יש משהו מעודד בשקיעה של מרצ אל סף אחוז החסימה, ואפילו בהצטמקות של מפלגת העבודה, לפחות בסקרים. אין כאן שמחה לאיד. יש כאן שמחה על כך שהציבור מואס בהקצנה שמאלה של שתי המפלגות הללו. כן, הציבור הזה תומך, כמעט כולו, ב"שתי מדינות לשני עמים" (כמו גם שליש ממצביעי הימין). כן, הציבור הזה רוצה דמוקרטיה ושלטון חוק וחופש ביטוי. אבל הציבור הזה, כבר שני עשורים, עוזב את השמאל המקצין ועובר למרכז, ואפילו מעדיף מפלגה עם אנשי ימין מאשר מפלגה עם אנשי שמאל קיצוני.
בהתמודדות על ראשות מרצ עושים שני המועמדים, לא מהיום, את כל הטעויות האפשריות, שממאיסות את השמאל. יאיר גולן פתח את הקריירה הפוליטית שלו בעודו לובש מדים, כסגן רמטכ"ל, עם נאום התהליכים. "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו בשנת 2016". זה טקסט שמושמע על ידי מנהיגי קמפיין הדמוניזציה.
זה לא שאין על מה להתריע. אבל אין מנהיג במערב, ובוודאי לא קצין בכיר, שביום לציון הפלת גרמניה ישמיע טקסט דומה, אף שברוב ארצות אירופה יש תנועות ניאו-נאציות. גולן לא עוצר. הוא ממשיך להידרדר. צה"ל הוא לא צבא ההגנה לישראל. צה"ל, לפי גולן, הוא "צבא כיבוש". מעניין מה הוא עשה שם כל כך הרבה שנים.
זהבה גלאון היא לא בדיוק מרצ. היא מקף החיבור בין מרצ לחד"ש. זה לא מקרי שחלק מחותמי מכתב התמיכה בגלאון, שפורסם ביום שישי, הם אנשי חד"ש או תומכי חרמות על ישראל. לא שמאל ציוני. שמאל קיצוני ואנטי-ציוני. זה ברור שיש פשיזם מימין. בכל מדינה מערבית יש. אבל יש גם פשיזם משמאל. גלאון מייצגת אותו. "תקשיב", היא כתבה במאמר ב"הארץ", "יא חתיכת בהמה גזענית, הומופובית, שונאת זרים, שונאת נשים, שחותרת לגרור אותנו למשטר טליבאני ... לך מפה, לפני שנטפל בך כמו שטיפלנו בפשיסטים המקוריים". איך טיפלו ב"פשיסטים המקוריים"? היא לא כתבה. ואת הטקסט הפשיסטי הזה היא כתבה משום ש"יש לנו עקרונות: שוויון, אהבת האדם, חירות, אחווה". מה שמעניין הוא שהמאמר המדהים הזה נכתב תחת הכותרת "המרכז הפוליטי חותר תחת עצמו". המרכז חותר? באמת?
(צילום: נויל האריס)
אפשר להמשיך בעוד ועוד ביטויים של הקצנה, כמו ניצן הורוביץ, מנהיג לרגע של מרצ, שתמך בהעמדת ישראלים לדין בפני בית הדין הבינלאומי בהאג, או הסמן השמאלי החדש של מפלגת העבודה, נעמה לזימי, מקום ראשון בפריימריז, שמזדהה עם "עומדים ביחד", תנועה שהיא למעשה תאומה פוליטית של חד"ש. מה שברור הוא שמצביעי מה שהיה פעם השמאל הציוני מאסו ברטוריקה הזאת. הם לא רק שמאל. הם גם ציונים. ומשום כך הם עוברים למרכז, שלא חותר תחת עצמו, אלא דוחה את השמאל המקצין.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיפה ושם מתלוננים על ימיה הטובים של תנועת העבודה, עם 46 מנדטים בכנסת. הציבור המתון הזה לא נעלם. הוא נשאר באותו מקום. הוא קרוב לעמדות של מפא"י של פעם. יש במפלגת העבודה קולות אחרים, כמו של המזכ"ל ערן חרמוני, שמתנגד להקצנה שמאלה. אבל הפנייה שמאלה נמצאת בעוכרי המפלגה.
כך שצריך להבדיל בין הציבור לבין ההנהגה. הציבור רוצה פתרון מדיני. אבל הוא היה ונותר עם עמדות ביטחוניות ברורות. עמוס ידלין, שרק לפני שבע שנים היה מועמד המפלגה לתפקיד שר הביטחון, מייצג רעיונית את הציבור הזה. לא מיכאלי, לא לזימי, לא גלאון, לא גולן ולא מוסי רז. כך שהטענה על קיטוב גובר והולך בחברה הישראלית מתנפצת לנוכח הדשדוש בסקרים של שתי מפלגות השמאל, לעומת ההתחזקות של המרכז, בעיקר של יש עתיד. בימין מתחוללים תהליכים אחרים. הם ראויים לניתוח נפרד.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
