ביחסים בין נשיא אמריקאי לבנימין נתניהו יש כמה שלבים קבועים. זהות הנשיא – ביל קלינטון או דונלד טראמפ – איננה משמעותית. השלב הראשון הוא הדף החלק. הנשיא שומע דיווחים מטרידים על נתניהו, אך הוא עוד משוכנע, לאור מעמדו הרם כמנהיג האומה החזקה בתבל, שראש הממשלה הישראלי יתיישר. מתפתחים יחסי עבודה מתמשכים. לעיתים מגיעים להסכמי חברון, או להסכמי אברהם. בשלב הזה, מגלה הנשיא כי ראש הממשלה הישראלי חושב, כהגדרתו של קלינטון, "שהוא נשיא ארה"ב". נשמעות חריקות קשות. נתניהו מפתיע את הנשיא לרעה; בהצהרות, בהדלפות, במעשים ובאי־מעשה. הנשיא מרגיש שהוא צריך לרדוף אחרי ראש הממשלה הישראלי; "למה ביידן צריך לדבר ארבע פעמים עם ביבי על מאפיות ברצועת עזה", שאל אותי גורם בבית הלבן לפני חודשיים־שלושה. אצל כל הנשיאים, הפיצוץ בלתי נמנע. נתניהו הופך את העימות לפומבי, בדרך כלל. זה משרת אותו פוליטית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הרוחות נרגעות. הצדדים מחליטים להתחיל דף חדש. להתמקד באינטרסים משותפים, שזה התרגום המעצמתי של "להישאר ביחד עבור הילדים". מערכת היחסים כבר רעילה, מלאה במשקעים. אלה נישואים לא מאושרים, אבל מדינות לא ממש יכולות להתגרש. נתניהו מגלה ריסון רב יותר. לכאורה צלחנו את זה.
טורים קודמים של נדב איל:
אבל אז, בדרך כלל ברגע קריטי, ביבי מכה בהפתעה. הנשיא האמריקאי – זה קרה לקלינטון, אובמה, טראמפ וביידן – אינו יודע את נפשו. הרי ברור שהאינטרס של ישראל הוא יחסים טובים עם אמריקה, אז מדוע נתניהו נוהג כך, הוא שואל את אנשי צוותו, שכבר מזמן עייפים מהטיפול בראש הממשלה הישראלי. מערכת היחסים מסתיימת רע, כמובן. אף נשיא אמריקאי שעבד עם נתניהו לא שמר איתו על קשר, יום לאחר כהונתו. במקרה הטוב, הם קוראים לו בשמות לא נעימים בשיחות סגורות. במקרה של דונלד טראמפ, מדובר בגידופים. און רקורד.
אנחנו בשלב הסופני של יחסי נתניהו וביידן. "אני לא מוכן שביבי ימשיך להשתין עלינו ככה", אמר גורם אמריקאי לאנשי הפמליה של שר הביטחון גלנט, "זה נגמר". זו הייתה הדגמה אחת, אנקדוטלית, לטונים הקשים ששמע גלנט בוושינגטון. מבחינות רבות, שר הביטחון הצליח לפלס דרך בבירה האמריקאית. הוא התקבל היטב בבית הלבן ובקונגרס. יש הסכמות מסוימות לגבי נושא החימושים, הבנה של העמדה הישראלית מול חיזבאללה ומגעים אינטנסיביים יותר על "היום שאחרי" בעזה. האמריקאים רואים בגלנט נץ, להוט אלי קרב. אני לא מתרשם שלגלנט הדימוי הזה מפריע; ייתכן שהוא מטפח אותו, לצורכי הרתעה ובכלל. הם גם חושבים שהוא לא שקרן, ושמילה שלו היא מילה. ההצלחה של הגדלת הסיוע ההומניטרי לעזה כמו גם תוכנית הפינוי מרפיח העלו את קרנו בבירה האימפריאלית; הצרות הפוליטיות שהוא מייצר לנתניהו בקצב סדרתי בוודאי לא מזיקות.
בירושלים ובוושינגטון הולך ומתגבש מתווה לחודשיים הקרובים. כך הוא נראה. ישראל תסיים את הפעולה ברפיח בתוך שבועיים־שלושה. אם לא תהיה עסקה להשבת החטופים קודם לכן, היא תודיע בקרוב על מעבר לשלב ג'; תום המלחמה העצימה ברצועת עזה. צה"ל יאמר לציבור ולדרג המדיני שהרוב המוחלט של גדודי חמאס מפורקים. האיום הצבאי שמשטר חמאס הציג לישראל אינו קיים עוד. תמונת השטח השתנתה לגמרי. כמעט כל האוכלוסייה העזתית נדחקה לרצועה צרה באזור מחנות המרכז והמואסי. ברוב השטח, כולל רפיח, יש לישראל שליטה צבאית אפקטיבית. אפשר להתווכח על הטקטיקה הצה"לית – לא להישאר ברוב השטח, לבצע פעולות ולצאת שוב ושוב, להימנע מטיהור מלא, עניין שייקח שנים. אך אי־אפשר לחלוק על כך שהתוכנית שהוצגה לקבינט לשלבים א' וב' הוגשמה, כמעט בלוח הזמנים המקורי.
ומה עכשיו? במערכת הביטחון מציעים להכריז על הפוגה רשמית בלחימה אחרי המעבר לשלב ג'. ימי שקט של ממש. להפוך את הרגע הזה לעניין מובחן ומשמעותי, משתי סיבות קריטיות. הראשונה היא הצפון. המעבר לשלב ג' ועצירת האש אמורים לתת לחיזבאללה סולם לרדת מהעץ. לטעון: ישראל עצרה את המלחמה. ללכת להסדר. ואם לא – להכין את הקרקע לפעולה בצפון. הסולם המוצלח יותר הוא עסקה עם חמאס. כזו שתוביל לשחרור חטופים, עצירה ממשית של האש והסכמה משתמעת לתום המלחמה.
השבוע, נתניהו חיבל בסיכוי לעסקה כזו, כאשר דיבר על "עסקה חלקית" ו"חידוש המלחמה" בהופעה בערוץ הטלוויזיה שלו. הוא חזר בו, ואף התחייב לעסקה, בתוך פחות מ־24 שעות. אך הנזק נגרם; חמאס קפץ על ההצהרה כמוצא שלל רב, הוכחה לטענתו כי יוזמת ישראל והנשיא ביידן היא תוכנית הונאה. בינתיים, במערכת הביטחון גובר המיקוד בניסיון לחסל את סינוואר עצמו; בלי זה, מאמינים שם, הכל יישאר תקוע.
לגבי הצפון, בין אם לסולם קוראים "עסקה" או "מעבר לשלב ג'", חיזבאללה יצטרך לקבל החלטה. שר הביטחון הבהיר לאמריקאים השבוע שישראל לא תשלים עם הגירוש של תושביה מגבול הצפון; לא יהיה "שקט ייענה בשקט" בלי הסדר אמיתי ובר־אכיפה. וכדי להביא את חיזבאללה להסדר, אמר גלנט לבני שיחו, נסראללה חייב להשתכנע שישראל תיזום מלחמה, ושארה"ב תעמוד לצידה. כולל בנושא החימושים. הרתעה מביאה הסכמים במזרח התיכון, לא מעצמת־על ש"לוחצת על הצדדים להימנע מהסלמה", משל הייתה האו"ם.
גלנט התלבט קצרות אם לנסוע, לאור הסרטון ששיחרר נתניהו נגד הממשל ערב ביקורו. אפשר להבין. מה הטעם להגיע לוושינגטון אם הדלתות נסגרות, והנשיא עצמו זועם על ראש הממשלה. גוברת ההערכה במערכת הפוליטית שהתכלית של הסרטון - שלא תואם עם איש בצמרת המדינית הישראלית, כולל עם סביבת נתניהו – הייתה לסכל הישג אפשרי של שר הביטחון, בשחרור "הספינה" המפורסמת, שם קוד למשלוח התחמושת של כ־4,000 פצצות, חלקן פצצות "טיפשות" עם מערכות הנחיה. המשלוח מתעכב שבועות ארוכים, לכאורה בשל הפעולה ברפיח. התחושה של הגורמים המעורבים היא שעם סיום המבצע שם - הוא ישוחרר. המגעים בעניין היו שקטים, עד רימון היד שנתניהו זרק לזירה. השורה התחתונה היא שכעת משלוח הפצצות הענק הפך ל"עניין אישי בבית הלבן", כהגדרתו של ישראלי הבקיא בסוגיה.
הנאום הזה הוא הדגמה מפוארת לטקטיקת נתניהו: מה שטוב לי, על חשבון מה שטוב למדינה. ברור שהוא עתיד לחוות הפגנות וחרם של חלק מהמחוקקים הדמוקרטים. נאום בפני בתי הקונגרס אמור להיות רגע של תמיכה חוצת מפלגות; זה אינו מצבה של ישראל בארה"ב כרגע, ואין לנו כל אינטרס להפנות לכך זרקור. טראמפ יסתער על הסדק הנפער; נתניהו ייתפס כמי שמתערב בפוליטיקה האמריקאית ערב בחירות דרמטיות. ומה יהיו התוצרים האמיתיים של הנאום? מילים, שידור חי, טקס. מה שכן, נאום כזה הוא הטריק הכי ישן בספר כדי לעלות בכמה שברי אחוזים בסקרים בארץ. זה מה שחשוב לנתניהו.
לא היה צפוי מזה. ברגע שיולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, הבהיר שצריך "הסכמה רחבה" כדי להעביר חוק גיוס (והארכת שירות מילואים), המכונה החלה פועלת. הוא קיבל אי אלו "רוסי מסריח" בווטסאפ, ובלשכת רה"מ תדרכו שאדלשטיין במו ידיו, במזימה עם גלנט, מובילים להפלת הממשלה. ומשם קצרה הדרך ל"סוכני השמאל" וכל הג'אז הזה.
עד כאן סיפור מעשה קלאסי של תקופת נתניהו המאוחרת, מרובת הצללים והגידופים. אלא שהפעם מכונת הרעל קירטעה. המנוע שלה גימגם. באופן מפתיע, אדלשטיין לא הוצף בהודעות. על לשכתו לא צרו חברי ליכוד. אפשר להבין מדוע. הליכודניקים זועמים על חוק ההשתמטות; לבד מהחרדים, הסקרים מלמדים שמצביעי הימין רוצים גיוס. אדלשטיין שיגר איום קר ללשכת ראש הממשלה: אם התדרוכים נגדו יימשכו, יהיה רע מאוד. מיד, באבחת חרב, הכל נעצר. פגישתם המשותפת הייתה נעימה, יחסית. נתניהו הוא הפוליטיקאי הטוב בישראל; הוא מריח היטב את כניסתו לקוראלס וחש בתחושת ההתפרקות הכללית. במצבים כאלה ביבי עובר למצב האדיב והמאזין שלו.
משבר הגיוס היה אירוע ללא מוצא עד השבוע. אחרי פסיקת בג"ץ, הוא הפך לחסר פתרון. העמדה של אדלשטיין פשוטה למדי: יבוא צה"ל, יגיד כמה הוא רוצה לגייס, כמה הוא יכול לקלוט, ויקבל את מה שירצה בחוק חדש. מי שיצביע נגדו – מצביע נגד צה"ל. לכאורה, זה אמור להיות בסדר עם החרדים; בשיחותיהם החשאיות עם משרד הביטחון, כפי שפירסם העיתונאי ישי כהן, הם הסכימו לכ־3,000 מתגייסים נוספים השנה, ועד כ־50% ממחזור הגיוס תוך שנתיים־שלוש. לכאורה, זה אמור להיות מקובל על חברי הכנסת בליכוד, וגם על גנץ ואיזנקוט; איך אפשר לתבוע יותר ממה שצה"ל רוצה, ומהמספרים שהוזכרו בפסיקת בג"ץ.
זה הכל לכאורה. לגנץ ואיזנקוט, כמו גם כל האופוזיציה, אין שום כוונה להציל את נתניהו. וכפי שאמר השבוע גנץ לבן שיח אחד: "למה שנציל אותו? אם החרדים רוצים לדבר, אין בעיה. נדבר ונגיע לחוק גיוס מוסכם - כשאהיה ראש ממשלה". הצבא לא יסתפק בלומר שהוא צריך "3,000" חיילים חרדים השנה. המספרים יעלו משנה לשנה. ספק אם הפוליטיקאים והישיבות יצליחו הפעם למרוח. עידן הבלופים נגמר. והחרדים? שם הבעיה הכי קשה. והיא איננה הגיוס, אלא הפיצול הפנימי, והדרך שבה הפלג הירושלמי דוחק את החברה החרדית כולה אל הקיצוניות. יש פה אתגר לא פשוט: 3,000 מתגייסים (נוסף על ה־1,800-1,200 הנוכחיים) רק השנה – זה מספר שחורג מהשבאבניקים, וחודר אל החברה החרדית המיינסטרימית.
אל מול הלחץ של הפוליטיקה החילונית, ובאדיבות עסקנים פחדנים ורבנים מנותקים, יש מערבולת פנימית של הקצנה. באופן מעניין, מובילים אותה דווקא הליטאים. כל ההצעות שהוצעו מטעם החרדים עד כה - נחשבות בעיניהם בטלות. הפוליטיקאים החרדים, בשיחות סגורות, יודעים שדרך המלך היא "יבנה וחכמיה" (שיחתו המפורסמת של ר' יוחנן בן זכאי עם הקיסר לעתיד אספסיאנוס, ערב חורבן הבית). כדי להציל את "עולם התורה" והתקציבים לישיבות, ובעיקר כדי להציל את התשלומים לאברכים ובראשם מעונות היום, צריך יהיה להסכים לגיוס מוגבל. אך לא רק שרבנים מסרבים לומר זאת, הם גם מגדילים ואומרים שאסור לחרדים ללכת לצבא – גם אם הם לא לומדים תורה. חידוש גדול של דור רבנים חלש, מופקר.
עד כמה זה מנותק מהחברה החרדית הנוכחית? הנה תוצאות סקר שהמכון החרדי למחקרי מדיניות קיים באפריל, בקרב גברים חרדים. הם שאלו שאלה. בתוכה כבר פשרה על פשרה. "לאחר אירועי 7 באוקטובר, ונוכח התגברות האתגרים הביטחוניים בפניהם עומדת מדינת ישראל, ככל שהיו מציעים לך לשרת שירות מילואים מחייב (במידה שתיקרא לשירות מילואים תהיה חייב להתייצב) באחד מגופי הביטחון או ההצלה, האם היית משיב בחיוב?" יש לי הערות רבות על ניסוח השאלה (מדוע שירות מילואים, ולא גיוס; מדוע האזכור של גופי הצלה כאילו הם שווים לגופי ביטחון לעניין שירות צבאי ועוד), אבל התוצאות עודן מהדהדות. 50% מהחרדים אומרים "לא". אך 38% מהם אומרים כן, ו־12% אומרים שהם מוכנים לשרת ב"אזור המגורים שלהם ומיועד לתת מענה ביטחוני לקהילותיהם". איך שלא מביטים בזה, זו תוצאה שונה מאוד ממה שמשקפים חברי הכנסת החרדים.
המצב התעסוקתי הוא המכריע. 40% עובדים במקצועות רגילים. שם, 6 מתוך 10 רוצים לשרת במילואים. לעומת זאת, אברכים הם 40% מתוך המשיבים. רק 13% מתוכם רואה את עצמו במילואים. וככל שאדם צעיר יותר בחברה החרדית – כך הוא פחות מוכן לשרת.
השאלה שעומדת בפני החברה הישראלית איננה זו שהמכון שאל – על שירות מילואים. צה"ל זקוק לגיוס אמיתי, להכשרת חיילים של ממש. הבלופים של "שלב ב'" למיניהם (התחיילות קצרצרה) נגמרו. אלי פלאי, יו"ר המכון החרדי למחקרי מדיניות אומר ש "מאז 7 באוקטובר אנחנו עדים לשינוי משמעותי בחברה החרדית, רצון להשתלב באתגרי הביטחון של ישראל שהם הרבה מעבר לחוק הגיוס (המוצע). הסקר מראה כי בעבודת מטה מקצועית שתיקח בחשבון את צורכי הביטחון העדכניים של ישראל, ובמקביל מסגרות מתאימות לחרדים באופן שלא יפגע בעולם התורה והישיבות, ההיענות וההירתמות לשירות מילואים תהיה בהתאם ובמספרים גדולים בהרבה".
עיינתי השבוע בארכיון "העולם הזה"; תמיד מקור טוב כדי לקבל פרספקטיבה על אירועי השעה. בפברואר 1968 פורסם טור של שלום כהן. הוא עסק בשבת שבה נודע על היעלמות הצוללת דקר, על 69 אנשי צוותה. בבית הכנסת ישורון בירושלים, הוא סיפר, חגגו באותה שבת את בר־המצווה ל"בנו של שר הסעד, אברהם בורג". מדובר באברום בורג, לימים יו"ר הכנסת. הרדיו בדיוק דיווח על היעלמות דקר. הרב איסר אונטרמן, הרב הראשי, נשא דרשה (מבלי שידע על החדשות). "הוא דיבר על נושא המסעיר את הציבור הדתי בשבועות האחרונים: גיוס בחורי הישיבה לצה"ל", כתב כהן. שוב, מדובר ב־1968. "נוצרה אווירה עכורה", הכריז הרב, "בחורי הישיבה יעדיפו ללכת לבית הסוהר מאשר לצבא!" כמה מתפללים צעקו לו שזו "חובה קדושה להתגייס"; הרב התעלם.
שום דבר לא השתנה, והכל השתנה.
