"החיים שלי נמחקו בגיל 14 וחצי. מאז אני מתה מהלכת", כך תארה את חייה יעל גרינברג ז"ל, שנאלצה לחיות לצד התואר "הנאנסת משמרת". סיפור חייה זעזע את החברה הישראלית, רבות דובר על האונס האכזרי שעברה ועל הכשלים והלקויות של מערכת המשפט שרמסה אותה. אבל הסיפור של יעל, שסחבה את כובד הטראומה עד יום מותה, מאלץ אותנו לבחון, לבקר ולשאול שאלות על המענים הקיימים עבור אלו שעברו פגיעה מינית בילדות, וממשיכים לחיות את הכאב בכל יום מחדש. "במקום לזעוק שאונס זה רצח, מוטב לשאול איך ילדה בריאה בת 14.5 מוצאת את מותה בגיל 49, ולדון בכל הדברים שהמדינה צריכה ויכולה לעשות כדי להגן עלינו, ולהעניק לנו סיוע וטיפול", אמרה יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית. "מוטב לדבר על איך פגיעה מינית מקושרת לשלל מחלות ותסמינים, ואיך היא מהווה גורם סיכון לקיצור תוחלת החיים בתקופה שיכולה להגיע גם ל־20 שנה. ובעיקר, איך לסייע לנפגעות ולנפגעי אלימות מינית במהלך החיים".
יעל שררצילום: עופר קידרניצן (25) עברה פגיעה מינית מתמשכת מצד חבר משפחה כשהייתה בת חמש. "זה התחיל מגיל מאוד קטן בבית ומאז זה הלך והידרדר לפגיעות נוספות לצד סמים, אלכוהול, הפרעות אכילה ופגיעות עצמיות", היא מתארת. "הייתה תקופה שנפגשתי עם גברים בשביל כסף. עברתי 20 שנה של פגיעות מיניות, פיזיות ורגשיות. רק עכשיו אני מתחילה להתעצב". "יש הרבה ימים רעים", היא מוסיפה. "יש לי קושי עם מקומות צפופים ורעש, בכל מקום יכול להיות לי טריגר. יש לילות חסרי שינה, ויש תקופות שאני בכלל לא קמה מהמיטה. אני בת 25, אין לי תואר ואני לא מצליחה להחזיק עבודה מסודרת. רוב ההכנסה שלי זה רק מביטוח לאומי, אבל מורידים לי בכל שנה את אחוזי הנכות כשאני מרגישה שמצבי רק הולך ומידרדר. היו פעמים שנאלצתי לוותר על טיפולים כדי שאוכל לסגור את החודש. אני מרגישה שאני כל הזמן צריכה להוכיח את הפגיעות שלי בתוך תהליך בירוקרטי מורכב שמרגיש כמו מאבק".
כרמית כץעם המציאות אותה מתארת ניצן מתמודדים אנשים רבים שעברו פגיעה מינית בילדות. מניתוח של 505 עדויות שהוגשו לוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בילדות עולה, כי כרבע (24%) ממוסרי העדות ציינו שיש להם קשיים כלכליים בחייהם הבוגרים בעקבות הפגיעה שעברו, מתוכם 50 אחוז מתמודדים עם קושי בתפקוד בעבודה, 40 אחוז ציינו קשיים בהוצאה כספית על טיפול בטראומה, ו־10 אחוז שיתפו בקשיים כלכליים נוספים כגון קושי בהוצאה כספית על תרופות, וקושי ברכישת השכלה. "נפגעות ונפגעי פגיעה מינית בילדות נאלצים להתמודד עם קשיים רבים שמלווים אותם לאורך כל חייהם", מסבירה פרופ' כרמית כץ, מנהלת הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בילדות. "התמודדות עם פוסט־טראומה קשה לעיתים רבות לא מאפשרת פניות להשקעה בבנייה של קריירה יציבה, ומעלה טריגרים באופן יום־יומי המקשים על תפקודם של נפגעים ונפגעות בחיי היום־יום".
אפי הרו (38) מכיר היטב את המציאות אותה מתארת כץ. "עברתי התעללות מינית ממושכת במשך חמש שנים בין גיל 11־15. הם היו חברים של המשפחה. זה עד היום משפיע עליי - לא סיימתי לימודים, תקופה גרתי ברחוב. אף אחד לא עזר לי או טיפל בי. אני משלם אלפי שקלים בחודש – לפסיכולוגית שלי, על הקנאביס הרפואי, יש לי כלב סיוע. הגשתי בקשה לסל שיקום, אבל קיבלתי רק 20%. זה לא סיוע, אני לא מקבל שום עזרה. אפשר לבוא קצת לקראתנו, הפגיעה לא באשמתנו והיא לא עוזבת אותנו כל החיים. אנחנו במלחמה יום־יומית לשרוד. יש לי אישה וילדים, אני מאמין שיש איך לצאת מזה בעבודה קשה. אני מצפה שהמדינה תעזור לנו לעבור את זה". "מהעדויות מצטיירת תמונת מצב עגומה בכל הנוגע לפנייה לביטוח לאומי", מסבירה פרופ' כץ. "הנפגעות מתארות תהליך בירוקרטי ארוך ומסורבל שדורש כוחות ומשאבים שלא תמיד זמינים לה. הן מתמודדות עם פוסט־טראומה מורכבת ונאלצות לממן בעצמן בקושי רב את הטיפולים כדי להמשיך לשרוד".
"אין באמת שום הנגשה של מיצוי זכויות לנפגעות", תיארה אחת הנפגעות לוועדה. "רבות מאיתנו נאבקות על חיינו, ואין לנו את היכולת להתחיל לקושש פיסות מידע על מה שמגיע לנו. גם אלה מאיתנו שצולחות את המכשול הזה, מוצאות עצמן מול מערכות שמתייחסות אלינו כאל שקרניות ומתחזות כנקודת פתיחה. אנחנו נשאלות בוועדות שאלות גסות, בוטות". נפגעת אחרת אמרה, "אני מאובחנת פוסט־טראומה בגלל מה שעברתי, אבל הביטוח הלאומי אטום ולא מעוניין לאשר לי קצבה. יצאתי בוכייה מהוועדה". לטענתה של כץ, "העדויות מדגישות את נחיצות וחשיבות התגובה המערכתית וקידום חוק פיצוי וסל שיקום לנפגעי התעללות מינית בילדות, אשר ייתן תוקף לטראומה ולהשלכותיה על חייהם של נפגעים ונפגעות".
מהביטוח הלאומי נמסר: “בשנים האחרונות הביטוח הלאומי עבר שינוי מהותי בתפיסה ובגישת השירות כלפי נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. הוקמו מרכזים ייעודיים לוועדות, צוותים הוכשרו לנושא, במקרים רבים הוועדות הרפואיות מתקיימות על בסיס מסמכים רפואיים בלבד וללא צורך בהגעה פיזית לוועדה. מערך השיקום של הביטוח הלאומי עוסק בשיקום תעסוקתי המעודד חזרה לחיים פעילים בעולם העבודה. גם בתחום זה נפתחו תוכניות שיקום ייעודיות לנפגעים ולנפגעות. הוקם מערך מקצועי העוסק בקבלת הנפגעות והנפגעים בסניף תוך ליווי אישי והתאמה של קצבאות וסיוע”.
