מחנה סוביבור שבפולין היה אחד ממחנות ההשמדה שהוקמו במסגרת "מבצע ריינהרד" – פעילות ההשמדה השיטתית והמאורגנת הראשונה שביצעו הנאצים נגד יהודים. בסוביבור יישמו הנאצים את הלקחים ממחנה ההשמדה הראשון שהוקם בבלז'ץ. 250 אלף יהודים נרצחו במחנה בזמן שפעל.
לצד תאי הגזים היו בסוביבור שני מחנות עבודה עיקריים, שבהם הועבדו האסירים היהודים בקבורת גופות או הוצאת שיני זהב מהגופות, או לחילופין באספקת ציוד לנאצים ועוזריהם בבסיס. ניסיונות להתקוממות במחנה לא היו מקרה נדיר, אך בדרך כלל היה מדובר באירועים ספונטניים של אחד האסירים, ולא בהתמרדות מאורגנת. עד ליוני 1943.
המרד הראשון
באביב 1943 השלימו הנאצים את פירוק מחנה ההשמדה בלז'ץ, ו-600 האסירים היהודים שהועבדו בשריפת הגופות והעלמת הראיות להשמדה, הועברו למחנה סוביבור, ושם נרצחו. הידיעה אודות חיסול המחנה ואסיריו הותירה רושם עז בקרב האסירים בסוביבור.
"הסקנו מסקנות מרחיקות לכת. ידענו בוודאות שסופנו מתקרב, שיחסלו אותנו בצורה דומה כמו שחיסלו את העובדים ממחנה בלז'ץ", סיפר משה שקלארק-בהיר בעדותו לבית לוחמי הגטאות.
משה שקלארק-בהירבאדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאותביוני 1943 מתחילים האסירים היהודים בסוביבור לדבר באופן מפורש על מרד. "בודדים מאיתנו מתחילים לחשוב על ארגון מרד. באיזו צורה? הם בעצמם אינם יודעים. עובדה היא שחשבנו בקול רם ולא הסתירו מחשבתם מחבריהם".
"אז עוד חשבו שכל יהודי הנמצא במחנה הוא באותה דעה. היו בטוחים שהניסיון לימד אותם שנשארה לנו רק דרך אחת יחידה ואחרונה – זוהי דרך המרד", סיפר שקלארק-בהיר. "אני בטוח שאף אחד מהם לא חלם שהמרד יכול להצליח, אבל שאיפתם הייתה למות כגיבורים ולהתנקם".
אבל מסתבר שלא כולם תמכו במרד. "בשעה גורלית זו חי בתוכנו יהודי מגרמניה ושמו ברלינר. חבל היה לו למות, הוא רצה לחוות עוד. ברלינר הלשין על מארגני המרד הראשון, באותו היום הוצאו להורג 11 אסירים. בתור פרס עבור ההלשנה ברלינר נהיה לקאפו כל יכול".
"סופו של ברלינר התקרב חיש מהר. הוא לא חי הרבה זמן את חיי האושר. בערך כתשעה שבועות אחרי ההלשנה הוא נקשר אל ספסל בצריף וכל מי שנכנס הכניס לו כמה מלקות. למרות המכות המרובות הוא עוד המשיך להתהלך. בלילה ביקש שיביאו לו קצת תה, הוגש לו תה עם רעל. לפנות בוקר הוא נפח את נשמתו".
התגבורת הבלתי צפויה
האווירה במחנה אחרי כישלון המרד הראשון הייתה קשה. היה ייאוש כבד ואי אמון בין האסירים היהודים. "התנסינו ונוכחנו לדעת שמפני אחינו קשה יותר להישמר מאשר מפני קצין גרמני. כי מי שרואה מדים צבאיים יודע שמפניו עליו להישמר. זה היה הרבה יותר קל משיחות עם יהודים שסובלים כמוך, ואינך יודע מפני מי עליך להישמר".
ב-5 ביולי 1943 הוצאה הפקודה להפוך את סוביבור ממחנה השמדה למחנה ריכוז. באותה תקופה התארגנה במחנה קבוצת מחתרת ששמה לה למטרה להכין מרד אסירים ולארגן בריחה כללית מהמחנה. תגבורת משמעותית הגיעה בספטמבר, בדמות קבוצה של לוחמים סובייטים יהודים שהובאה למחנה, בהם סגן אלכסנדר (סאשה) פצ'רסקי, קצין בצבא האדום.
אלכסנדר פצ'רסקיצילום: באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות"סאשה התחיל להכין תוכניות של מרד מאורגן, תוכנית שתוכל להציל את כולם. העבודה הייתה מאוד מאומצת והיו הרבה קשיים בלתי צפויים מראש", סיפר שקלארק-בהיר. סביב המחנה היו גדרות תיל מחושמלים, מגדלי שמירה ושדה מוקשים – אתגרים שהוקמו בעקבות ניסיונות בריחה של אסירים בעבר.
על 600 האסירים היהודים שהיו במחנה בזמן המרד שמרו 150 שומרים אוקראינים, ועליהם פיקדו 30 קצינים נאצים. "לא הייתה לנו שום עזרה מבחוץ, לא היה לנו במה להתחיל. לא רק שלא היה לנו נשק, אפילו כדור אחד לא היה ברשותנו".
"סאשה התגבר על כל הקשיים ובסוף הציע את תוכניתו בפני מספר אנשים מהימנים, שאפשר היה להתייעץ איתם ולהסיק מסקנות", סיפר שקלארק-בהיר. "הצעתו אושרה ברוב קולות, וכעת נשאר רק לקבוע את תאריך המרד".
התאריך עצמו, לפי העדויות, נקבע במקרה. מספר קצינים נאצים במחנה, בהם סגן מפקד המחנה, קיבלו חופשת מולדת באותו הזמן, וסאשה וחבריו למרד הבינו שזאת הזדמנות בלתי חוזרת להצלחת המרד.
חיסול קציני המחנה
שעת האפס נקבעה ל-16:00 אחר הצהריים ביום 14 באוקטובר 1943, אבל כבר בשעות הבוקר, כשהאסירים הלכו לעבודתם במחנה, התחושה הייתה אצלם אחרת.
"לאיש עם החצוצרה היה תפקיד נכבד בסוביבור – 15 דקות לפני גמר העבודה, כלומר השעה 16:00, הוא נהג לעלות למגדל האזעקה כדי לסמן לעובדים שמתקרבת שעת המפקד ועליהם להסתדר ולחזור למחנה המגורים. הפעם הוא הקדים במספר דקות ועלה במשנה מרץ והתלהבות".
"במחנה המגורים של היהודים היו הרבה בתי מלאכה מכל הענפים, שעל כל אחד מהם היה ממונה אחראי. כל האחראים קיבלו הוראה להזמין את הקצינים, כל אחד באמתלה אחרת, משעה 15:45-16:30". כך, למשל, האחראי על החייטים הזמין את הקצין הבכיר ביותר באותו היום במחנה למדוד את חליפתו.
"בכל בית מלאכה עבדו שני אנשים בתפקיד מיוחד. בבואו של הגרמני למדוד את החליפה או מגפיו, השניים התלבשו עליו אחד עם גרזן ביד והשני עם סכין, ויתר העובדים התחילו מיד לשטוף את הרצפה ולסלק את הגופה".
כך חוסלו כמעט כל הקצינים שנכחו באותו היום במחנה. "באותו הזמן, האחראי על תחנת החשמל והטלפונים ניתק את החשמל מהגדרות ואת הקשר הטלפוני בין הערים הקרובות. חוטי הטלפון הוחבאו כך שלא יימצאו בנקל ושלא יוכלו לתקן אותם במשך זמן קצר".
"שני יהודים התחפשו בתור חיילים אוקראינים ואחד כקצין גרמני, ועליהם הוטל לסלק את השמירה ליד שער המחנה הראשי ולמצוא את המפתחות של שער היציאה. קבוצה של עשרה פרצו למחסן הנשק והצליחו להוציא מספר רובים. עד כאן הכל הלך לפי התוכנית".
הרגע שהכל השתבש
באותו הזמן אמור היה להיערך המסדר היומי לשומרים האוקראינים. הם חיכו למפקד הנאצי שהגיע, מפקד שהיה ידוע בדייקנותו, אך הוא נרצח על ידי האסירים היהודים. בינתיים, האסירים היהודים חיפשו את המפתחות לשער היציאה כדי לאפשר את בריחת הענק מהמחנה.
פתאום התקרב לשער המחנה אחד המפקדים האוקראינים, ופרצה בהלה. "הוא נהרג בתוך ההמון. האוקראינים שעמדו בהיכון במסדר הרגישו בזה אבל עדיין לא התחילו לירות עלינו, מפני שעמדו בלי מפקד ולא היה מי שייתן להם פקודת אש", שחזר שקלארק-בהיר.
בזמן שהמפקד של האוקראינים נהרג נשמע צעקה חזקה של אחד הילדים היהודים וכל האסירים החלו לרוץ לעבר הגדרות. "קבוצה גדולה רצה בכיוון השער הראשי ונכשלה מפני שלא נמצא המפתח ולכן נשאר רק פתח קטן משער המשנה, שדרכו החלו לעבור".
"מכיוון שהאוקראינים פתחו באש וריכזו את ההתקפה לפתח היציאה, כך שההרוגים חסמו את הפתח והבאים אחריהם נהרגו גם", הוסיף. "הבודדים שהצליחו לצאת משער המשנה ובידם רובים החלו לירות בכיוון האוקראינים, אבל התנגדותם לא הצליחה להציל את הכישלון ליד השער הראשי".
הבריחה הגדולה מסוביבור
במקביל, קבוצות קטנות של אסירים פרצו את הגדרות באזורים אחרים של המחנה באמצעות גרזנים וכלים קהים. "באותו הזמן כל האש הייתה מרוכזת לשער הראשי, ובאגפים האחרים עמדו רק חיילים בודדים על מגדלי השמירה. הם גמרו את ששת הכדורים שלהם, ובזה נסתיימה כל גבורתם".
"לא הייתה לי עוד סבלנות לחכות עד שיצליחו לפרוץ את הגדרות, אז התחלתי לטפס עליהן ועברתי שתי גדרות", סיפר שקלארק-בהיר. "כשקפצתי מהגדר השלישית נתפסו בגדי ונשארתי תלוי וראשי למטה. צעקותיי לא עזרו לי. למזלי, אחד שרץ לידי נתן לי בלי כוונה מכה ונפלתי על האדמה. תודות למכה הזו ניצלתי".
5 צפייה בגלריה
יער באזור סוביבור. המטרה הייתה להימלט מהמחנה אל היער
( קרדיט: באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)
"התרוממתי במהירות והתחלתי לרוץ בכיוון היער. מספר מטרים אחרי שדה המוקשים שהיה סביב למחנה השתרע יער גדול, שאליו פנו כל הבורחים. באזור שבו רצנו היו פזורים מוקשים שהתפוצצו וקברו תחתם אחדים מחבריי. אלה שהצליחו להתאושש המשיכו לרוץ".
"לעולם לא אשכח את הרגעים הראשונים אחרי צאתי מהמחנה. בעצמי לא ידעתי לאן אני בכלל רץ, דבר אחד היה ברור לי – שעלי להתרחק כמה שיותר מהמחנה. רצתי ולידי רצו עשרות חבריי. תוך כדי ריצה אמרתי לחברי 'תודה לאל' שהצלחנו לצאת מהגיהינום בלי להיפגע".
במהלך המרד הצליחו האסירים להרוג 11 קציני SS ואחדים מהשומרים האוקראינים. כ-300 מהאסירים הצליחו להימלט מהמחנה, אך רובם נהרגו במהלך המרדף. אלו שנותרו במחנה נרצחו כולם.
אחרי המרד החליטו הנאצים לחסל את המחנה ובסוף 1943 הוא פורק לחלוטין, השטח נחרש ובמקום הוקמה חווה חקלאית.
חלקים מכתבה זו מבוססים על עדויות מ"יד ושם" וכן עדויות שתומללו על ידי ארכיון בית לוחמי הגטאות באמצעות טכנולוגיה של חברת VERBIT ובתמיכת ועידת התביעות, קרן EVZ ומשרד האוצר הגרמני.
