צפו בדיווח המיוחד מהגבול עם פולין
(צילום: ניצן דרור)
כמיליון פליטים עזבו את אוקראינה מאז הפלישה הרוסית למדינה, וגם הבוקר (חמישי) חצו בזו אחר זו עוד ועוד משפחות אוקראיניות את הגבול לעבר פולין. במעבר הגבול מדיקה, שהפך לאחד המעברים העמוסים ביותר אליהם מתנקזים הפליטים האוקראינים, נראו גם היום מחזות קורעי לב של ילדים קטנים אוחזים בידי אמם, מחזיקים מזוודה קטנה - ומלאים בשאלות באשר למועד חזרתם למולדתם.
במשרד החוץ דיווחו על עומס תנועה בינוני במעבר הגבול הזה, שעומד כעת על המתנה לאורך תשעה קילומטרים, לעומת עומס הקיצוני שנרשם בו אתמול, שגרר פקק באורך 22 קילומטרים. הפליטים מגיעים לכאן מכל חלקי המדינה, אך בעיקר ממזרח אוקראינה ומאזור העיר חרקוב, שהותקפה על ידי הכוחות הרוסים בשבוע שעבר.
המלחמה באוקראינה - כתבות נוספות
הילדים נכנסים לפולין ובדרך כלל מקבלים מאחד המתנדבים בארגוני הסיוע בובת דובי, כריך ופרי. לחלקם יש חברים או בני משפחה בפולין אליהם ימשיכו מכאן, אך רבים ייאלצו להגיע לאחד ממתחמי הפליטים שהוקמו כאן באזור. גם בכיוון השני נרשמה תנועה ערה, בעיקר של ארגוני הסיוע שמנסים להכניס מזון וציוד רפואי אל תוך המדינה שכמעט והתרוקנה מזרים.
מסביב לשולחן מאולתר יושבת אולגה יריומינה, שנמלטה לכאן מקייב יחד עם שני ילדיה וחברה נוספת שהגיעה לכאן עם ילדיה. באוקראינה נשארו בעלה והכלב. "המצב מפחיד מאוד", סיפרה ל-ynet דקות ספורות לאחר שחצתה את הגבול לפולין. "כשהתחילו עם התקיפות הרוסיות הם פגעו קודם בבסיסים הצבאיים, אבל לאחר מכן הרסו את בתי המגורים, וזה נהיה מפחיד מאוד. לא הצלחתי לישון כי פחדנו ולא ידענו מה יקרה", אמרה. "אחרי התקיפה בחרקוב המצב כבר החמיר והחלטנו לבוא. זאת הייתה החלטה מהירה מאוד".
אולגה סיפרה כי הבריחה נראתה לילדיה טבעית ומתבקשת. "הם צפו בטלוויזיה וידעו בכל רגע נתון מה קורה", אמרה. "הם הבינו את הסיטואציה ולא היינו צריכים להסביר להם שום דבר. לא הפציצו אותנו, אבל היו אזעקות כל הזמן ונאלצנו לרדת למרתפים, אז הם ידעו מה קורה. הם שאלו מתי נחזור לאוקראינה, אבל אף אחד לא יודע לענות על זה. אנחנו לא יודעים אם הבית שלנו יישאר, ואם סבא וסבתא שלנו יישארו בחיים. אף אחד לא יודע. זו מלחמה ואין לנו שום תחזית להמשך".
אולגה וילדיה ימשיכו מכאן לחברים בפולין. "אין לנו מושג כמה זמן נישאר כאן, אבל אנחנו רואים שהכוחות הרוסיים מצטמצמים והמוטיבציה שלהם פוחתת, אז אנחנו מקווים שזה לא יימשך זמן רב. בתקווה שלא יותר משבועיים". בנה של אולגה, אנטון (10), העריך שתוך עשרה ימים המלחמה כבר תסתיים.
הוא שיתף על הפחד להישאר באוקראינה ואמר: "אני מפחד בעיקר מפצצות", הוא אומר, ואמו הוסיפה שארז את חפציו כבר מהיום הראשון של המלחמה. "אני שומר על קשר עם החברים שלי באמצעות וייבר ומסנג'ר, אבל אני לא לומד". השניים הבהירו כי בכוונתם לחזור לאוקראינה בהזדמנות הראשונה שתהיה "אני אוהבת את הבית ואת המדינה שלי", אמרה אולגה. "יש לנו מדינה יפה, אנשים יפים ותרבות יפה. אנחנו אוהבים את המדינה שלנו ורוצים לחזור אליה".
המתנדב הגרמני שהציל את אשתו, הנורבגי שרוצה לחזור הביתה עם פליטים
למרות הקור המקפיא, מתנדבים רבים הגיעו לכאן ממדינות שונות ברחבי העולם, אחד מהם הוא סטיבן טרשנקו, בן 32 מפרנקפורט הנשוי לאישה אוקראינית. "הצלנו את אשתי", הוא מספר. "כל המשפחה שלנו עדיין באוקראינה. כעת לא זקוקים למזון באזור הגבול, אלא למזון לתוך אוקראינה. בעוד שעה יגיע לפה משלוח וניתן אותו לאלה שרוצים להיכנס חזרה לאוקראינה".
לדבריו, "המצב באוקראינה רע מאוד. אנשים צריכים להתחבא ולא יכולים להגיד איפה הם נמצאים. בצד השני של הגבול אנשים מחכים בתוך המכוניות שלהם בשורה ארוכה, חלקם עוזבים את המכונית וממשיכים לכאן ברגל או עוזבים את המזוודות שלהם כדי להגיע לכאן מהר יותר. זה בלגן. אני מתכוון להישאר כאן עד כמה שצריך. אני מעריך שמה שאנחנו רואים כרגע זו עוד כמות קטנה של פליטים. הכמות הזו תגדל במידה ויהיה שקט ונוכל להיכנס לשם בעצמנו ולהוציא אותם משם".
גם טומי שריף הנורבגי מתנדב כאן בימים האחרונים. "יש איתנו אוטובוס עם ציוד רפואי, מים ובגדים שאנחנו רוצים לחלק. העם הנורבגי רוצה להעביר את הציוד ואנחנו רוצים לקחת איתנו 45 פליטים לנורבגיה, בעיקר כאלה שאין להם כלום", אמר. "בהתחלה לא רציתי לחצות את הגבול כי זה אזור מלחמה, אבל עכשיו אני כן רוצה ללכת לשם. האנשים שצריכים עזרה נמצאים באוקראינה". הוא הודה כי הוא "לגמרי חושב עם הראש, אלא עם הלב", ואמר: "כשחושבים עם הלב לא חוששים ממה שיקרה, אלא רק רוצים לעזור. הגענו לפה לפני יומיים ואנחנו לא יודעים כמה זמן עוד נישאר".
