הקלסטרופוביה שאיתה מתמודדת נטע דוד (22) הצילה בסופו של דבר את חייה. ב-7 באוקטובר 2023, בסביבות 8:00 בבוקר, אחרי שעה ורבע במיגונית הדחוסה בכניסה לקיבוץ בארי, לשם נמלטה עם חברות שעימן בילתה במסיבת הנובה, היא הרגישה שנותרו לה שתי ברירות: להתעלף או לצאת לאוויר הפתוח, אף שמי יודע מה מחכה לה שם. היא החליטה לצאת, ובדיעבד - אחרי שרשרת מעשי גבורה וצירופי מקרים, כולל זינוק לרכב שנמלט מהאזור ושעות ארוכות של מסתור בשטח - שרדה דוד את הטבח שביצע חמאס באותו יום. שתי חברותיה שנשארו במיגונית - רז מזרחי (21) וקים דוקרקר (22) – נרצחו בה עם 14 בני אדם נוספים.
"יצאתי משם עם שריטות על הגוף ועם דם של פצועים שחלקם שרדו וחלקם לא", מספרת דוד, לוחמת במג"ב ותושבת מושב בני עי"ש שליד גדרה. "חזרתי שלמה אבל שבורה. איבדתי את שתי חברותיי הטובות וגיליתי שלושה אנשים שנתנו לי טרמפ ליציאה מהתופת והפכו לחברים הכי טובים שלי".
החגיגה במסיבה והסרטונים שצילמה דוד במסתור:
נטע דוד מתעדת את ההסתתרות מהמחבלים ב-7 באוקטובר
(צילום: באדיבות נטע דוד)
במהלך שעות ארוכות ומסויטות של הסתתרות בשטח ניהלה דוד חמ"ל קטן שכלל טיפול בפצועים, עדכון כוחות הביטחון במתרחש והרגעת קרובי משפחה באמצעות הטלפון. "אומרים לי שאני גיבורה אבל בסך הכול עשיתי את מה ש-3.5 שנים במג"ב הכשירו אותי לעשות: לפעול, לא לקפוא, להגן על עצמי ועל אחרים", היא אומרת. "בתפקיד שלי תמיד עוברות בראש המחשבות - איך אני אגיב כשיבוא מחבל? אז הנה, זה קרה".
עד היום לא ברור אם ארגוני הטרור בעזה תכננו מראש לטבוח במבלים בפסטיבל הנובה ומה בכלל ידעו מראש על המסיבה. מה שברור הוא שהם הגיעו לאירוע שבו שהו כ-4,000 אזרחים חוגגים, בלתי חמושים, עם אבטחה מינימלית. מתוך כ-1,200 קורבנות טבח 7 באוקטובר, 383 נרצחו במתחם המסיבה או באזורים סביבה שאליהם נמלטו. 44 מבלים ועובדי הפסטיבל נחטפו לרצועת עזה. סיפורה של דוד הוא סיפורם של אלפים אחרים שבדרך לא דרך הצליחו לשרוד את האסון.
צרורות לתוך המיגונית
דוד נולדה לאב שמעולם לא הכירה, ואחרי שאיבדה את אימה לסרטן כשהייתה בת 16 היא נותרה בעולם עם אחיה המבוגר ממנה בשבע שנים. אחרי התיכון היא התגייסה למג"ב, סיימה קורס קצינים ושירתה כמפקדת מחלקה בירושלים. למסיבת הנובה היא הגיעה עם חברותיה מזרחי ודוקרקר, ואחרי תחילת ירי הרקטות ב-6:29 הן נמלטו מן המתחם.
8 צפייה בגלריה
נטע דוד עם חברותיה רז מזרחי ז"ל קים דוקרקר ז"ל בדרך למסיבה נובה
(צילום: באדיבות נטע דוד)
"השעה הייתה 6:46 כשרז, קים ואני מצאנו מקלט במיגונית בכניסה לקיבוץ בארי יחד עם עוד בערך 40 איש", היא משחזרת. "בהתחלה חשבנו שמדובר בעוד מתקפת טילים. לקח הרבה זמן עד שהבנו שמאות מחבלי חמאס חדרו לישראל והחלו במסע הרג. לקראת 8:00 החלו יריות לתוך המיגונית. בצרורות".
מה עובר בראש ברגע כזה?
"אני לא בנאדם דתי, אבל עצמתי עיניים וצרחתי 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'. לא יודעת מאיפה זה בא. אמרתי לעצמי שזהו, החיים שלי נגמרים. בהמשך הגיעו עוד רגעים כאלה. זה פחות פחד ויותר אי הבנה של מה שקורה".
ב-8:00 היא הרגישה שנגמר לה האוויר. בראשה עלו המראות שהיא זוכרת מאסון מירון, שם נכחה במסגרת שירותה, והפחד להימחץ בתוך המיגונית גבר על החשש מפני המתרחש בחוץ. אבל היא הייתה במיעוט בין חברותיה. רז התעקשה שהכי בטוח בתוך המיגונית, וקים – גם היא קצינה במג"ב - בחרה להישאר לצידה. דוד יצאה ורצה לכיוון הכביש הראשי. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותן.
במהלך הריאיון, אחרי הפסקה של רגע, היא אומרת בקול שקט: "הייתה ביניהן חברות מדהימה והן היו יחד עד הסוף. ברור לי שיש אנשים שחושבים שברחתי, אבל לא חשבתי שאני בורחת. אף אחד מכל העשרות שהיו במיגונית לא ידע לאיזו סיטואציה נקלענו. רק כשיצאתי לאוויר הפתוח הבנתי שהדבר הזה לא נגמר".
שני טנדרים עמוסים מחבלים
מכונית עם כמה אנשים חלפה ליד המיגונית אחרי שדוד יצאה ממנה. "שאלתי את הנהג מאיפה הם מגיעים והוא אמר שמבארי והצביע לעבר הקיבוץ", היא משחזרת. "הסתכלתי לכיוון וראיתי שני טנדרים לבנים עמוסים במחבלים שדוהרים אלינו ומרססים אותנו בירי. החבר'ה באוטו צעקו לי 'תכנסי, תכנסי', ואני עניתי להם 'חברות שלי במיגונית, חברות שלי במיגונית'. אבל לא הייתה שום ברירה. נכנסתי למכונית".
היא התיישבה ליד הנהג. קראו לו שרון שבו, תושב בארי שחזר מרכיבת בוקר ונקלע לכאוס. מאחור ישבו שני נמלטים מהמסיבה שהוא אסף בדרך - רועי קומה והודיה מקיאטן. "שלושה זרים הפכו באותו הרגע לאחים עבורי", היא אומרת. "הצרורות לעברינו לא הפסיקו. התכופפתי והרגשתי את הכדורים פוגעים בכל מקום ברכב. הזכוכיות נשברו סביבי והרסיסים נפלו עליי. תוך כדי אני רואה ששרון חטף כדור בזרוע. הוא בקושי הצליח לנהוג אבל צרחתי עליו 'זו רק היד', כדי שימשיך ללחוץ חזק יותר על הגז לכיוון המטעים. הוא הציע לנסוע לכיוון בארי. לא ידענו שבשלב הזה הקיבוץ כבר היה בידי המחבלים. המכונית שלו התחילה להתפרק תוך כדי נסיעה וגלגל שלה השתחרר. פנינו שמאלה לכיוון המטעים והרכב המחורר שבק חיים ליד עץ. לפני שיצאנו הספקתי להוריד את העליונית שלי וקשרתי אותה כמו תחבושת על היד המרוסקת של שרון. היו בה כניסות ויציאות של קליעים".
הארבעה יצאו מהמכונית והחלו לרוץ בזיגזגים, נמלטים ממטח כדורים שנורו לעברם, עד שמצאו מחסה מאחורי עץ זית קטן ומכולה כתומה. "שם זו הייתה הפעם הראשונה שהסתכלנו אחד על השני", אומרת דוד. "רועי דימם מהראש בגלל שני רסיסים והיה פצוע מירי ברגל עם כניסה ללא יציאה. לקחתי ממנו את הפאוץ', חתכתי את הרצועה ואיתה קשרתי לו את הרגל. שברתי ענף מעץ הזית, ליפפתי עליו בד ויצרתי חוסם עורקים. את החולצה של הודיה שמתי על הפצע שלו בראש והנחיתי אותה להחזיק את זה חזק. אחר כך התפניתי לעשות חסם עורקים גם לשרון".
ההתכתבות של נטע דוד מהמחבוא עם חבריה במג"ב ועם קצין צה"ל:
במחבוא הם שהו 5.5 שעות ובינתיים ניסתה דוד להכווין כוח שיציל אותם: "לקחתי את הטלפונים של הודיה ושרון ופתחתי חמ"ל קטן. סימסתי לפיקוד הבכיר במג"ב ירושלים ודיברתי עם מפקדי ימ"ס שהיו בשטח. המג"ד שכיוון אותי היה איתי בקשר לאורך כל הדרך ועד הסוף. שלחתי הודעות לכל מי שרק חשבנו שיכול לעזור. לא חלמנו שזה ייקח כל כך הרבה זמן. כוחות החירום המשיכו להשיב לנו שהם לא יכולים להגיע אלינו בגלל הקרבות.
"כל הזמן שמענו לחימה, פיצוצים, יריות שלנו, יריות שלהם. שמענו כמה פעמים את המחבלים מתקרבים אלינו, צועקים בערבית, מחפשים עוד אנשים, יורים. ברגע מסוים היינו בטוחים שנחשפנו ובאים לרצוח אותנו. היה לי ברור שלהיות שבויה זו לא אופציה, בטח לא כלוחמת. הרגעתי את החבר'ה שאני קצינה ושהכול היה בסדר. אמרתי להם שאם מחבלים באים אנחנו נלחמים כמו אריות.
"סימסתי לאחי שהכול בסדר ושאוטוטו מחלצים אותנו. גם צילמתי סרטונים מצחיקים ושלחתי לו כדי שיירגע. הוא רצה לבוא לקחת אותי והרגשתי שאני חייבת להיות חזקה בשבילו ובשביל החבר'ה שלידי, למרות שבנקודה הזו לא ממש האמנתי שנצא מהסיטואציה הזו בחיים. דמיינתי איך המחבלים באים ומה הם עושים לנו".
הלכנו יחד, חזרתי לבד
במהלך השעות הללו הצטרפו לרביעייה חוגגים נוספים שנמלטו רגלית ממתחם המסיבה אל המרחבים הפתוחים. "אמרתי להם לשמור על שקט וחילקתי אותם כך שמחצית שמרה על צד ימין ומחצית על צד שמאל", מממשיכה דוד. "אחרי שעה ורבע במחבוא שמענו רעשים מאחורינו. כולם נבהלו אבל אז ראינו ארבעה שוטרי מג"ב שרצו לעברנו ושאלו 'איפה נטע?'. מיד לקחתי לאחד מהם את האקדח וחיפיתי עליהם בזמן שהם ישבו על הרצפה מאחורי המכולה".
כך שהתה החבורה בשטח האש עד שבשעות אחר הצהריים הגיעו למקום מכונית אזרחית וכלי רכב משטרתי שפינו את כולם לתחנת משטרת אופקים. דוד חתמה על אקדח ועל 16-M ועדכנה את המפקד שלה שהיא מאבטחת את התחנה. במקביל היא חזתה בגופות שפונו ובפצועים שחולצו, כולל אלונקה מכוסה שרק נעלי השוטר בצבצו מתחתיתה.
רגעי ההצלה - כוח מג"ב הגיע למקום המסתור:
"סיפרתי לאחד השוטרים ששתי חברות שלי נשארו מאחור במיגונית ושאלתי מה קורה שם", היא מספרת. "הוא השיב שלא נשאר מהן כלום ושאף אחד לא יצא משם בחיים. אחר כך הבנתי שהמחבלים רצחו את רז וקים יחד עם האחרים. הייתי נסערת. החברים והמשפחה הציפו אותי בשאלות על רז וקים ולא גיליתי כלום. אמרתי שאני לא איתן ושאני לא יודעת איפה הן. לעצמי לא הייתי מסוגלת לומר את זה, אז לאחרים? וגם עדיין הייתה בי תקווה שהן ימצאו בין החיים".
בערב הגיע אחיה לקחת אותה הביתה וב-40 דקות הנסיעה היא סיפרה לו כל מה שקרה לה באותו יום. "כל הדרך החזקתי את נשק בדריכות כי חששתי שניתקל במשהו", היא משחזרת. "כשהגעתי הביתה נכנסתי למקלחת, שטפתי את הדם של הפצועים שחילצתי והסרתי המון זכוכיות שנשארו על הגוף שלי ובשיער. הלכתי לישון ולמחרת בבוקר יצאתי כרגיל לבסיס. נכנסתי למשמרות, פעילויות מבצעיות, הקפצות. ניסיתי לנהל שיגרה למרות שזה היה רחוק משיגרה. אבל מאז קרסתי ואני מנסה לבנות שגרה מחדש. אני בהליך שיקומי. ברור שהייתי רוצה לחזור לתפקיד שלי, אבל ככל שהזמן עובר אני מבינה שזה כבר לא יקרה".
את נשארת בחיים. יש רגשות אשמה?
"היה לי מאוד קשה להגיע לשבעה של קים ורז, אבל בני המשפחות שלהן חיזקו אותי ואמרו לי שאין לי סיבה להרגיש אשמה. כל מי שיצא משם שואל את עצמו למה דווקא אני נשארתי בחיים ואנשים אחרים לא. זה לא משהו שרודף אותי אבל בהחלט מהדהד לי בראש. הלכנו ביחד ואני חזרתי לבד. זה לא קל".
מזרים גמורים הפכנו למשפחה
במאי 2021, במהלך מבצע שומר החומות, נפצעה רז מזרחי ז"ל בפיגוע דריסה בשייח ג'ראח כשמחבל שעט במכוניתו לתוך דבוקה של שוטרים וחיילים (היא שירתה במג"ב איו"ש). לאחר תהליך שיקומי בן ארבעה חודשים היא יצאה לקורס קצינים. "רז הייתה השראה מהלכת עבורי לעוצמה ולגבורה", אומרת דוד. "אני יצאתי לקצונה אחריה. היא ממש הראתה לי את הדרך".
גם פקד קים דוקרקר הייתה לוחמת מג"ב, ובמהלך שירותה בסדיר, בזמן פעילות מבצעית בג'נין, נתקל הצוות שלה בחוליית מחבלים. לאחר מאבק קצר שהתפתח במקום הם הצליחו לנטרל אותם.
"ואני הייתי במתחם במירון כשהאסון קרה וכל הגופות והפצועים עברו דרכנו, כך שכל אחת מאיתנו בשלישיית החברות הזאת עברה משהו", אומרת דוד. "לכן במיגונית ניסיתי לעודד אותן ואמרתי להן 'אנחנו לוחמות, עברנו יותר מזה ויצאנו'. קים אמרה 'כן, אנחנו כל יום מסכנות את עצמנו', ורז אמרה לה: 'עשינו הרבה יותר מלסכן את עצמנו'. אף אחת מאיתנו לא שיערה שהפעם זה יהיה הגרוע מכל".
איך הקשר שלך עם השלושה מהמכונית שהצילה אותך?
"שרון, הודיה, רועי ואני בקשר טוב מאוד. גם המשפחות בקשר. מזרים גמורים הפכנו בן רגע למשפחה קטנה. אנחנו נפגשים ומתראים ומדברים על דברים שרק אנחנו יכולים להבין. לקראת יום השנה, החלטנו להיפגש יחד באחד המתחמים לזכר הנובה. מאז האירוע נוצרו הרבה מתחמים - ברשפון, תל אביב ובעוד מקומות. היה חשוב לנו להעביר את היום הזה ביחד".
דוד היא אחת הפצועות הנתמכות על ידי עמותת "בלב אחד" שפועלת לשיקום חיילים שנפגעו מאז הטבח. "אנחנו מציעים ללוחמים וללוחמות שנפגעו בחרבות ברזל תמיכה פיזית, רגשית וכלכלית", אומר הרב אוריאל ויגלר, שהקים את הארגון עם רעייתו שבי. "אנחנו עובדים בישראל ובארה"ב בגיוס כספים, שליחת חבילות ומתן חסות לטיפולים". לדבריו, בית העמותה בקריית אונו הוסב לאחרונה למרכז שיקום לחיילים פצועים.
