לפי הפרסום כאן בשבוע שעבר, השותפות הפוליטית בין בני גנץ לבין גדעון סער במסגרת המחנה הממלכתי מתקרבת לקיצה על רקע ניסיונות לבידול אידיאולוגי. עדות לכך, הוסבר, נמצאה בשינוי שערך סער בתוארו בהודעותיו לתקשורת: במקום "שר המשפטים לשעבר", הוא מציג את עצמו כעת כ"יו"ר תקווה חדשה". על רקע זה נשאלת השאלה איזה קהל מצביעים בעצם מחכה לגדעון סער אם ילך לדרך נפרדת?
סער הוא האיש שיצא לחפש מלוכה ועד כה מצא רק אתונות. אחרי שהובס ב-2019 על ידי בנימין נתניהו בפריימריז על ראשות הליכוד הוא פרש מהמפלגה, הקים את "תקווה חדשה" והודיע שיתמודד על ראשות הממשלה. ממש לפני בחירות מרץ 2021 הוא הכריז בלגלוג באספת בחירות: "אם איבחר בעוד שלושה ימים אפעל כדי שבנימין נתניהו ייבחר לתפקיד נשיא המדינה ויוכל להמשיך לתרום למעמדה של ישראל בעולם". בתגובה הוא זכה בשישה מנדטים.
הוא כיהן כשר משפטים בממשלת בנט-לפיד, ולמרות זאת, לאחר נפילתה ניצב בסקרים על סף אחוז החסימה, מה שגרם לו לחבור לגנץ, ותרומתו ל-12 המנדטים שקיבלה המחנה הממלכתי עדיין נתונה תחת סימן שאלה. אלא שהמהפכה המשפטית הביאה לפריחה של החיבור הזה, שמגיע בסקרים לסביבות 30 מנדטים, שיכולים היו להביא למהפך שלטוני אם הבחירות היו נערכות כיום. אז מה מוביל את סער להרהורי כפירה לגבי הפרויקט המצליח ביותר כיום בפוליטיקה הישראלית?
לכאורה, הוא יכול לטעון שזוהי שעתו של הימין הליברלי להכריע את הבחירות (קל וחומר כשאין בנמצא מפלגת ציונות דתית מתונה). את הירידה במספר המנדטים של הליכוד בסקרים אפשר להסביר בין השאר בחילוקי הדעות בתוכו לגבי החקיקה המשפטית והאפשרות של פגיעה בדמוקרטיה. סער אולי מזהה שם מאגר קולות שיכול להפוך אותו ללשון מאזניים שתקבע את האפשרות להקים ממשלה בעתיד.
הוא אכן מעריך נכונה שיש ואקום פוליטי, אבל ספק אם הוא ער לכך שאינו האיש המתאים כדי למלא אותו. לפי סקר שערך לאחרונה ד"ר מנחם לזר מ"פאנלס פוליטיקס", תקווה חדשה תקבל ארבעה מנדטים אם תרוץ בנפרד, בעוד שמפלגת ימין ליברלי בראשות יועז הנדל תקבל שמונה מנדטים, מחציתם על חשבון המחנה הממלכתי.
הממצא הזה כמובן נכון רק ליום ביצוע הסקר, אבל הוא רומז על האמת הכואבת לגבי סער. מדובר במי שרואה עצמו כאחד מבכירי המערכת הפוליטית, אבל בפועל יכולות ההיבחרות שלו נמוכות ביותר. כבר הזכרתי בעבר לגביו את אמירתו של בוב סקוויר, יועץ תקשורת אמריקני בכיר, בעקבות עימות הטלוויזיה של ג'ון קנדי נגד ריצ'ארד ניקסון ב-1960: "אתה יכול להיות האדם המבריק בעולם, אבל אם אין לך את הכריזמה, הכישרון לתקשר ולעבור דרך מכשיר הטלוויזיה, אתה לא יכול לנצח".
ד"ר ברוך לשםסער בידל את עצמו מפוליטיקאים אחרים בימין: הוא מוכן להתייצב מול נתניהו ואף לעבור מחנה פוליטי כדי לנסות להפילו. מי שתומך בו עושה זאת בשיקול צונן, בתקווה שיצליח לגייס קולות מן הליכוד, אבל אינו נסחף אחריו רגשית. לסער יש מחסור באבק הקסמים הפוליטי הזה שיכול להניע בוחרים לתמוך בו מעבר למסריו, ואלה פוחתים והולכים משום שאינו מסוגל לספק את הסחורה האלקטורלית הזו.
מה בדיוק גורם כיום לסער ליצור את הרושם שהוא מוכן לפרק את השותפות עם גנץ? מי בעצם מחכה לו בליכוד, שם שרף גשרים רבים, ואיזה קהל חדש הוא מזהה במרכז שעד כה אכזב אותו לחלוטין? יכול להיות שסער עדיין מזמזם בליבו את שיר בית"ר של זאב ז'בוטינסקי שלפיו "שקט הוא רפש", וכי תמיד צריך לטלטל את הספינה. הבעיה היא שהספינה שלו מזמן נסחפה לחוף.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
