בבניין המגורים שבו אני מתגוררת בתל-אביב, שוהות זמנית בנות משפחת בן עמי. הבוקר פגשתי את אלה, בתם של רז שחזרה משבי חמאס ואוהד האב שעדיין חטוף. השפלתי את עיני בפניה, כי איני מסוגלת אפילו לברך אותה בברכת חג שמח. שאלתי את עצמי מדוע אני מרגישה מבוכה, הרי אני לא נושאת בתפקיד, אין לי השפעה על המשא ומתן ואני גם לא יכולה לדעת בודאות מה באמת מכשיל את העסקה. ועם זאת, הרגשתי אחריות כבדה.
אחריות לכך שכישראלית, אני במובן מסויים המשכתי את חיי. אחריות לכך שבתור אשת תקשורת, אולי לא צעקתי די. אחריות לכך שבתור אזרחית, אולי לא ביליתי מספיק בכיכר החטופים.
הרגשתי גם בושה – כלפי כל משפחות 133 החטופים, ובוודאי מאלה שיקירהן עוד בחיים – כי נטשנו אותם
אבל הרגשתי גם בושה – כלפי כל משפחות 133 החטופים, ובוודאי מאלה שיקירהן עוד בחיים – כי נטשנו אותם. ערב חג פסח אולי הנורא ביותר מאז הקמת המדינה, איננו יכולים לקרוא בשם העם שלנו כי היננו ״בני חורין ״ – חלק מאיתנו משועבד, מנוצל, מושפל ומעונה על ידי אויבנו, ואנחנו ממשיכים בחיינו. המרכולים מלאים בקונים, יש כאלה שאפילו תכננו חופשות, סדר היום התקשורתי חזר למעין שיגרה - והם אינם.
איך יוכלו לשבת המנהיגים שלנו לשולחן ליל הסדר, לקרוא בהגדה וליהנות מסעודה, כשהשארנו את יקירכם לרעוב למוות. איזו קהות חושים פשתה בקירבנו כשצעירות סופגות אלימות מינית ועבדות. אתם יכולים לדמיין את מירב לשם גונן, את עינב צנגאוקר או את שלי שם טוב מסוגלות ללגום יין ולברך. איך אפשר להשאיר חלק מבשרך לסבול כלכך ולחגוג את החג.
הימים המיוחדים המגיעים אלינו בכל שנה עם האביב איבדו את קסמם. חג הפסח המשפחתי עוד יותר מעצים את החסר: את אלה שנפלו ואת אלה שמוחזקים בידי האויב. יום הזכרון המצפה לנו הוא המר ביותר. תמונות האנשים שיצאו לחגוג, בילו את החג הקודם עם משפחותיהם או נלחמו בגבורה ונפלו – רבות מלהכיל. וגם יום העצמאות מתקשה להחליק בגרון. המדינה החזקה והמתקדמת שבנינו כאן ואמורה הייתה להגן עלינו כשלה באופן הכואב ביותר.
ועל כך אני מבקשת סליחה. סליחה מכם משפחות החטופים שלא הרעדנו את המדינה די. שאפשרנו ״לנרמל״ את המצב הא-נומלי של אי השבתכם. זה שאפשרנו לחלק מהפוליטיקאים והציבור להעלות על דל שפתם את האפשרות שלא תוכלו לחזור.
בליל הסדר הזה חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו קרוב משפחתו יושב בשבי חמאס, והלוואי ונקום מהשולחן הזה ונתחיל ללכת, להתניע מחדש את המאבק מבלי להרפות עד שהם כאן.
