על פי עצתו של דן, ביבי הגיב באיפוק, ונמנע מלנסוע למקום הפיגוע. הוא נהג כך בעבר, בפיגוע שהיה בקו 5 בתל־אביב, והוטחה בו ביקורת ציבורית חריפה על כך.
באותו ערב, שעות ספורות לאחר הפיגוע, העניק נתניהו ראיון מצוין לחיים יבין בערוץ 1. למחרת, בסקר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות", השינוי היה דרמטי: פרס - 46 אחוז, נתניהו - 43 אחוז.
האווירה במטה ובין תומכינו החלה להשתנות.
ארתור לימד אותנו מה לשאול בסקר כדי לקבל תשובת אמת. אם תשאלי למי אתה מצביע, הוא אמר לי, יש סיכוי רב שמסיבות שונות לא תקבלי תשובת אמת, מסיבות שונות. לכן עדיף לשאול שאלה עוקפת: "איך, לדעתך, יצביע חברך הטוב?" בתשובה על שאלה כזו אין לנשאל סיבה לשקר.
גל פיגועי ההתאבדות נמשך, וגבה את חייהם של 59 ישראלים. מאות פצועים שכבו בבתי החולים. הייתה תחושה של חוסר ביטחון. אנשים פחדו לעלות על אוטובוסים וללכת ברחוב.
פרס, הממשלה והעבודה היו בפאניקה. נתניהו עדיין הגיב במתינות. התקשורת לא לקחה צד פוליטי, אך תבעה לעשות מעשה.
כשלושה שבועות לאחר מכן, החלה מתיחות בגבול הצפון, החזבאללה שיגר קטיושות לעבר יישובים בגבול הצפון. ראש הממשלה פרס, הבין שאינו יכול לשבת מנגד ולא להגיב. הוא היה משוכנע שפעולה צבאית נחושה תבטיח את ניצחונו בבחירות, אך התאפק עד אחרי החג.
ב־11 באפריל, שעות ספורות לאחר תום חגיגות תום המימונה, פתח צה"ל במבצע רב־זרועי, ענבי זעם, שבמהלכו הותקפו מאות מטרות חיזבאללה, אך ארגון הטרור המשיך לשגר טילים לעברנו.
ב־18 באפריל, היום השביעי למבצע, צה"ל ירה פגזי מרגמות במטרה לסייע לחילוץ כוח מיחידת מגלן. הפגזים נורו בטעות סמוך למתחם של האו"ם שבו הסתתרו אזרחים לבנונים. מקורות ערביים טענו כי כתוצאה מההפגזה נהרגו כמאה אזרחים לבנוניים, בהם עשרות ילדים, ויותר ממאה נפצעו. כל העולם גינה את ישראל.
הסקרים הראו על ירידה חדה בתמיכה בשמעון פרס במגזר הערבי. ראשי המגזר הערבי איימו לקרוא לערביי ישראל לא להצביע בעד פרס.
8 צפייה בגלריה
''כמובן שהוא היה הראשון לעלות על גל הניצחון''. לימור לבנת וצחי הנגבי
(צילום: מאיר פרטוש)
בינתיים, ללא קשר עם המבצע, פירסמנו מודעות בעיתונים של מי שכונו אצלנו "סוויצ'רים" (מן המילה באנגלית switch - החלפה). היו אלה אנשים שהעידו על עצמם שהצביעו לרבין ולעבודה, אבל אחרי שראו את מתקפת הטרור, שינו את דעתם, עשו סוויץ', והחליטו להצביע לנתניהו ולליכוד. הקפדנו שכל מי שהופיע במודעות יהיה אדם אמיתי, ושכל אחד מהם יחתום על הצהרה.
זה היה מהלך משמעותי ביותר. ניסו להוכיח שאנחנו מרמים, ולא הצליחו. הסוויצ'רים היו אנשים בעלי משמעות, והם יצרו גל שסחף עוד ועוד אנשים, ונתן לגיטימציה להצביע לנתניהו.
הפקנו את הג'ינגל של הליכוד עם הסיסמה, "נתניהו - עושים שלום בטוח", שהלחין המוזיקאי הנרי בראטר ושרו שלומי שבת ואופירה יוספי. התחלנו לעבוד גם על התשדירים במודל שהכתיב ארתור. זה לא היה חלק, ולא פשוט, אבל אני ואייל התעקשנו ושמרנו על ההיצמדות למודל. הכל עבד. הכל תיקתק.
עברנו לאולפנים בנווה אילן, וניהלנו ישיבה יומית של הצוות בשעה קבועה, עשר בבוקר. ביבי היה מאחר באופן קבוע, אבל חיכינו לו, כי הוא אהב להיות מעורב, והוא היה המועמד.
התשדירים עצמם שודרו רק בשלושת השבועות האחרונים, אבל ההכנות היו מרובות מאוד. כשבועיים לפני הבחירות, ביבי הגיע בשעה היעודה. הופתענו. כולנו היינו מפוזרים בחדרים, התרגלנו לכך שהוא מאחר, ולכן לא ממש טרחנו לשבת בחדר הישיבות ולהמתין.
הופתענו גם מכך שהגיע רגוע ומחויך, שלא כתמיד, ושמנו לב לכך שלא קראו לו מדי כמה דקות ל"שיחת טלפון דחופה", שלשמה יצא מחוץ לישיבה, ושב עצבני עוד יותר משהגיע לאולפן. עוד קודם לכן הבנו ששיחות הטלפון ה"דחופות" והתכופות האלה הן מאשתו, שרה, שהפכה אחר כך ל"רעייתי" ואחר כך, על פי דרישתה התקיפה, ל"גברת".
גם לבואו בזמן לישיבה באותו בוקר הייתה סיבה טובה. התברר שנציגו של רונלד לאודר בארץ, סטיבן שנייר, גבר צעיר, אמריקאי במוצאו, טס עם שרה נתניהו ללונדון לימים אחדים. שרה נהנתה מאוד, ו"הימים האחדים" התארכו לעוד מספר ימים, לשמחת לב כולם, בבחינת "זה נהנה וזה אינו חסר".
בתחילת השבוע השלישי של אפריל, תוך כדי ענבי זעם, הוספנו סיסמה: "אין שלום. אין ביטחון. אין סיבה להצביע פרס". זו הייתה הסיסמה השלישית שלנו, שהתאימה כמו כפפה ליד למצב הביטחוני.
8 צפייה בגלריה
פינקלשטיין אמר: ''להם יהיו תשדירים יפים יותר, אבל שלנו יעבדו''. תשדיר הליכוד ב-96'
(צילום: דוד רובינגר)
נזהרנו מאוד בקמפיין שלנו. חששנו ממסרים העלולים להתפרש כהסתה. אבל הייתה דרישה שנַרְאֶה פיגועים, ולאחר ויכוחים אינסופיים נוצר תשדיר הזכוכית הנשברת, בו רואים את פרס וערפאת עולים במדרגות יד ביד על רקע פיגועי טרור, ואז, לפתע, הזכוכית המכסה את התמונה מתחילה להתנפץ, ופיסה אחרי פיסה, כמו פאזל, נופלת. כל זאת על רקע הסיסמה: "פרס יחלק את ירושלים", והסיסמה השנייה: "אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס".
זה היה תשדיר אפקטיבי ביותר. ושידרנו אותו מדי ערב כמה וכמה פעמים. "כמו פטיש", אמר ארתור, כמו בקמפיין מסחרי, וזה מה שעשינו. זה היה חזק, אבל הפעילים שלנו לא היו מרוצים. איפה הרגש? הם שאלו. איפה החום?
מדי ערב הִקְרַנוּ גם את מה שקראנו לו "המגילה". הפנינו שאלות לשמעון פרס, והמשכנו והפנינו שאלות. משעמם, אמרו הפעילים. איפה ספי ריבלין שהיה אצלנו ב־1992? זה היה שוס. לעבודה יש את רמי הויברגר שמצחיק את כולם, ואצלנו תשדירים כל כך משעממים.
ארתור חזר ואמר לנו את מה ששימושי מאוד בעיניי גם היום: אין טעם להתעצבן. הם יעשו את שלהם, אנחנו נמשיך לעשות את שלנו.
הגענו לעימות הטלוויזיוני המסורתי בין שני המועמדים. ב־20 במאי נפגשתי עם חיים רמון, יו"ר מטה ההסברה של העבודה, כדי לתאם את נוהלי העימות. קודם לכן ישבתי עם ארתור, שהנחה אותי במדויק לגבי המודל הרצוי לנו לעימות.
ארתור העדיף עימות ללא מנחה, בשיטת הפינג פונג: המועמדים יציגו שאלות זה לזה. הצעתי זאת לרמון. הוא כמעט נפל מהכיסא. "השתגעת?" אמר, "אני לא הולך לעימות כזה".
אני: "בוא נקיים עשרה עימותים".
רמון: "את משוגעת. מה קרה לך היום?"
אני: "מה קרה לך? נכנסת לפאניקה?"
רמון: "אם הייתי יכול, הייתי מבטל גם עימות אחד, ואת מציעה לי עשרה..."
אני: "אני מציעה שנטיל מטבע מי פותח - ביבי או פרס. מי שפותח - ישאל ראשון, מי שנועל את העימות - ישאל אחרון".
(כל הציטוטים הללו נלקחו מספרם של בן כספית ואילן כפיר, "נתניהו - הדרך אל הכוח", שיצא לאור כשנה לאחר הבחירות, והם מדויקים לגמרי).
רמון התייחס אליי בהתנשאות, ובכלל היה זחוח. איפשרתי לו להרגיש שאני לא מבינה ומוותרת. התקשרתי אליו ואמרתי שאני מוותרת על עימות ישיר, ומסכימה שיהיה מנחה. הוא הציע את דן שילון. התנגדתי. הרבה שמות רצו בינינו ובסופו של דבר, לאחר התייעצות עם נתניהו, ולאחר שיחה בין נתניהו לבין דן מרגלית, נתתי אור ירוק, למרות שמרגלית, שכתב טורי פרשנות ב"הארץ", הנחה את "ערב חדש" ו"פופוליטיקה", היה ידוע כתומך נלהב בשמעון פרס. אבל תמורת הוויתור שלי בעניין המנחה, דרשתי שבסוף העימות, כל אחד משני המועמדים ישאל את יריבו שאלה אחת.
גם זה, כמובן, היה רעיון של ארתור. רמון, מותש מהרעיונות "המשוגעים" שלי, הסכים.
8 צפייה בגלריה
''אמרתי: אני לא הולכת לשום מקום. מצידי, ששרה לא תגיע או שתתרגז, אני לא זזה. וכך היה''. לבנת ונתניהו
(צילום: מיכאל קרמר)
קבענו פגישה עם דן מרגלית בלשכתו של השר חיים רמון ברמת־גן. רמון איחר בשעה. לבסוף הוא נכנס למשרד, זחוח, מלא ביטחון עצמי. מלך העולם. מרגלית כתב על אותה פגישה בספרו "ראיתי אותם": "[רמון] מבודח, ניסה להתלוצץ עימה על מצבה כאישה פעילה בפוליטיקה. ואילו לבנת השיגה שינוי אחר שינוי לטובתה... היא הצליחה במשא ומתן".
אנחנו רצינו שהעימות יהיה קרוב ככל האפשר ליום הבחירות, שנקבע ליום רביעי, 29 במאי 1996. רמון רצה שיהיה רחוק ככל שניתן. היה ברור שהוא חושש מהעימות, כי ההערכות שלנו היו דומות: ביבי, שהוא כוכב טלוויזיה, הולך לרסק את פרס. לבסוף התפשרנו על יום ראשון, 26 במאי, כלומר שלושה ימים לפני הבחירות.
לפי הנחיותיו של ארתור היה חשוב לנו מאוד, שביבי ישאל את השאלה האחרונה. החלטנו להטיל מטבע: מי שיזכה, יקבל את הזכות לבחור אחת משתיים: לקיים את העימות באולפנים שלו, או לקבל את הזכות להיות הדובר האחרון. זכינו בהטלת המטבע, ומיד הודענו שאנחנו בוחרים בזכות השאלה האחרונה. נתניהו היה מנוסה מאוד בהופעות בטלוויזיה בכל רחבי העולם, ולכן לנו כלל לא היה חשוב באיזה אולפן יתקיים העימות.
"רמון, בחיוך ניצחון, אמר, 'אתם אהבלים אמיתיים. המיקום [זה] הכי חשוב'. לבנת שלכל אורך הדרך נתנה לרמון להרגיש שהוא מבין יותר ושהיא לא יודעת מה קורה איתה, חייכה במבוכה מעושה", כותבים כספית וכפיר בספרם.
ביבי התכונן לעימות בצורה רצינית, תחת פיקודו ופיקוחו של פינקלשטיין. הם התכוננו לכל שאלה העשויה להישאל, מכל זווית אפשרית.
היה תשדיר אחד שעבדו עליו ארוכות, אך מעולם לא שודר. שרה נתניהו רצתה תשדיר לעצמה, ארתור נתן הוראה להכין. הכינו, תיקנו ושיפצו. חלפו הימים והתשדיר מעולם לא שודר, בהוראת ארתור. לא מן הנמנע שגם בזה האשימה אותי
העימות הוקלט בבוקר יום ראשון, והשידור נקבע ליום ראשון בערב, המועד האחרון שבו מותר היה לקיים שידורי בחירות. ללובי של האולפנים שלנו בנווה אילן, שם הוקרן העימות על מסכים גדולים, הגיעו נציגי התקשורת, ואני, בהתאם להנחיותיו של ארתור, הזמנתי קבוצה גדולה של פעילי ליכוד, ותידרכתי אותם למחוא כפיים ולהשמיע קריאות התפעלות למשמע תשובותיו של נתניהו, ולצעוק "בוז" למשמע תשובותיו של פרס, במגמה להשרות אווירה מתאימה ולהשפיע כך על העיתונאים שישבו איתנו וכתבו לעיתוני היום שלמחרת.
ארתור אמר לי מראש שהשפעת העימות על הבוחרים תתחיל לבוא לידי ביטוי רק כ־24 שעות לאחר שידור העימות, כלומר ביום שני בערב, יממה וחצי לפני פתיחת הקלפיות.
הקבוצה שהזמנתי עשתה עבודה מצוינת, אבל הובטח להם ולעיתונאים שנתניהו יגיע, וכולם חיכו לו בכיליון עיניים. אלא שדקות ספורות לפני השידור קיבלנו הודעה שנתניהו לא יגיע. כעבור זמן התברר שלשרה נודע שדן מרגלית שאל את ביבי על פרשת "הקלטת הלוהטת", ולכן היא סירבה לבוא. בלעדיה הוא כבר לא הלך לשום מקום.
ביבי היה מעולה בעימות. צפיתי בו שוב, 25 שנים אחרי, בשעה שאני כותבת שורות אלה. הגדרנו את התוצאה כניצחון סוחף.
בתום השידור ניגש אלי אלן רות', עוזרו של ארתור. הוא לקח אותי הצידה, לחש על אוזני שביבי ושרה עומדים להגיע בעוד מספר דקות, והוא מבקש שאעלה למעלה, לחדרי, "כדי ששרה לא תתעצבן".
"ששרה לא תתעצבן"? נתתי את נשמתי כדי שנתניהו יהיה ראש ממשלה. למרות שהייתי אם לשני ילדים קטנים, מזה שלושה שבועות לא חזרתי בלילות הביתה וישנתי בסוג של מלון, בנווה אילן, חוץ מסופי שבוע וימי שלישי, בהם חזרתי הביתה.
התפוצצתי מזעם. אמרתי לאלן: אני לא הולכת לשום מקום. מצידי, שלא תגיע או שתתרגז, אני לא זזה. וכך היה.
ביום ראשון, יום הקרנת העימות, ניתח ארתור את הסקרים של "גאלופ" שנערכו ערב קודם, במוצאי שבת. הוא ישב עם הבלוק הצהוב והעיפרון המיתולוגי, כפי שנהג תמיד, ומסקנתו הייתה שנתניהו מוביל על פרס ומקבל 50.26 אחוז לעומת פרס, שמקבל רק 49.74 אחוז. הפרש דקיק של חצי אחוז, אבל מספיק, כשמדובר בדו־קרב בין שני מועמדים. היינו שלושה ימים בדיוק לפני הבחירות וארתור הדגיש שזו המגמה, וזה תלוי בשיעור ההצבעה של הערבים, כלומר אם השיעור יהיה גבוה יותר ממה שמסתמן עכשיו, פרס יוכל לנצח.
חלק מהנוכחים הביעו אי־אמון. צביקה האוזר רץ עם הניירות והחישובים בעיפרון של ארתור ל"קאונטרי דקל" בשיכון בבלי, כדי לתפוס שם את אמנון אברמוביץ' ולשכנע אותו שמדובר במרוץ צמוד ביותר. כשחזר, הוא סיפר שאברמוביץ' אמר לו: "אתם מפסידים בפער של בין חמישה לעשרה אחוזים". והוא לא היה בודד: למעשה, כמעט לא נמצא מי שהאמין שנתניהו ינצח את פרס.
בליל השידורים האחרון העלינו לשידור את ראש עיריית תל־אביב, רוני מילוא, ובכך השלים נתניהו את גיוס כל "הנסיכים" של הליכוד לצידו. העלינו גם את הרכש החדש שלנו, אלוף פיקוד הצפון לשעבר, יוסי פלד, את איש מרצ פרופ' יהושע ("שוקה") פורת, הרמטכ"ל לשעבר, דן שומרון, סגן ראש השב"כ גדעון עזרא, איש "שלום עכשיו" לשעבר, ד"ר יובל שטייניץ, הסופר אהרן אמיר ועוד אנשים שבאו מצד שמאל של המפה הפוליטית, ושהצלחנו לגייס לצידנו במהלך הקמפיין.
ממש באותו יום, שלושה ימים לפני הבחירות, יום העימות, החלו להופיע ברחובות ובצמתים שלטים עם הסיסמה: "נתניהו. טוב ליהודים". בכבישים הבין־עירוניים הופיעו פעילים שהחזיקו שלטי חוצות עם הסיסמה הזאת. קמפיין אדיר, שאני בכלל לא הבנתי מאיפה הגיע. זה היה חזק מאוד וזה הציף את המדינה.
התברר לי שאנשי חב"ד, במימון המיליארדר האוסטרלי יוסף ("יוסל") גוטניק, חסיד חב"ד, שביקר בארץ באותה תקופה, התגייסו וביצעו הכל בעצמם. ה"שדכן" היה אריק שרון. הכל נשמר בחשאיות גמורה.
האימפקט היה עצום. פרס ואנשיו היו בהלם. גם להם הייתה גישה לחב"ד, אבל היא לא הספיקה.
והיה תשדיר אחד שהוכן, ועבדו עליו ארוכות, אך מעולם לא שודר. שרה נתניהו רצתה תשדיר לעצמה. ארתור נתן הוראה להכין. הכינו. ותיקנו. ושיפצו. וקראו לה לבוא עוד פעם. וכך חלפו הימים והשבועות. התשדיר של שרה מעולם לא שודר. זו הייתה הוראה של ארתור, כמובן. לא מן הנמנע שגם בזה האשימה אותי.
ארתור נסע. הוא אף פעם לא נשאר ליום הבחירות במדינות שבהן ניהל קמפיין.
יום הבחירות עצמו היה היום של אנשי הארגון. הליכודניקים יחד עם אנשי ש"ס, יהדות התורה, חב"ד עם "נתניהו טוב ליהודים", מפלגות העולים ומתנחלים שטפו את המדינה. הייתה הרגשה מצוינת.
במוצאי יום הבחירות התכנסנו באולם בגני התערוכה בתל־אביב. היו שם מאות פעילים, אינסוף נציגי תקשורת, כולל צוותי טלוויזיה מכל העולם. אבל המועמד נתניהו ואשתו שרה התרווחו להם, מעשה שהפך לנוהג, בסוויטה מפנקת במלון הילטון בתל־אביב, עם כמה מחבריהם המולטי־מיליונרים. לנו זה היה אז זר ומוזר.
בכל המדינה כססו ציפורניים והמתינו לתוצאות המדגמים בשני הערוצים בשעה 22:00 בערב, ובעיקר לזה של מינה צמח שמאז שחזתה את המהפך ב־1977 נחשבה לסוקרת הרצינית ביותר.
ערוצי הטלוויזיה הציבו קלפיות מדגם. ידענו שיש אנשים שלנו שמסרבים להשתתף במדגם, ויש שמצביעים הפוך מהצבעתם בקלפי. בלשונם, הם "עובדים על הטלוויזיות".
המדגמים בשני הערוצים הראו מרוץ צמוד ביותר: בערוץ 1, מינה צמח נתנה לפרס 50.6 אחוז ולנתניהו 49.4 אחוז. בערוץ 2 ניתן הניצחון לנתניהו בפער של אחוז אחד. בשבילי זה הספיק. ידעתי שניצחנו: נתניהו יהיה ראש הממשלה.
ידעתי שמצביעים שלנו משקרים גם לקלפיות המדגם. רבים התביישו לומר שהם מצביעים נתניהו, ואפילו חששו להצביע בקלפיות המדגם כפי שהצביעו בפועל. הם לא סמכו על אנשי הטלוויזיה.
תקופה כל כך ארוכה עשו לנו דה־לגיטימציה, שהיה זה מעין סוג של מרד נגד כלי התקשורת שהייתה מוטה נגדנו.
תוצאות האמת החלו להגיע למטה שלנו בגני התערוכה. בסביבות חצות וחצי נתניהו החליט להגיע מהילטון. יחד איתו באו איציק מרדכי ודוד לוי. זו הייתה תמונה יפה ועצובה. ב"סינרמה", במטה מפלגת העבודה, רקדו וצהלו. אצלנו היו עצובים. ביבי נאם, וחזר להילטון. אחרי שעזב, כולם התפזרו, כולל הפוליטיקאים. נשארה התקשורת. אייל ארד אמר לי: "הישארי. אם ננצח יזכרו שנשארת. אם נפסיד - ממילא יאשימו אותך..." הוא צדק. נשארתי. גם הוא והצוות שלי, ואליחי, בעלי אז.
כל הלילה, לבדי, התראיינתי מול אמצעי תקשורת מהארץ ומכל העולם ואמרתי, וחזרתי ואמרתי: "חכו, מוקדם לחגוג את ניצחונו של פרס, עדיין אין תוצאות אמת והפער מצומצם מאוד. אלה רק מדגמים. אני מציעה לכולם לנשום עמוק ולהמתין".
בערך בשלוש לפנות בוקר החלה המגמה להתהפך. נתניהו הוביל ביתרון קל על פרס. אהוד יערי מערוץ 1 החל לקפל את הציוד, וצביקה האוזר רדף אחריו ואמר לו, "חכה, עכשיו אתה הולך? אתה לא רואה שהתוצאות מתהפכות?" אבל יערי לא האמין, או שלא רצה להאמין, ואמר להאוזר, בעודו מקפל את הציוד, "התוצאות לא נכונות. יש בעיה במודל..."
עוד ועוד תוצאות אמת זרמו למטה, ולפתע החלו לזרום פעילים שלנו חזרה לגני התערוכה. יחד עם הפעילים החלו להגיע גם הפוליטיקאים, חברי הכנסת. הייתי באפיסת כוחות מוחלטת. הראשון שהגיע כדי לעלות גל הניצחון היה - איך לא - צחי הנגבי. אמרתי לו, "טוב שבאת, אני מעבירה לך את המקל והולכת לישון". אליחי ואני השתרכנו הביתה, לתפוס תנומה קצרה.
"יותר מכל עסק חיים רמון בניטרולו של אהוד ברק מהשפעה על הקמפיין", מסכמת קרן נויבך את ספרה, "המרוץ - בחירות 96’", ולעומת זאת, היא מדגישה, "יותר מכל דאגה לימור לבנת לניצחונו של בנימין נתניהו באמצעות הקמפיין".
"לימור לבנת יוצאת מהקמפיין הזה עטורת מחמאות ושבחים על כושר הניהול והארגון שהפגינה, כמו גם על יכולת קבלת החלטות. 'היא עשויה מחומרים של ראש ממשלה' אומר עליה אחד מפקודיה במטה ההסברה", ממשיכה קרן נויבך בספרה. "חיים רמון יוצא מן המערכה כסמל של כישלון, מי שלא היה מוכן לזוז מעמדתו, אולי גם סמל לשחצנות ממנה סבלה מפלגת העבודה כולה במהלך הקמפיין", כך נויבך. ואני מוסיפה, כי בשישה חודשים, מרצח רבין ועד לבחירות, הפכנו פיגור של 30 (!) אחוז לניצחון, תחת הנהגתו המצוינת של בנימין נתניהו. הוא היה לוחם. נחוש. מוביל. מנהיג. יעיל. והוא גייס את כולם.
המערכה הזו הסתיימה. התחילו החיים האמיתיים.
פורסם לראשונה: 07:44, 07.10.22
