בזמן שהתותחים עדיין רועמים ברצועת עזה ובצפון הארץ, וסיומה של מלחמת "חרבות ברזל" לא נראה באופק, מתנהל במדינת ישראל מאבק נוסף סביב האופן שבו יונצחו וייזכרו אירועי טבח 7 באוקטובר לטובת הדורות הבאים. תשעה חודשים אחרי מתקפת חמאס על הנגב המערבי מתקיים מרוץ מרובה משתתפים – הכולל משרדי ממשלה, גופים ממלכתיים, הקהילות שנפגעו ויוזמות אזרחיות ופרטיות – לאיסוף תיעוד דיגיטלי ופיזי, הקלטה ותמלול עדויות ניצולים, תחקור הקרבות ושחזור מבנים, חפצים ופרטים.
בשל היקף המתקפה באותה שבת, וברקע האנדרלמוסיה שממילא שוררת בצל המלחמה, מדובר במהלך סבוך ומורכב, ומבט מעמיק לתוכו מעלה חשש שתכלול לא מספק ופוליטיקה בין-משרדית עלולים לפגוע בתהליך וכמובן בתוצאה הסופית. מרבית ראשי המשרדים והגופים הממשלתיים ששוחחו עם ynet בשבועות האחרונים התעקשו שהפעולות מתבצעות בסינרגיה, אבל כפי שתראו להלן, לא תמיד כך הדבר. מה גם שמטבע הדברים שואף כל גוף לסמכויות רבות ככל האפשר - ולתקציב גדול ככל האפשר – וייתכן שהתנגשויות האגו הללו ימנעו שיתופי פעולה ויגרמו לחפיפה בתוצאות. כבר כעת, למשל, ניכר שכמה גופים עושים עבודה כפולה באיסוף התיעוד הדיגיטלי מהטבח.
פריטי פסטיבל נובה נחשפים במיצג בתל אביב
(צילום: עידו ארז)
על הנייר, מי שאחראי על הפרויקט כולו הוא משרד ראש הממשלה, שאמור להקים "תאגיד הנצחה" שמטרתו לרכז את העבודה של כל הגופים. הוא יעשה זאת, ככל הנראה, בסיוע חברת אסטרטגיה חיצונית. תחתיו אמור לפעול משרד המורשת, יחד עם מינהלת תקומה, שעליהם הוטלה האחריות לעיצוב הזיכרון בשטח (הקמת מוזיאון, שחזור ושימור מבנים שנפגעו בעוטף, הצבת אנדרטאות וכו'). לשם כך הוקצו 175 מיליון שקל, ומשרד המורשת הוסיף כמה עשרות מיליוני שקלים מתקציבו השנתי.
בראש הגופים הממלכתיים הנוספים שעליהם הוטלה המשימה נמצאת הספרייה הלאומית, שאחראית לאיסוף התיעוד הדיגיטלי מאירועי הטבח –מהסרטונים שהועלו לחשבונות טלגרם פלסטיניים, דרך מצלמות האבטחה בכבישי וביישובי העוטף ועד תיעוד מטלפונים ניידים של ישראלים מהערים, הקיבוצים ופסטיבל הנובה. אלא שהספרייה עמלה על המשימה באמצעות קומץ עובדים ומתנדבים שסורקים את הרשת, בזמן שמערכת הביטחון כבר מחזיקה בחומר כולו, כולל בתיעוד שנתפס ממצלמות גו-פרו של המחבלים שנתפסו או נהרגו (פניית ynet בעניין למשרד ראש הממשלה, משרד הביטחון וצה"ל לא נענתה עד מועד פרסום הכתבה).
הלאה. בפרויקט ההנצחה מעורבת גם רשות העתיקות, הפועלת תחת משרד המורשת, והיא עוסקת במיפוי וטיפול בבתים שנפגעו. במקביל, על ארגון "יד בן-צבי" (מוסד ממלכתי העוסק בחקר תולדות ארץ ישראל), הוטל לתעד ולטפל בחפצים השונים שנפגעו בכל בית ובית.
וחשוב לזכור: חלק מהיישובים מעוניינים במיזמי הנצחה מקומיים שעל אופיים יחליטו בעצמם. בנוסף, כאמור, יוזמות אחרות בעלות אופי פרטי, רובן נקודתיות, כבר יצאו אל הפועל. כך הפך אתר פסטיבל הנובה למוקד עלייה לרגל, תערוכות הוצגו במוזיאון ישראל וב"אנו - מוזיאון העם היהודי", אתר התאגיד העלה סיור וירטואלי אינטראקטיבי בין אירועי הטבח ועוד ועוד. בממשלה מודעים לריבוי הידיים העוסקות במלאכה, ומתכננים להקים ועדת היגוי בין-משרדית שתהיה אחראית על התיאום, אלא שמהלך זה, כאמור, עוד לא יצא לפועל.
יהיה מוזיאון. רק לא ברור איזה
במאי האחרון עברה החלטת ממשלה על הקמת מוזיאון לאירועי 7 באוקטובר, ובמסגרתה אושר פיתוח של מה שהוגדר "מרחב המורשת" ביישובי העוטף, כמו גם תקציב התחלתי. אלא שעד כה טרם נקבע היכן ימוקם המוזיאון המדובר ומה הוא יכלול. מי שתהיה אמונה על ההחלטות הללו היא ועדה שאמורה לקום בחודשים הקרובים ותורכב מהיסטוריונים ומנהלי גנזכים.
ההנחה של מרבית גורמי המקצוע היא שמדובר יהיה במוזיאון ובו סיפורי נופלים וחטופים לצד תיאור הקרבות. גורמים במינהלת תקומה אמרו ל-ynet כי הקמת המוזיאון תארך שנים ולו משום שיהיה צורך להכריע בשאלות רבות – החל מהיכן הוא ימוקם, המשך באילו תכנים הוא יכלול וכיצד הם ייאספו, וכלה במי יעצב אותו.
אך כאמור, מפעל ההנצחה אמור להקיף את המונח העמום "מרחב מורשת". במינהלת מניעים בימים אלה תוכנית שיקום ליישובים שנפגעו בעוטף, הכוללת בנייה מחדש של בתים שנחרבו כליל ושיפוצם של אחרים שנפגעו. העבודות מתבצעות בהתאם לדרישת הקיבוצים השונים. יש ביניהם כאלה המעוניינים להותיר בתחומם כמה בתים שנפגעו כזיכרון לאסון, ומנגד יש מי שכבר עכשיו מבקשים לא להשאיר זכר לאירועים. בהתאם לבקשת קבוצת היישובים הראשונה הוחלט במינהלת לגדר מבנים מסוימים כדי שאלו לא ייפגעו בטעות במהלך עבודות השיקום. זאת עד שיתקבל תקציב לשימור שלהם. לצד המבנים, במינהלת טרם הוחלט כמה מהמכוניות שנפגעו, בעיקר בפסטיבל הנובה, יישמרו לתיעוד האירוע, בעוד היתר ילכו לגריטה.
מי שנכנסה לעובי הקורה בנושא שימור הבתים בעוטף היא רשות העתיקות, שאנשיה פעלו בשטח מאז 8 באוקטובר כדי למצוא שרידי גופות. במקביל הם מיפו את כל יישובי העוטף - כולל מיקום בתים, מכוניות ומיגוניות – ופנו לתושבים בכדי לקבל תמונות של בתיהם מלפני המתקפה. כך, מקווים ברשות, ניתן יהיה לייצר מייצג עבור מרכז המבקרים שלה שצפוי להיפתח בינואר 2026.
"קודם נעלה את כל הממצאים שלנו לרשת", אומר מנכ"ל רשות העתיקות אלי אסקוזידו. "לאחר מכן המיצג יוצב במרכז המבקרים בקריה הלאומית לארכיאולוגיה, ובו אנשים יוכלו לחפש כל בית בעוטף במערכת תלת-מימד שאנו מקימים ולערוך סיור בין תמונות של לפני ואחרי ולראות איך חיו תושבי העוטף לפני המתקפה, ומה קרה בבתים במהלכה ואחריה".
בעוד נושא הזיכרון נמצא בחיתוליו, בכל הקשור למורשת של המאורעות המדינה נמצאת כבר בעשייה. בחלקה הראשון של תוכנית החומש של מינהלת תקומה הוחלט להקים לאורך כביש 232 בעוטף - המכונה "ציר הגבורה" - 14 נקודות הנצחה שכל אחת מהן תיגע בפן אחר של יום הטבח (הגבורה האזרחית, הגבורה הצבאית וכו'). בשנה הקרובה צפויה המינהלת לפרסם קול קורא לציבור להציע הצעות למיקום הנקודות ולתוכן שיוצג בהן. אחד הרעיונות שעלה הוא שביל אופניים שיוכשר ויחבר בין הנקודות.
יהיה תיעוד של הכול. עוד 5 שנים
מי שלקחה לידיה את איסוף התיעוד הדיגיטלי של מאורעות 7 באוקטובר היא כאמור הספרייה הלאומית בירושלים. אלא שנכון להשבוע, עד כה נאספו רק חומרים שנמצאו ברשת – סרטוני טלגרם שטרם נמחקו, תיעודי גולשים וחומרים שפורסמו ממצלמות אבטחה וממצלמות גו-פרו שנמצאו על מחבלים שנהרגו או נתפסו. גם בספרייה הלאומית מודעים לכך שמערכת הביטחון מחזיקה בתיעוד מקיף הרבה יותר, שטרם פורסם או שוחרר לציבור, אבל פנייה בנדון טרם נעשתה.
ראש אגף האוספים בספרייה, רחל יוקליס, עמדה עד לאחרונה בראש הפרויקט הזה. "כל עובד מודע לכובד משקל העבודה שתקבע כיצד ייזכר המאורע בעתיד", היא אומרת. "מנכ"ל קרן השואה, רוברט וויליאמס, שביקר אצלנו וממנו למדנו המון, אמר לי שיש פה הזדמנות היסטורית, כי בניגוד לתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, אז לא היו הרבה שיתופי פעולה בין הגורמים שעסקו בתיעוד, כאן יש הזדמנות לבנות את זה נכון".
כבר ב-9 באוקטובר החלו עובדי אגף האוספים בספרייה לנטר רשתות חברתיות ואתרי חדשות כדי לצבור עדויות ותיעוד. מאז הם יצרו קשר עם עשרות גופים וארגונים אזרחיים או פרטיים שעוסקים בתיעוד מתקפת החמאס, בהם "זיכרון 710" שהקים יניב הגי מבארי, שאסף את תכתובת וואטסאפ של אנשי העוטף מאותו בוקר, או "החמ"ל האזרחי" שפעל בימיה הראשונים של המלחמה ואסף תיעוד מהשטח והרשת.
המטרה של הספרייה הלאומית היא לייצר בסופו של דבר פלטפורמה ייעודית נגישה באתר האינטרנט שלה, שאליו יועלו על העדויות והתיעוד מיום הטבח והמלחמה בכלל. אלא שכאמור, פנייה למערכת הביטחון בעניין עדיין לא נעשתה, והדבר עלול לקחת זמן רב.
"ליקוט החומרים מהמרשתת ומהתיעוד שיובא לספרייה ייקח לפחות שנה, וההערכה היא שרק בעוד כחמש שנים יוכל לקום אתר ובו סיפוריהם של כל נופל, חטוף וקרב מאותו בוקר", אומרת יוקליס. "אבל בחודשים הקרובים יועלו לאתר הספרייה חומרים מקוטלגים ל-7 באוקטובר. מאוד חשוב שנאסוף את החומר השנה, כי אם לא - הוא ייעלם".
כיום נאסף החומר על ידי מתנדבים שבשלב זה עדיין ממוקדים בכך, אבל ככל שיחלוף הזמן מן הסתם הם יוכלו להקדיש לכך פחות ופחות. "חשבונות וואטסאפ שלא בשימוש נעלמים ונסגרים ועלינו להגיע לכולם ומהר", מוסיפה יוקליס. "כמו שראינו בסיפור חשבונות הטלגרם של חמאס, חומר דיגיטלי הוא לא משהו יציב ואם לא תופסים אותו בזמן אפשר להעלים אותו".
לדבריה, היום מחזיקה הספרייה הלאומית בכ-200 אלף דקות תיעוד שונות: "אני מניחה שליקוט החומרים - ממצלמות הגו-פרו של המחבלים, עשרות היומנים שהועברו אלינו ותיעודים אחרים - ייקח עוד שנה. להערכתי יהיו לנו בסוף 60 טרה בייטים במאגר, שהם כ-50 מיליארד מסמכים. זה פרויקט חסר תקדים של איסוף חומרים".
דמעות אחרי המשמרת
בספרייה הלאומית משתפים פעולה עם מספר מצומצם של מתעדים חיצוניים שאוספים עדויות מצולמות מניצולים ובני משפחה של קורבנות וחטופים. יחד נבנתה מעין "תורת הנחיה" לתשאול המרואיינים כדי ליצור אחידות בנושא.
באתר המיוחד שאמור לקום בסוף התהליך צפויים להיות שלושה סוגי חיפושים: 1. לפי ציר הזמן של המתקפה. 2. לפי שם הקורבן/חטוף, שם ניתן יהיה לקבל את כל האינפורמציה על האירוע הפרטי שלו, כולל אזכורים בתקשורת וברשת. 3. חיפוש לפי יישוב, קרב או מוקד טבח.
נכון לעכשיו נוקטת הספרייה גישה שמרנית בכל הקשור לחשיפת החומרים. בשנה הראשונה החומר יהיה חשוף רק בפני העוסקים בפרויקט, ולאחריה תתאפשר גישה לפי הרשאות שינתנו מבעלי החומרים. כרגע, כל מי שמעביר חומר לספרייה יכול לבחור בעצמו תוך כמה זמן הוא ישוחרר לצפייה (רק למבקרי הספרייה, שימוש למטרות מחקר, גישה לציבור וכו').
בעוד בתחילת הדרך הייתה קבוצה של 12 אנשים שעמלו על ליקוט החומרים מהרשת, כיום הצוות מונה חמישה, ביניהן יוקליס, שעובדים במהלך כל יום על קליטת החומר וסיווגו. לדבריה, בהתחשב שבעובדה שמדובר בצפייה בחומרים קשים הוקם מערך טיפולי לעוסקים במלאכה שבמקרי הצורך כולל פגישות עם פסיכולוגים.
"זו בהחלט עבודה לא נעימה, אבל אני מוצאת נחמה בכך שאנו בונים מערך בעל יכולות תרפיות לחברה הישראלית, שתדע שהחומר החשוב הזה נאסף ושמור היטב במקום יציב", היא אומרת. "אני מודה שזה שובר את הלב לצפות בחומרים האלו. לפעמים אני בוכה אחרי משמרת.
אגף נוסף באתר שאמור לקום על ידי אנשי הספרייה הלאומית אמור לעסוק בתגובות בעולם לטבח 7 באוקטובר, ולכלול את התמודדות הקהילות היהודיות, התגברות האירועים האנטישמיים והמחאות נגד ישראל.
"להיות אחראים על הנרטיב"
הספרייה הלאומית משתפת פעולה גם עם פרויקט "זיכרון 710" של יניב הגי מבארי, שבמסגרתו הוא מנסה עם שותפיו לרכז תכתובות וואטסאפ רבות ככל האפשר מיום הטבח. "אנחנו אוספים אותן בשיטתיות מניידים של תושבים, של מבלים מהנובה ומכוחות הביטחון", הוא מסביר.
כל מי שרוצה לשתף את שיחות הוואטסאפ שלו, או קיבל אישור ממשפחתו של קורבן, מזמין מתנדב מ"זיכרון 710" שמוריד את השיחות לענן קיים. במקרים של קבוצות וואטסאפ, מנסה הארגון להשיג את הסכמתם של כל משתתפי השיחה.
קבוצת וואטסאפ של אימהות מניר עוז:
"אנחנו רוצים להיות אחראים על הנרטיב שלנו, להראות שאין פה רק קורבנות אלא גם סיפורי גבורה, שיתופי פעולה וסולידריות", אומר הגי. "אני מאמין שהמאגר הזה יחבר אנשים רגשית למאורעות. הרי זו הפעם הראשונה שמלחמה כל כך מתועדת. כך יוכלו הנכדים והנינים של אלו שישבו בממ"דים לראות מה קרה לסבא וסבתא רבא שלהם באותם רגעים".
בספרייה הלאומית הקימו צוות שמנסח קוד אתי והמלצות כיצד להשתמש בהתכתבויות הללו. "חוק הפרטיות לא חל על אנשים מתים", אומרת יוקליס. "זה חלק ממכלול של שאלות אתיות שאנו נתקלים בהן. למשל האם לתעד סיפורים של אנשים מתחת גיל 18? כרגע החלטנו שבשנה הראשונה השיחות הללו יהיו חסומות לצפייה למי שאינו חלק מהפרויקט. רק בשנה השנייה נאפשר למי שיגיע לספרייה להציץ בהן אך לא להוריד אותן. בעוד עשור נפתח אותן לציבור כולו. אבל ייתכן שבעוד שנה נסתכל על זה מחדש ונפתח את זה לכולם יותר מוקדם".
ליצור סדר בתוך ההרס
מי שנכנסים לבתים שנפגעו בעוטף אחרי אנשי רשות העתיקות הם החוקרים של "יד בן צבי", שמתעדים ומשמרים את הפריטים שבתוכם. האחראית על הפרויקט היא מנהלת המחלקה להיסטוריה חזותית ותיעוד בארגון, ד"ר נירית שלו כליפא, שמסבירה שהמטרה היא להשלים את התמונה הגדולה דווקא באמצעים מיקרוסקופיים: "הרעיון הוא ליצור סדר בתוך ההרס. האנשים שלנו נכנסים לבית עם תוכנה שבנינו על הניידים שלהם עוד לפני 7 באוקטובר, ובוחנים כל חפץ וחפץ שנפגע. הדברים לא ישרדו אם הם לא ישומרו ואנחנו במרוץ נגד הזמן".
העובדים הם אנשי מקצוע מתחום המוזיאונים שמנסים לתת תעודת זהות לכל פריט שנפגע. "זה יכול להיות למשל מכשיר תמי 4 שנורה או נשרף וכבר לא נראה כפי שהיה בעבר", היא מוסיפה. "אנחנו צריכים לגלות מה היה החפץ. ככה אנחנו מנסים לצייר תמונה של היכן כל דבר עמד בבית, החל מכוס שהונחה על השולחן ועד לציורי קיר שהיו בו וכעת שרופים".
את החפצים שומרים אנשי יד בן צבי במחסנים המיועדים לכך ונמצאים בכל קיבוץ ויישוב. עדיין לא ברור היכן יוצגו החפצים האלה – אם המוזיאון המרכזי שהממשלה מתכוונת להקים או בכל מיזם אחר.
