אחד המכשולים העיקריים להתמודדות עם משבר האקלים — אם לא העיקרי ביותר — הוא הפער בין דיבורים למעשים. כבר יותר משני עשורים שפוליטיקאים וחברות ממסדיות מדברים מילים יפות ומיישמים אפס מעשים. וכשבעלי הון ומנהיגים יוצאים בהבטחות אבל אין אחד שבא לפרוע את הצ'ק (עדיין לא הגענו ליום שכדור הארץ יתחיל לצעוק ולהפוך שולחנות) — האסון ידוע מראש.
ממשלות ישראל הן הדברניות ביותר. הן יוצאות בהבטחות לצמצום פליטות גזי החממה וממהרות להפר אותן, פעם אחר פעם. כך היה עם אי-מימוש יעדי האנרגיות המתחדשות ל-2020, שנקבעו על 10% (מספר נמוך לכל הדעות). הפעולות דובררו כאילו עמדנו ביעד, אלא שבסוף הגענו רק ל-6%. רק לפני כמה חודשים פורסם דוח המעקב השנתי של המשרד להגנת הסביבה ובו נקבע בנוגע לפליטות גזי החממה כי מתברר שהיקפן גדל והולך.
למעשה, מדינת ישראל לא עמדה במרבית יעדי האקלים הלא שאפתניים שהציבה לעצמה, וגם במעט היעדים שבהם עמדה מדובר בעיקר בתוצאה של שינויים זמניים שנבעו ממגבלות הקורונה. בשעה שמרבית המדינות המערביות קובעות יעדים אבסולוטיים של צמצום כלל פליטות גזי החממה במשק, בהתאם למתווה המקובל של הפחתת 50% עד 2030 ואיפוס מלא עד 2050 — ישראל עושה לעצמה הנחות עם יעד יחסי של צמצום הפליטות לנפש, להיקף של 7.7 טונות פחמן לנפש לשנה עד 2030, ויעד ביניים של 8.8 טונות לנפש עד 2025.
זה לא רק תכנון לקוי - זה חוסר הנהגה וקווים מנחים מלמעלה. בישראל שטופת השמש יש עדיין מספר לא מבוטל של בתי מגורים שנסמכים על בוילר חשמלי ולא על דוד שמש
בישראל כמו בישראל מבינים רק בסנקציות. התוכנית החדשה (והצולעת) של הממשלה למאבק במשבר האקלים קובעת כי עד 2050 תקטין ישראל את היקף הפליטות של גזי חממה ב-85%. נכון, יעדים אלה מרחיקי לכת ביחס לפעולות שנקטה המדינה עד כה במאבק במשבר האקלים, אך הם נמוכים ביחס ליעדים של מדינות המערב. צעדים משמעותיים בתוכנית נמחקו מההחלטה, בהם ייצור רוב החשמל מאנרגיות מתחדשות וגיבוש מנגנון להפחתת העלויות הסביבתיות של פליטת פחמן.
המספרים לא אומרים הרבה, אז על מה בעצם אנחנו מדברים במעבר של ייצור חשמל לאנרגיה מתחדשת? תחנות הכוח עדיין מהוות המוקד הראשי לזיהום. עיקר הפליטות מגיעות משריפת דלקים. זה משמעותי ומחייב מכולנו חשיבה אחרת. אבל בראש ובראשונה זה מחייב שינוי תפיסה של המדינה. האם ממשלת ישראל באמת פועלת למעבר לאנרגיות מתחדשות ולצמצום הפליטות, או שמא נוח לדבר הרבה ולעשות מעט?
נתחיל מהבסיס: תכנון הבנייה בישראל הוא מהכושלים במעבר לאנרגיות מתחדשות. שכונות שלמות נבנות, גם ברגעים אלה, ללא כל חשיבה על ניצול מרבי של אנרגיה סולרית וחיסכון בחשמל. אף אחד לא חושב על בנייה ירוקה בערים, הצללה מתאימה, מעבר רוח בתוך הבית, ועוד. בניינים ובתים שבקלות היו יכולים להוות שינוי משמעותי במלחמה על משבר האקלים.
זה לא רק תכנון לקוי - זה חוסר הנהגה וקווים מנחים מלמעלה. בישראל שטופת השמש יש עדיין מספר לא מבוטל של בתי מגורים שנסמכים על בוילר חשמלי ולא על דוד שמש. אם המדינה תחייב את כל בעלי הדירות לעבור לאנרגיה ירוקה, כפי שמחייבים תשלום ארנונה או מסים, דברים ישתנו.
צריך להשקיע תקציבים: גגות וקירות מבנים (בניינים, מאגרי מים, מחלפים, ועוד) ושימוש דואלי באנרגיה סולארית בשטחים חקלאיים. כמובן, נצטרך גם להקים תחנות כוח גדולות בשטחים פתוחים. וכשתבוא ההחלטה מלמעלה, גם האזרחים ינהגו בהתאם. לבסוף נבין זאת אם נרצה או לא. כספית ובריאותית.
- אלעד זרט הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
