אתמול (שבת), ביום הולדתו ה-41, הותרה לפרסום נפילתו של גיבור ישראל, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, אלוף-משנה אסף חממי. אשתו ספיר ושלושת ילדיו ארבל, אלון ואלה, לצד הוריו וקרובי משפחה, ביקשו לציין קודם את יום ההולדת יחד ורק אז להודיע לציבור על האובדן. אף שגופתו נמצאת בידי חמאס מאז מתקפת 7 באוקטובר, הם ילוו אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין בקריית שאול, שם ייקבר כמו דוד שלו, איתן חממי ז"ל, שנפל במהלך תרגיל צבאי, ואחיה של סבתו, יאיר צבארי ז"ל, שנפל במהלך שירותו. שלושה דורות, שלוש בשורות איוב. שושנה חממי איבדה אח, בן וכעת את נכדה אסף.
ההחלטה לקבוע את מותו ולקיים לוויה התקבלה בשל ממצאים שאותרו, מידע מהימן שהתקבל ובאישור הרב הצבאי הראשי. קשה להפריז בחשיבות ההחלטות הללו מבחינה אנושית והלכתית, והן מלמדות על הדילמות האדירות שמזמנת במלחמה הזאת.
חממי ז"ל התגייס ב-2001 ואת דרכו בצה"ל החל בגבעתי. ב-2010 קיבל את אות מצטיין הרמטכ"ל מגבי אשכנזי. הוא התקדם בשרשרת הפיקוד ובין היתר שירת מ-2016 עד 2018 כמפקד גדוד צבר. מ-2018 עד 2020 פיקד על בסיס האימונים של חטיבת הקומנדו ובין 2020 ל-2022 שירת כמפקד חטיבת הנגב. במאי אשתקד מונה למפקד החטיבה הדרומית בעזה, הנחשבת לקשה ולמאתגרת ביותר. בכניסתו לתפקיד הצהיר: "נמשיך להגן על התושבים בגזרה ולהכין את החטיבה למלחמה". הוא לא רק דיבר.
חממי הכיר כל קוץ, עלה ושביל בגזרה. הוא היה ידוע בכך ששום פרט לא נעלם מעיניו וגם כמפקד קפדן עם חייליו בכוננות: בכל בוקר ולפנות בוקר הוא היה דורש מהם לערוך מסדר "כוננות עם שחר". לא מכבר פגשתי בבית החולים בלינסון את מפקד יחידת הסיור הבדואי, סא"ל גיא מדר, שנפצע במלחמה. הוא סיפר שחממי הטריף אותו ואת הגדוד שכפוף לחטיבה והזהיר מפשיטות של חמאס: "הוא שיגע אותנו כאילו כל רגע חמאס מתכנן לחדור לעוטף עזה".
בשמחת תורה הוא שהה בבסיס עם בנו אלון בן ה-6. בשעה 6:29, עם הישמע הנגיעה הראשונה בגדר, הוא נשק לראשו של הילד, העביר אותו לאחת מקצינות החטיבה ויצא ראשון מהבסיס עם שני חייליו בחפ"ק - הקשר תומר אחימס והנהג קיריל בורדסקי - להילחם במחבלי חמאס שבשלב זה טרם התקרבו לבסיס רעים. כשהטילים שורקים מעליו הוא קלט היטב את גודל האירוע והכריז בקשר של אוגדת עזה את המסר שהדהד בכל מקום: "כאן קודקוד, מכריז מלחמה".
אל"מ חממי פתח את שער קיבוץ נירים בעזרת הקוד שברשותו וניהל לחימה מול מחבלי הנוח'בה עד שנפצע קשה. אחימס ובורדסקי לקחו אותו למיגונית והמשיכו לנהל קרב. אחימס עוד ניסה להניח חוסם עורקים על חממי ולכתוב תחת אש, בהתאם לנוהל המוכר לכל מי שעבר קורס חירום בסיסי: "ח.ע. 6:49", כלומר השעה בה החוסם הונח. בין 7:05-7:01 נשמע אחימס בקשר: "קודקוד נפגע, דורש פינוי במידי". הפינוי לא הגיע והקשר והנהג נהרגו אף הם בהמשך הקרב וגופותיהם נחטפו.
בדיעבד התברר שמחבלי החמאס חיפשו את חממי אישית בחדירה לאוגדת עזה. מאות מחבלים נתפסו עם תמונתו ודרישה לאתר את הקצין הבכיר ביותר. אולם חממי כבר היה עמוק בקרב בזמן זה, כיאה לקצין שלא לקח חופשה עם משפחתו, שהיה מחובר לאנשי העוטף ולא מש מהאוגדה, שהיה יוצא ראשון בבוקר לסיור על הגדר והולך לישון אחרון אחרי חייליו. לבסוף חממי נפל בעת מילוי תפקידו וייעודו: להציל את תושבי העוטף. חממי היה מהראשונים לזנק לקרב יחד עם חייליו והיה גם היה מהראשונים ליפול, בקרב על קיבוץ נירים. חמישה מתושבי הקיבוץ נרצחו ועוד חמישה נחטפו, בגל השני.
עוד יסופר על אל"מ אסף חממי ועל פרסי ההצטיינות שקיבלו הוא באופן אישי והיחידות תחת פיקודו. הוא מעולם לא התרברב או אפילו סיפר עליהם. למעשה, הוא נהג להוריד את המדים כשהגיע לבתיהם של חייליו, כדי שיוכל לדבר עם הוריהם בגובה העיניים ולא כקצין בכיר. המשפט שהכי מזוהה איתו היה "זה לא קשה" - התגובה הקבועה שלו לכל משימה שהוטלה עליו, גדולה כקטנה.
"הלוחם הכי טוב שהכרתי ואחד האנשים הכי טובים שהכרתי", סיפר עליו רס"ן (מיל') אלי זילברמן, שהיה מ"פ אצלו בגדוד צבר. "הוא הצליח לגעת בכולם. הוא היה מצלצל לאשתי כל יום שישי, אומר לה שבת שלום ושואל אם חסר משהו. איש של אנשים. הוא שילב פיקוד מלפנים ותמיד נתן הרגשה שכל מה שחשוב לך חשוב גם לו. עם הלב הכי גדול. זו אבדה ענקית".
לא פעם אמר לחייליו שלא ייתן לחמאס לתפוס אותו חי, ואם חלילה ייפצע ויילקח לשבי - הוא פוקד עליהם להרוג אותו כדי שלא ייפול חי. בקרוב היה אמור לסיים את תפקידו ולצאת ללימודים בחו"ל. חלומו היה להיות מנהל בית ספר, אבל מפקדיו הצליחו להשאיר אותו בשירות עם הבטחה עתידית להיות מפקד חטיבת גבעתי או לפקד על חטיבת הקומנדו, המקומות שבהם צמח ופרח וגם גידל לוחמים שנושאים כעת את מורשתו ברחובות המרים של עזה.
חממי הוא אחד משלושה אלופי-משנה שנפלו בקרבות מאז פרוץ המלחמה, והם הקצינים הבכירים ביותר שנהרגו בה. השניים האחרים הם מפקד חטיבת הנח"ל יהונתן שטיינברג ז"ל ומפקד היחידה הרב-ממדית רועי לוי ז"ל. אל"מ שטיינברג היה ראשון חללי צה"ל במלחמה ששמו הותר לפרסום. בבוקר של 7 באוקטובר הוא יצא מביתו שבקיבוץ שומריה כדי להילחם לצד פקודיו. בדרכו אליהם הוא נתקל במחבלים סמוך למעבר כרם שלום, חתר למגע, נלחם מולם לבדו – ונהרג.
אל"מ לוי נפל בקרב עם מחבלים בקיבוץ רעים שאליו הוקפצה היחידה בפיקודו. הקרב, שבו חוסלו כעשרה מחבלים, נועד להציל את תושבי הקיבוץ שהיו נצורים בבתיהם. לוי נפצע באורח אנוש במבצע צוק איתן ב-2014 כשהיה מפקד גדוד הסיור של גולני. בתום תהליך שיקום מפרך הוא הגשים את חלומו לפקד על יחידת אגוז ונבחר להדליק משואה ביום העצמאות.
נפילתם של השלושה מלמדת על אופיו מעורר ההשראה של דור העתיד של מפקדי השדה בצה"ל, שלא היססו לפני שיצאו להגן על הבית ולא האמינו בפיקוד מאחורי מסכי לד משוכללים. הם נקראו, הם נענו והם מתו מות גיבורים. יהי זכרם ברוך.
