עוד פסאדה, עוד מסך של ההצגה של מה שנותר מ"רוסיה הדמוקרטית" ירד השבוע: הקרמלין הודיע, בלי הסברים כלשהם, על ביטולה של מסיבת העיתונאים השנתית שבה ולדימיר פוטין עונה במשך שלוש, ולפעמים גם ארבע שעות, לשאלות עיתונאים. האירוע יוצא הדופן הזה במוסקבה הפך למסורת חורפית לא פחות מהארת הכיכר האדומה באורות השנה החדשה: יושב לו אחד המנהיגים החזקים בעולם, שמואשם כמעט לאורך כל שנות שלטונו בערעור הדמוקרטיות ברחבי הגלובוס, ועונה בסבלנות ובדקדקנות של מורה לכל שאלה מציקה. הוא לא מרים את הקול, לא מתלהם, לפעמים עונה בשעשוע של אינטלקטואל בערב עם חברים. המסר ברור: אני לא בורח משאלות קשות. השנה הוא ברח.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
יש הרבה פנים לולדימיר פוטין. הרבה פסאדות לאיש שכבר 22 עשורים מסקרן ומפחיד את העולם, ובשנה האחרונה מיישם על אדמת אוקראינה ובמלחמת הגז שלו מול המערב את כל הסיוטים שמהם חששנו בעולם של פוסט־מלחמה־קרה. כולם, למעט אחד, שאולי עוד יקרה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האיש עם הארסנל הגרעיני הגדול בעולם אוהב בזמן האחרון לנפנף יותר ויותר באופציה של שימוש בנשק גרעיני. לא על ידי רוסיה כמובן, אלא על ידי המערב או אוקראינה ב"פצצה מלוכלכת" מדומיינת שתפעיל משום מה בשטחה. ואז רוסיה "תיאלץ להגיב". בשבוע שעבר, בשתי הופעות מול התקשורת, ביטא הנשיא הרוסי מסרים סותרים: באחת התגאה שלרוסיה יש נשק גרעיני כאמצעי הגנה בלבד, בשנייה, בשפה מפותלת במסיבת עיתונאים בקירגיזסטן, התפלפל בנוגע ל"אופציה למכה מונעת" שיש לאמריקאים בנוגע לגרעין, ואולי כדאי לרוסיה לעשות כך גם, במהלך שיתרץ כל מהלומה גרעינית בטענה שהצד השני התכוון לתקוף קודם. "אולי באמת כדאי לאמץ את המנהגים הכי טובים של שותפינו האמריקאים", אמר פוטין, כאילו לא קרע תהום בינו לבין המערב. "הם עושים את זה כדי להבטיח את ביטחונם. אנחנו בינתיים רק חושבים על זה". פשוט נפלא. חובבי תורת המשחקים ברחבי העולם, ומומחי אסטרטגיה ומלחמה גרעינית בוושינגטון, בלונדון, בקייב וגם כאן בישראל, מנתחים כל מילה שיוצאת מפיו, בניסיון לנבא את המהלך הבא של הנשיא הרוסי ולתהייה באמת אם השלב הבא במלחמה הוא גרעיני. אנחנו עוד נחזור לשאלה הזו.
מה שבטוח הוא דבר אחד: יש אינספור גרסאות של פוטין, והוא מציג פסאדות שונות למי שמדבר איתו, ותמיד לא באופן שצפית. "אתם צריכים להבין, מדובר באיש קג"ב לשעבר. לשקר עבורו אינו חטא, אלא מקצוע", אמרה ל"ניו יורק טיימס" סילבי ברמן, שגרירת צרפת במוסקבה עד 2019, במסגרת כתבה שנערכה עליו בתחילת המלחמה. "הוא כמו מראה, משתנה בהתאם למה שהוא רואה. ככה אימנו אותו".
בשבוע שעבר בחר מגזין "טיים" בוולודימיר זלנסקי - הקומיקאי מהטלוויזיה שהפך לאייקון, לגיבור העולם המערבי, לאיש השנה שלו. אפשר להבין את ה"טיים": הם הרי שמו על שער "איש השנה" ב־2001 את רודי ג'וליאני ולא את אוסאמה בן לאדן, ששלח את המטוסים. זלנסקי אמנם עשוי בהחלט להיכנס לספרי ההיסטוריה כמנהיג קריטי לאנושות ולבני עמו, ובניגוד לרודי עשה בהחלט יותר מרק ללטף להם את היד ולומר שיהיה בסדר, אבל כמו במקרה של מתקפת התאומים - כדאי גם לזכור מי עומד מאחורי רכבת ההרים העולמית שבה אנחנו מצויים כרגע ושהפכה חלקים גדולים ממדינתו של זלנסקי לעיי חורבות.
פוטין חגג השנה אך לפני חודשיים יום הולדת 70. שבעה עשורים מלאי מהמורות, הישגים ותפניות - מהילדות בתנאים דלים בסנט־פטרסבורג למשפחה מצולקת ממלחמת העולם השנייה (אחיו הבכור שמעולם לא הכיר מת ב־1942, בן שנתיים בלבד, במצור על לנינגרד במה שהרוסים מכנים "המלחמה הפטריוטית הגדולה"), דרך עזיבת הקג"ב והכניסה לפוליטיקה העירונית הכאוטית בסנט־פטרסבורג של שנות ה־90 הסוערות, ועד ההתקרבות לאוליגרכים וגורמי עולם תחתון ולניהול נכסי מדינה. אחרי כך באו 22 שנה מלאות מהמורות כנשיא, ראש ממשלה, ושוב נשיא של רוסיה (החלק האמצעי, שבו במשך ארבע שנים עשה הצגה של נתינת המושכות לאיש אמונו רך הלשון דמיטרי מדבדב - זוכרים אותו? - הייתה עוד העמדת פנים דמוקרטית שאבד עליה הכלח מאז. פוטין ביטל את הגבלות הכהונה ומבחינה חוקתית יכול לכהן כנשיא עד 2036). פרנסואה הולנד, נשיא צרפת לשעבר, תיאר פעם את השיחה איתו כך: "הוא מדבר איתך בנחישות, אבל יש שם גם סוג של פיתוי, אפילו עדינות בדיבור".
אם כתבה זו הייתה נכתבת לפני שנה, כשענני המלחמה מתקדרים לאט־לאט מעל אוקראינה ופוטין שוב מהתל בשומעיו מבית ומחוץ ורומז שהוא רוצה רק עוד ויתורון, עוד כיבוד קטן לאגו שלו ושל רוסיה - ייתכן שהכותרת שלה הייתה "מי אתה ולדימיר פוטין?". הפעם לא יהיה צורך: אחרי הגופות שנערמו בבוצ'ה, האסירים שנשרפו חיים ב"מתקפה אוקראינית" על הכלא הצבאי שבו הוחזקו, הצעירים הרוסים באזורים הכפריים שנלקחו מהוריהם למלחמה שמותר לכנותה ברוסיה עדיין רק כ"מבצע צבאי מיוחד" - לעולם כולו ברור מיהו פוטין. המראות נשברו, הפסאדות ירדו. מה שנותר הוא השאלה, איך הגענו למצב הזה, ולאן אנחנו הולכים. או יותר נכון, לאן פוטין יוליך אותנו.
יש מי שלא מסכימים לתיאוריית הפסאדות של פוטין, או ליתר דיוק, חושבים שבין השברים שצצו במראה של איש הקג"ב המיומן אפשר לזהות שינוי אמיתי מתמיד - מי שהתחיל כפוליטרוק שהגיח כמעט משום מקום, הצליח להקסים את קודמו החלש ילצין אבל לא הרבה אנשים מעבר לו ועלה בשנת 2000 להנהיג רוסיה חבוטה ונזקקת, הפך לבריון העולמי שמציג את עצמו יותר ויותר בנאומים כמנהיג העולם השמרן וה"שפוי" (כלומר הלבן, הנוצרי והגברי) כנגד התנוונות המערב ו"הטרלול הפרוגרסיבי". במצב הנוכחי, שמים לב כל מי שבוחנים אותו - יש גם פוטין אחר, חדש, של התפרצויות זעם ונאומי הצטדקות עצמית. "כשפגשתי אותו לראשונה הייתי צריכה להתכופף כדי להבין אותו", אמרה ל"ניו יורק טיימס" קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה והיועצת לביטחון לאומי המיתולוגית מימי ממשל בוש, מי שעמדה אל מול פוטין אינספור פעמים בעשור הראשון לשלטונו. "אני ראיתי איך פוטין הופך להיות מבחור ביישן, לקצת ביישן, ליהיר, ועכשיו הוא פשוט מגלומני".
המעבר הזה כמובן לא קרה ביום אחד, ולא בכהונה אחת. הוא קשור בעבותות כמובן לשינויים גיאופוליטיים עמוקים שהעולם עבר מאז שנת 2000, לחלקם הגדול אחראי פוטין עצמו. כשמטוסי אל־קאעידה פגעו בתאומים ב־2001, הוא היה המנהיג הראשון להתקשר לג'ורג' וו. בוש, מבטיח שת"פ במלחמה המשותפת והצודקת בטרור העולמי. כשהגיע לדבר כעבור שבועיים בפרלמנט הגרמני, הנשיא הצעיר הקסים את חברי הבונדסטאג בדיבורים על דמוקרטיה וזכויות אדם ברוסיה כ"יעד מרכזי שלנו". כשדיבר בשנה הראשונה לכהונתו עם ביל קלינטון, שהיה בשנה האחרונה לכהונתו, הוא אף העלה בפניו את הרעיון שרוסיה תצטרף לנאט"ו.
תמיד מדברים על פוטין כמי שרואה את התפרקות ברית־המועצות כאסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה־20, כפי שהגדיר בעצמו, וכמי שהחזיר לאחרונה את ההמנון הלאומי שבחר אחד בשם יוזף סטלין. מה שפחות מדובר עליו הוא שפוטין היה מהמרוויחים הגדולים של התפרקות ברית־המועצות לחתיכות ושל התקרבותה למערב. הוא אולי הוכשר בקג"ב, אבל למרות הרקורד המאיים והאימונים שלבטח סייעו לו בעולמות הפוליטיקה והשקר, פוטין כנראה מעולם לא היה ארכי־סוכן רוסי, איזה "קארלה" מעורר אימה מספרי ג'ון לה קארה. הוא הוצב בעיר לא מרכזית במיוחד - דרזדן - ומהידוע לנו בעיקר בתפקידים של איסוף מודיעין.
רק כשחזר הביתה לסנט־פטרסבורג המתחדשת ב־1990, תחת כנפו של המנטור שלו אנטולי סובצ'ק, מורהו לשעבר וראש העיר החשובה באותם שנים - החלה העלייה המטאורית (פוטין טען שבגלל המשכורות הנמוכות והמצב הכלכלי הקשה במדינה המפורקת חילטר אז גם כנהג מונית. אין אימות לטענה הזו). התפקיד הראשון של הפקיד ולדימיר היה הממונה על קשרי חוץ בעירייה - במילים אחרות, תפקידו המרכזי היה להביא השקעות זרות, מערביות לרוסיה בעידן שבה היא הייתה זקוקה להן כאוויר לנשימה. כאן הוא החל לטוות את רשת הקשרים הענפה של האוליגרכים, נותני ומקבלי השוחד, החומסים של משאביה הטבעיים העצומים של רוסיה שהתעשרו בן לילה, שהפכו - עד ממש לאחרונה - לנאמניו. לאלו שהביאו אותו עד לקרמלין.
השינוי ממנהיג חיוור, הכמעט ביזנס־מן, שנאלץ להתמודד בשנתו הראשונה בשלטון עם קטסטרופת יחסי ציבור (וגם קטסטרופה ממשית) של טביעת הצוללת "קורסק", למנהיג הבולט בעולם כיום - והעוין את רוב העולם היום - התרחשה בכמה צעדים. הייתה את פרשת תאגיד הנפט הענק "יוקוס" מ־2003, כליאתו של העומד בראשה, איל ההון העשיר במדינה אז מיכאיל חודורקובסקי, שאיים על פוטין פוליטית כי קידם דמוקרטיה, והעברת הבעלות על כל נכסי התאגיד הפרטי לידי תאגידים ממלכתיים בשליטת נאמניו הקרובים ביותר של פוטין. המהלך הזה הרים הרבה גבות במערב. בהמשך היו את ההרעלות של הסוכן העריק ליטוויננקו בלונדון ורציחת העיתונאית אנה פוליטקובסקאיה לאור יום - שניהם בסוף 2006 - שהבהירו שמשהו לא לגמרי בסדר קורה ברוסיה. ובהמשך באו מהפכת הוורדים בגיאורגיה והמהפכה הכתומה הראשונה באוקראינה, האבן בנעל של פוטין כבר מאמצע העשור הראשון לכהונתו. את כל אלה הוא ראה כמזימה מערבית, ואם ללכת קצת לפסיכולוגיזם - אז כתקיעת סכין בגב של אלה שפתחו את מדינתם לעולם מחוסר ברירה. מרקל שאלה אותו פעם מה הטעות הגדולה ביותר של רוסיה והוא ענה: "שבטחנו בכם". יושקה פישר, שר החוץ הגרמני, הסביר ב"ניו יורק טיימס" ש"הסיוט של פוטין הוא לא נאט"ו, אלא הדמוקרטיה. דמוקרטיה אמיתית. מהפכות הצבעים, או אלפי אנשים ברחובות קייב. הוא לא מסוגל לסבול את זה".
ומעל לכל, עלתה בו החרדה שהוא הבא בתור. "הוא היה אובססיבי לסרטון שבו נראה החיסול בלינץ' של קדאפי", מספר מארק מדיש, מומחה לרוסיה במועצה לביטחון לאומי בימי קלינטון. "סיפרו לי שהוא צפה שוב ושוב בתמונות האלה". האביב הערבי בכלל, וההדים שעורר בעולם בשנה הראשונה להתפוצצותו, היו גם קו פרשת מים ביחסו למערב: מבחינת פוטין, הוא עשה טעות אחת מיותרת כשנתן למערב לפעול בלוב - דבר שהתגלגל בסופו של דבר לחיסול קדאפי בידי בני עמו - ולא התכוון לחזור על אותה טעות בסוריה, או בשום מקום אחר. את הההפגנות הגדולות שפרצו אצלו ברוסיה ב־2011, כתוצאה מזעם ציבורי על הבחירות הפרלמנטריות באותה שנה ועל זיופי הענק והאי־סדרים שאפילו לא הוסתרו, הוא דיכא ביד ברזל וראה כ"מזימה מערבית" להפילו.
ב־2012 חוזר פוטין לכס הנשיאות - אחרי ה"חופשה" הקצרה והמגוחכת שלו בתפקיד ראש ממשלה - והוא פוטין אחר, מוקף באומרי הן אבל בעיקר מצויד באידיאולוגיה אנטי־מערבית ואנטי־ליברלית שמנסחיה העיקריים הם אלכסנדר דוגין (שאיבד באחרונה את בתו בפיצוץ מסתורי במוסקבה) המשוכנע שרוסיה היא המגדלור השמרני שצריך לעמוד אל מול המערב הכאוטי וחסר הכיוון, והפילוסוף איוואן אילין - שאמנם מת כבר בשנות ה־50, אך פוטין גמע את כתביו ונבואותיו על חורבן המערב עם בוא המאה 21, שתחילתה תהווה את נקודת המפנה לשינוי מסלול העולם ויצירת הגמוניה חדשה. פוטין ליהק את עצמו לתפקיד המאצ'ו, המנהיג חשוף החזה על הסוסים, צייד הנמרים והצוללן שמוצא כדים עתיקים באגמי רוסיה (שהוצבו שם בשבילו שימצא אותם) שיעשה סדר ברוסיה, אבל בעצם בכל העולם המבולבל שאחרי המלחמה הקרה. לאוליבר סטון אמר בדוקו שלו: "אין לי ימים גרועים, אני לא אישה". ונאומיו האחרונים - שאמורים להיות על המלחמה באוקראינה כן? - מלאים בברברת על "תרבות הביטול" ו"הפתיחות לעשרה ג'נדרים שונים", כאילו היה פודקאסטר משועמם מהימין האמריקאי שיושב באוהיו.
טימותי סניידר, היסטוריון מאוניברסיטת ייל ומומחה מוביל בארה"ב לפשיזם, משוכנע שבגדול פוטין הוא שחקן רציונלי, שלא באמת מתכוון להשתמש בנשק גרעיני למעט ההפחדות בנאומים. אחד מנימוקיו הוא שאם פוטין היה רוצה להשתמש בנשק גרעיני כדי להימנע מהפסד והשפלה, הוא היה כבר עושה זאת
בעשור השני לשלטונו, בחזית העולמית, פוטין מתחיל לסמן שוב ושוב קווים בחול ולראות תוצאות. הפליק־פלאק האסוני של אובמה בסוריה ב־2013, וההפצצות הרוסיות הבלתי פוסקות בחאלב ששמרו על אסד בשלטון - היו קו אחד כזה ששיכנע אותו שאובמה חלש, וכך גם כל המערב. התגובה החיוורת על סיפוח קרים ב־2014 היו רגע אחר כזה. ובחירתו של טראמפ הייתה הדובדבן שבקצפת. נשיא צרפת בשעתו, פרנסואה הולנד, אמר אז בפשטות את מה שאנשים במערב התביישו לומר: "פוטין שיכור מהצלחה. הוא פשוט ניצח יותר מדי בשנים האחרונות".
ואז באה הקורונה. והיא בודדה מנהיג הולך ומזדקן, פרנואיד וספציפית גם ג'רמופוב שממילא מוקף רק באומרי הן. לצד הדיבורים התכופים על בריאותו (מקרון טען אחרי פגישתם המפורסמת מעבר לשולחן העצום שפרצופו הפך ל"נפוח", ויש שמועות על שלל מחלות, מפרקינסון ועד לסרטן - כלום לא אושש) היו גם ההיעלמות לעיתים לכמה ימים מעיני הציבור, ודיווחים על סדרת בדיקות עצומה שכל אדם שרוצה לפגוש אותו חייב לעבור. אך בעיקר, בימי הקורונה פוטין פשוט שקע עמוק בהזיית "החזרת" אוקראינה לחיק רוסיה, כולל מאמר בן 5,000 מילה שכתב על הנושא, תוך שהוא מאמין שכוחותיו יתקבלו בקייב בתרועות ובפרחים.
צ'ארלס סטרוזיה, פסיכואנליטיקן מוביל בארה"ב, הגיע למסקנה שמתישהו בשנים האחרונות פוטין נכנס ל"קו מחשבה פונדמנטליסטי" ששקול לתהליכים שעברו היטלר ובן לאדן. "סגנון ההנהגה של מישהו כמו פוטין גורם לו, בדיוק כמו להיטלר, לפעול במידה של ודאות - שנובעת מפרנויה", אמר סטרויזה ל"ניו יורקר". תומאס באגר, דיפלומט גרמני לשעבר, אמר ל"ניו יורק טיימס" כי הקורונה היא סיבה אפשרית נוספת לכך שהפלישה לאוקראינה קרתה עכשיו: "המגפה העולמית גרמה למין תחושת בהילות שהזמן שלו אוזל". זה, ומודיעין גרוע שגרם לו להאמין שמלחמה עכשיו תהיה טיול בפארק, והמערב לא יגיב, יתפצל ויתפוגג. "קו המחשבה הפונדמנטיליסטי" עבד על טורבו.
"משהו קרה לו", אומרת שגרירת צרפת במוסקבה לשעבר ברמן. "הוא מדבר בזעם וזעף חדש, בסוג של שיגעון גדלות". ורייס מסכימה איתה: "משהו ללא ספק השתנה. הוא כבר לא שולט על הרגשות שלו. משהו לא בסדר שם".
מה שמוביל כמובן לשאלת השאלות: האם האיש שרבים במערב משוכנעים ש"משהו לא בסדר" איתו יכול, עם הגב אל הקיר, לגרום לקטסטרופה אחת נוספת - בלתי נתפסת מאז ימי משבר הטילים בקובה - של מלחמה גרעינית? מאשה גסן, אחת המומחיות הגדולות לרוסיה בעיתונות האמריקאית שכתבה בין היתר ספר על פוטין, מנהלת על כך דיון ער בטוריה, ובאחת מהמסות האחרונות שלה ב"ניו יורקר" מתווכחת בנושא עם ההיסטוריון מאוניברסיטת ייל טימותי סניידר - מומחה מוביל בארה"ב לפשיזם - שבגדול משוכנע שפוטין הוא שחקן רציונלי, שלא באמת מתכוון להשתמש בנשק גרעיני, למעט כמובן ההפחדות בנאומים החידתיים שלו. עם סניידר מסכים, לפחות כלפי חוץ, גם הנשיא ג'ו ביידן שאמר באחרונה "פוטין הוא אדם רציונלי שפשוט טעה בענק" בנוגע לפלישה באוקראינה. מומחים רבים בארה"ב ובעולם מעריכים - באופטימיות זהירה או לא זהירה בכלל - שפניו ללחתוך הפסדים.
אחד מנימוקיו של סניידר הוא שאם פוטין היה רוצה להשתמש בנשק גרעיני כדי להימנע מהפסד והשפלה, הוא היה כבר עושה זאת. המטרות של פוטין בחזית הן כולן כמעט במחוזות ש"סופחו" במזרח אוקראינה, מלאים בחיילים ובאזרחים רוסים חדשים בעל כורחם - ולהפציץ את אזרחיך בגרעין כדי למחוק כמה יחידות אוקראיניות זה בכל זאת לא מעשה שגנרלים רבים יחתמו עליו כשפוי. ואם החלום הוא להפציץ נניח את קייב ולחסל את מקום מושב ממשלת אוקראינה (שיכולה להימלט בזמן), את אודסה ואז להשמיד את העיר ההיסטורית שהיא מרכז הגישה לים השחור, או את לביב שהיא צינור האספקה מהמערב - את כל הזוועות האלה אפשר לעשות בנשק קונבנציונלי, ובמחיר קטן בהרבה. גרעין לא ישפר את מצבו של פוטין בשדה הקרב, ולבטח לא ישפר את מצבו מבית, שם הוא זקוק לתמיכה - כמו גם תמיכתן הכלכלית הקריטית של סין והודו, שרמזו לו יותר מפעם, אל, פשוט אל תחשוב על זה אפילו. וזה עוד לפני שמגיעים לעניין הקטן הזה של מכה גרעינית נגדית.
5 צפייה בגלריה
פוטין כבר חודשים ארוכים מתנהג כשחקן לא רציונלי בשדה הקרב. תצוגת טילים במוסקבה
(צילום: AFP)
עד כאן ההסברים הרציונליים. גסן, במאמרה, שוטחת תזה קודרת על למה המערב הוא הלא־רציונלי בכך שהוא מסרב לדמיין את האפשרות הזו כמציאותית. ראשית, פוטין כבר חודשים ארוכים מתנהג כשחקן לא רציונלי בשדה הקרב, שאותו הוא החל לנהל במיקרו־מנג'ינג בחודשים האחרונים. "הוא עושה כל מיני החלטות טקטיות שאין להן שום היגיון בתכנון צבאי מסורתי", אומר אנקיט פנדה, מומחה בשימוש בנשק גרעיני. שנית, טוענת גסן, העניין הוא לא סיווגו של פוטין כרציונלי או לא רציונלי, אלא ההבנה של העולם שבו הוא פועל ושהוא שיכנע את עצמו שהוא האמיתי - כלומר על פיו נבנה הרציונל החדש שלו. פוטין הוא אדם שבנה מנגנון תעמולה ענקי שהוא עצמו, ושהצמרת לצידו במוסקבה, החלו להאמין לשקרים שלה, מה שרק מחזק בעיני גסן את "קו המחשבה הפונדמנטליסטי" עליו דיבר הפסיכולוג סטרוזיה. הוא חי בעולם שבו הוא, הבן לניצולי המצור הגדול בלנינגרד, זוכה לקבוע מי נאצי ומי לא, וכשהמלחמה כרגע היא נגד "הנאצים" שהשתלטו על אוקראינה (ואולי על המערב כולו), שימוש בנשק גרעיני ייעשה מחוסר ברירה. זה בדיוק מה שאמרה בספטמבר אחת מראשות מכונת הפרופגנדה שלו, העורכת הראשית של ערוץ ואתר RT, מרגריטה סימוניאן: "אנחנו לא קוראים למלחמה גרעינית. אבל אין לנו ברירה אחרת". בעיני פוטין, מסבירה גסן, אם האמריקאים החליטו במלחמת העולם השנייה להטיל שתי פצצות אטום כדי "להציל את העולם", למה לו אסור? "פוטין עומד בראש מדינה פושעת, ומאמין שהוא יוצא דופן וישרוד קטסטרופה גרעינית אותה ישחרר", אומרת גסן. "וגם עוזר לו שהוא בנה סדרת בונקרים - ממש ארמונות מתחת לאדמה - שם הוא מאמין שהוא יכול לשרוד שואה גרעינית בתנאי לוקסוס".
האמת היא שאיש מהמומחים, האסטרטגים והמנהיגים שמפנים מבטם לעבר מוסקבה אינם יודעים מה פוטין עוד ייעשה לאוקראינה ולעולם בשנה הקרובה. אפשר רק לקוות, שהחלטתו האסונית לפלוש לאוקראינה תהיה גם ההחלטה האחרונה שלו שתיזכר בספרי ההיסטוריה.
פורסם לראשונה: 07:38, 16.12.22
