בשיתוף ישראייד
כמה ימים אחרי השבת השחורה, 7 באוקטובר, נירית יונה, המכונה דוננה, מטפלת באמנות בת 57, התבוננה בילדים של קיבוץ ניר יצחק. הם היו עסוקים במשחק וביצירה בבית הספר המאולתר שנבנה עבורם, במלון שאליו פונו באילת.
היא נדהמה מהיצירה שלהם באותו יום. הם לא קיבלו הוראות או הנחיות, אבל כאילו היו מונחים על ידי אותה הרוח, בנו כולם את אותו הדבר – בית. בסטודיו של דוננה הם מצאו את הדרך להתמודדות ועיבוד של מה שעבר עליהם ומה שאיבדו, באמצעות יצירה.
דוננה (57), הגננת של ניר יצחק, לא ראתה דבר כזה בכל שנותיה כגננת עם רקע טיפולי. "היה ילד שביצע שחזור של החוויה שעבר", היא נזכרת. "הוא בנה לעצמו מקלט. עם חומרים קשיחים, הוא יצר מקומות מסתור. בכך הוא החזיר לעצמו את השליטה בסיטואציה. זה היה מרגש, ובסטודיו יש אינספור רגעים כאלו".
הסטודיו, אחד מעשרה שפתח ארגון ישראייד במרכזי פינוי בים המלח, באילת וברחבי הארץ, הפך למקום תרפויטי. "היה חשוב לנו שזה יהיה מתחם להבעה״, מסבירה דוננה, "שנותן רשות לכל מי שנמצא בו להרגיש ולבטא, מבלי צורך לדבר. לא לכולם מתאים לדבר. כשיש מרחב רגיש, מכיל וקשוב, אפשר להחזיק את הרגשות האלו. העיבוד קורה, במודע או לא במודע".
הסטודיו הזה הוא אחד מתוך לפחות עשרה שהארגון יצר, בזמן שפעל במקביל ב-13 מרכזי פינוי. בשיתוף פעולה עם ארגונים רבים וטובים, נוצר פורמט יצירתי שמסייע לילדים - וגם למבוגרים - להביע את עצמם.
הצבעים הפכו לשמן
ההתחלה לא הייתה קלה. בימים הראשונים שלאחר המתקפה, לא היו תשתיות לכל ילדי ניר יצחק שגדשו את המקום. החום האילתי המיס את הציוד וצבעי הפנדה הפכו לשמן, עד שהמארגנים הביאו למקום מזגנים ניידים. הסטודיו חווה גם הצפה, כשמבול פתאומי הפיל את הסוכה ושטף את החומרים ואת העבודות.
״בתוך כל זה, יחד עם ישראייד ומדריכים ובוגרי תנועת נוער של השומר הצעיר, ששותפה בהקמת הסטודיו, בנינו מערכת חינוכית״, נזכרת תובל אש דבי, 41, בת הקיבוץ ומובילת הפרויקט. "גייסנו מורות שהיו בשבתון או בפנסיה, ובנינו כיתות באוהל מחוץ למלון".
כבר בימים הראשונים למלחמה, כשעוד לא היו ברורים עד הסוף ממדי האסון, התבקשה אש דבי להיות אחראית על החינוך של ילדי הקיבוץ, "כי המנהל שלנו שכל את בנו במלחמה", היא מסבירה.
הקמת המסגרת החינוכית היתה משמעותית גם עבור ההורים. "רצינו לאפשר להם לטפל בעצמם, לנשום, לבכות לבד. קשה להיות כל היום עם הילדים, מבלי לעבד את האבל והטראומה. זה היה משחרר״.
"זה היה תהליך של לידה, יצרנו משהו שלא היה קיים לפני כן בקיבוץ או בקהילה", מספרת שני רודיטי (39), אמנית וצלמת שעובדת כגננת של ילדי הקיבוץ. ״זה צמח בצורה שהפתיעה אותנו. אי אפשר להסביר את מה שעברנו במילים. צריך להביע את זה בחומר או בציור".
כיום, הסטודיו פועל במלון יו ספלאש שבקיבוץ אילות, לשם עברה קהילת ניר יצחק, ובהמשך יוקם גם בקיבוץ ניר יצחק. הוא פעיל מדי יום מ-10 בבוקר ועד 22 בלילה, לכל הגילאים - מפעוטות ועד קשישים. כל ילד מקבל שעתיים קבועות בשבוע.
"באמצעות היצירה, יכולנו ליצור מרחב מוגן משלנו ולהחזיר לעצמנו את המונח 'בית', שמאד חסר בחודשים הראשונים במלון", משתפת דוננה. "הילדים, גם כאלה שחוו שכול כבד, התחברו בחזרה לכוחות היצירה שלהם. הסטודיו הוא משענת, מקום של חוסן, שיצרו המטפלות המופלאות שישראייד שלחו לנו. היצירה החזירה אלינו את הכוח ואת המשמעות".
בין אילות ללסבוס
בארגון ישראייד, שנוסד ב-2001, החלו בפעם הראשונה מאז הקמתם לסייע כאן, בבית. במשך 23 השנים האחרונות, ישראייד, עמותה עצמאית, הגיבה למעל 100 אסונות ביותר מ-65 מדינות. בין השאר, סייע הארגון לנפגעי הצונאמי ביפן, לנפגעי המלחמה באוקראינה ולחולי אבולה באפריקה.
ב-7 באוקטובר הבינו שם מיד שהאסון והמשבר הכו במקום הכי מוכר, בבית. צוות החירום של ישראייד, שסייע באותו זמן באזור רעידת האדמה במרוקו, חזר בחלקו לארץ.
מאז אוקטובר, סייע ישראייד בהקמת ריטריט "היער הסודי" בקפריסין עבור ניצולי פסטיבל נובה. הם סייעו לאוכלוסייה הבדואית, וסיפקו מעל 50 מיגוניות לכפרים הלא מוכרים בנגב. המשלחת הישראלית של ישראייד מונה כיום כ-100 מסייעים, שמלווים עשר קהילות מהעוטף שפונו בלוגיסטיקה, בחינוך ובסיוע פסיכולוגי.
"כיום אנחנו יכולים להמשיך את הפעילות באוקראינה תוך כדי תגובה לאסון בארץ, בזכות הצוות המקומי שהכשרנו שם שממשיך את הפעילות", מסביר יותם פוליצר, מנכ"ל ישראייד, כיצד פועל הארגון בישראל, לצד פעילות ב-10 מוקדים שונים בעולם. "זה המודל שלנו בכל העולם. לא חשבנו שנצטרך צוותים בישראל, אבל זאת הוכחה שהמודל עובד".
סייעת באזורי אסון ברחבי העולם כולו. מה מיוחד בניר יצחק?
"בניר יצחק ובמועצה אזורית אשכול כולם מכירים את כולם, כולל את החטופים ובני משפחותיהם. הפצע הפתוח יוצר טראומה מתמשכת, שמתחזקת בכל יום שבו החטופים לא חוזרים. גם התלישות, הפליטות וחוסר הביטחון עושים את שלהם.
"בכל מוקד שאנחנו מגיעים אליו חשוב לנו לבנות את האמון בבני אדם. כאן האמון נשבר מכל כיוון אפשרי, והשאלה היא איך לבנות אותו מחדש".
במסגרת העבודה בישראייד, סייע פוליצר ליותר מ-100 אלף פליטים סורים שהגיעו ליוון בסירות הצלה קטנטנות. לדבריו, הוא מזהה קווי דמיון בינם לבין חברי קהילת ניר יצחק, הפליטים בארצם. "בשני המקרים הם רצו לחזור הביתה, אבל קשה לדעת מתי ואם בכלל זה יקרה", מסביר פוליצר. "היה מדהים לראות שבתנאים בלתי אפשריים של פליטות, מצליחים לייצר יוזמות קהילתיות. ביוון נבנה בית ספר לילדי פליטים באי לסבוס, ובקיבוץ אילות נבנה הסטודיו".
פוליצר גאה בהצלחת הסטודיו. "קשה למצוא נקודות אור באסון הגדול הזה, אבל בכל אסון יש גם הזדמנות. טראומה יכולה להפוך לפוסט טראומה, אבל יכולה גם להוביל קהילה לצמיחה מתוך הטראומה - post traumatic growth. אנחנו עוזרים לקהילה לצמוח".
קהילה בפיצול
הצמיחה הזאת, נכון לעכשיו, הולכת לכיוונים שונים. בימים אלה, חלק מהחברים חוזרים לקיבוץ. חלקם מתכננים לחזור בהמשך וחלק לא יחזרו כבר. "עכשיו הקהילה במצב של פיצול", מסבירה תובל אש דבי. היא ושני בניה, בני 13 ו-10, נמצאים כרגע במעין "חופשה" באזור המרכז, אבל נשארים שותפים בתהליכי הקהילה. אבי המשפחה, נועם, עובד כשף של חדר האוכל של קיבוץ ניר עוז, והם מתראים רק בסופי השבוע.
ההתלבטות לגבי החזרה לקיבוץ מובנת. "אם לפני ידענו לחיות עם 'צבע אדום', היום הרגישות גדלה. 'צבע אדום' אצל הילדים לא מתקשר לטילים, אלא למחבלים. המצב רגיש, ורעש הוא טריגר. אנחנו מול רפיח, אז יש הרבה רעש".
לדבריה, "אנחנו נחזור לקיבוץ בשנה הבאה. זה הדבר הנכון בשביל הילדים שלנו. יש לי ילד עם צרכים מיוחדים וזה לא היה נראה לנו נכון להעביר אותו מסגרת נוספת. תמיד ידענו שאנחנו מאוד רוצים לחזור הביתה ולהיות מסוגלים לגור שם בהמשך החיים. השאלה היא מה יהיו ההשפעות של המלחמה? האם נרגיש בטוחים בקיבוץ?".
בשיתוף ישראייד
