בעודם צועדים לירושלים הגיעו למחנה הצלבני שצר על העיר אנטיוכיה שליחים מטעם המדינה הפאטמית ששלטה במצרים. אלה העלו בפני מפקדי מסע הצלב הראשון הצעה לשיתוף פעולה נגד השושלת הסלג'וקית ששלטה באותו זמן בירושלים ולחלק בין הצדדים שלל וטריטוריה. לפי ניסיון העבר, נדמו הצלבנים לפאטמים כשכירי חרב בשירות ביזנטיון או כהרפתקנים רודפי בצע. בכך הפגינו המוסלמים כשל עמוק בפענוח "האחר": הכוח שניצב בפניהם הונע מכוח אמונה, והיה נחוש לממש את החזון המשיחי שבשמו החל בצעדה רבת ימים ודמים מאירופה למזרח התיכון.
כאלף שנים מאוחר יותר התהפכו היוצרות. בעשורים האחרונים המערב הוא הלוקה בפער תפיסה חריף לגבי המזרח התיכון שבו פועלים שחקני מפתח המונעים מכוח להט אידיאולוגי, דתי ברובו, בניגוד לאלה המערביים הדבקים בתיאוריות ריאל-פוליטיק שבטבורן אמונה לגבי היכולת לשנות הוויה באמצעים חומריים. ארה"ב חוותה על בשרה התנסויות מרות בהקשר הזה, ובראשן המערכות בעיראק ובאפגניסטן. אלה נפתחו ביומרה רוויית אופטימיות והסתיימו בנסיגות, ובכך שיקפו כישלון בניסיון להנדס תודעה ולכופף אידיאולוגיות באמצעים כלכליים.
ההתמודדות בת 36 השנים בין ישראל לחמאס, ששיאה במלחמת חרבות ברזל, מגלמת מקרה מבחן ייחודי לקושי המערבי לקרוא תרבויות זרות. במסגרת זאת נחשפות מגוון בעיות יסוד: השלכת ההיגיון העצמי על האחר (בפרט האמונה שיש כמיהה אנושית אוניברסלית ל"חיים טובים"); ניתוח אתגרים חדשים לפי פרדיגמות המבוססות על העבר; קושי של חברה שבה לאידיאולוגיות משקל פחות להבין חברה שבה אלה עדיין רבות עוצמה; וחוסר יכולת לפענח חברה שתפיסות הזמן, החיים וראיית "האחר" בקרבה שונות.
קשיי הפענוח החלו עוד לפני ייסוד חמאס בדצמבר 1987. עשורים קודם לכן פעלה בעזה ובגדה תנועת האחים המוסלמים שהתמקדה בפעילות חברתית ודתית (דעווה), והיוותה רחם ארגונית שהולידה את חמאס. בניגוד למיתוס השכיח, ישראל לא הקימה את חמאס כמשקל נגד לאש"ף, האויב המרכזי מבחינתה באותה העת. עם זאת, בחשיבה הישראלית רווחה ההנחה שלפיה תנועת האחים המוסלמים מסוכנת פחות מיתר הפלגים הפלסטיניים, היות והתמקדה באמונה ובעשייה חברתית, ולפיכך הותר לה לפעול ביתר חופשיות. רק באמצע שנות ה-80 החלו נורות האזהרה להידלק נוכח חשיפת המעורבות של מנהיגי הדת וראשי אגודות הצדקה בעזה גם בטרור.
השאלות המועלות בישראל לגבי חמאס בשלושה וחצי העשורים האחרונים ממחישות פערי יסוד תרבותיים עמוקים: האם מדובר בארגון טרור, מפלגה פוליטית או תנועה חברתית? (בפועל - כולם גם יחד). האם היא יותר פלסטינית או אסלאמית? (שתיהן באותה המידה). ומה ההבדל בין "חמאס המדיני" ו"חמאס הצבאי"? (אבחנה מניפולטיבית שהארגון יצר באופן מודע לצורך הטעיה).
ליקויי התפיסה החריפו מאז עליית חמאס לשלטון בעזה ב-2006, שנתפסה על ידי רבים בישראל כתחנה באבולוציה של הארגון שתחייב אותו להתרכך רעיונית ומעשית. ביסוד אותה התפיסה עמדה ההנחה שגורמים רדיקליים העולים לשלטון נחשפים לאילוצים חדשים ובעקבות כך מתמתנים. ואולם, כפי שמלמדת ההיסטוריה, גורמים כאלה מתנהגים לעיתים הפוך: העלייה לשלטון מאפשרת להם לצבור יותר משאבים למימוש חזונם הרעיוני, כפי שהוכיחו היטלר, חומייני ודאעש.
השנתיים וחצי האחרונות חידדו את פער התפיסה לגבי חמאס נוכח הניסוי שישראל קידמה בעזה ובמוקדו חתירה לשפר את מרקם החיים באזור, במיוחד באמצעות קידום מיזמים אזרחיים, הזרמת כסף והיתר לעבודת פועלים בארץ. כל זאת על בסיס ההנחה שאלה ייצרו מחיר הפסד בקרב חמאס, ולצידו לחץ ציבורי על התנועה במידה שתחול הידרדרות, ובכך ימנעו הסלמה.
בפועל נחשפו באותה התקופה חריגות רבות שאמורות היו להמחיש שהקונספציה שגובשה שגויה מיסודה: חמאס קידם טרור והסתה מתוך עזה לעבר יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, התיר לג'יהאד האסלאמי לנהל סבבי אלימות נגד ישראל מהרצועה, וניצל את יציאת הפועלים ומעברי הסחורות לצורך קידום יעדיו הצבאיים, ובראשם איסוף מודיעין והברחת אמל"ח. כאשר התגלעה סתירה חריפה בין הקונספציה למציאות, הועלתה בישראל לפרקים הטענה שיחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה ואדריכל המלחמה הנוכחית, הפך משיחי ואיבד קשר למציאות.
מתקפת 7 באוקטובר הייתה הביטוי הקיצוני והטרגי ביותר לקושי הישראלי לפענח את חמאס. אף שברור היה כי חמאס הוא אויב שנערך למלחמה עתידית עם ישראל, לא התקיים ויכוח נוקב לגבי כוונותיו. הארגון הוגדר כמורתע ומכונס בחיזוק הממשל ומרקם החיים בעזה, ומשכבר נדונו אפשרויות שיתקוף, דומיין לרוב מהלך צבאי מוגבל. וכך, באותה העת ממש שבה התמקדה ישראל בשיפור המציאות בעזה, חמאס שקדה על המתקפה הכואבת ביותר מאז ומעולם שהנחיתו פלסטינים על ישראל.
שרידי הקונספציה ממשיכים להתקיים גם כיום ומגולמים בשיח לגבי המניעים והיעדים של חמאס במתקפת 7 באוקטובר. במסגרת זאת מועלות השערות רבות, למשל שהארגון רצה לפגוע בנורמליזציה בין ישראל לסעודיה. הדבר משקף חוסר הבנה שבראיית חמאס - הג'יהאד עצמו הוא המהות, ותכליתו ערעור ישראל בדרך להכחדתה.
סינוואר תכנן את המתקפה משך עשור והיא מהווה את פרויקט חייו. לפיכך, לשיקולי ריאל פוליטיק "עכשוויים" משקל שולי בביצוע תוכניתו. הוא אכן משיחי, כלומר חי בממד זמן של אחרית הימים, אולם הטענה שהוא מנותק מהמציאות שגויה מיסודה. במקום לפענח את מערכת הערכים הייחודית שלו, המשקפת רציונליות שונה, נטו רבים בישראל להשליך את ההיגיון שלהם עליו, דבר המשול למשחק שחמט נגד עצמך.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צהקושי לפענח את חמאס משקף בעיות עומק בחברה הישראלית שפחות ופחות מבניה, לרבות אלה המשולבים במערכי הממשל, התקשורת, הביטחון והמודיעין שולטים בשפות האזור ומבינים את תרבותו. ברקע נמצאים השפל שבו נתון מעמד מדעי החברה והרוח, הסגידה ללימודים ולמקצועות שמניבים כסף מהיר, והקידוש - לרבות במערכות הביטחון - למקסמי הטכנולוגיה הנוסכים תחושה כוזבת שלפיה ניתן להבין קולקטיב זר ולהעריך מה ההיגיון המניע אותו גם ללא היכרות עם תרבותו.
בתום המלחמה לא יהיה די בתחקיר שבו יועלו לקחים כמו ארגון מחדש של גופי המודיעין או הגדלת צה"ל. הכרחי שיתנהל דיון לאומי שבמוקדו תעמוד השאלה אם אנו כחברה מבינים לעומק את המרחב סביבנו, הן בנוגע למאבק נגד אויבים והן בקשר לפיתוח קשרים עם עמיתים. במסגרת זאת חיוני שנשוב למיומנויות מסורתיות ובראשן לימוד השפה, ההיסטוריה והתרבות של "האחר", ואם ניתן גם ניהול מגע ישיר עימו.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב. המאמר המלא התפרסם ב-The Jerusalem Strategic Tribune
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
