והרי החדשות: ויתרו עלינו. לגמרי. לא צריך אותנו. מי אנחנו בכלל. עזבו אתכם מאיתנו. אנחנו שום דבר. אף אחד. אנחנו עשרה מיליון תושבים שאין צורך לספור, כי אנחנו מובנים מאלינו. בסך הכל משלמי מסים נרצעים. בסך הכל מצביעי בחירות שימשיכו להצביע בבחירות, לא משנה בכמה מערכות, באיזו תכיפות ותחת איזו רמת שיתוק כלל-ארצי. בסך הכל 10 מיליון איש תקועים מכדי להפריע.
איפה תקועים? בפקק. איפה עוד. אנחנו תקועים בו שעתיים ביום. אנחנו תקועים בו בכל זמן צפוי ובלתי צפוי. אנחנו שורפים בו – בהפסדי זמן ועבודה – סכום כסף שהאוצר העריך בכ-40 מיליארד שקל בשנה, ואני מעריך שגם את הפיוז.
למי אכפת? לאף אחד. בטח לא לח"כ יואב קיש – השם לא חשוב, חשובה החיילוּת בצבא נתניהו – שהודיע אתמול בכנסת שהאופוזיציה מתנגדת לחוק המטרו – רק התקווה המשמעותית הגדולה של ישראל להקלה בפקקים באמצעות תשתית רכבת תחתית מהותית של 109 תחנות ובעלות של 150 מיליארד שקל. למה הם נגד? כי, נו, אתם יודעים, זה עוד עלול חלילה לא להיות רשום על שמו של בנימין נתניהו, ולכן בואו נחזל"ש.
החוק חוזל"ש. איננו. לא קורה. הפקק קפץ. הסיכוי היחיד להקלה ולעתיד תחבורתי שפוי נקבר קבורת-חמור כקורבן נוסף לפוליטיקה שהפכה גדולה – כלומר קטנה – בהרבה מטובת תושבי ישראל. זו פוליטיקה שאינה מתנהלת עוד לתועלת איש זולת 120 פוליטיקאים, תוך ויתור גמור על, מה שנקרא, קשר לבוחר. למה מי זה הבוחר? הוא ממילא יבחר, לא? הוא יבחר כי אמרו לו, כי איימו עליו שאם לא יבחר האחרים עוד עלולים לנצח, כי הוחלט שמדינת ישראל היא בחירות-לנד נצחית. הוא יבחר כי הוא תקוע בזה בדיוק כמו בפקק.
כך שכולנו, כל עשרת מיליון התושבים (למעט החבר'ה מהמשכן, עם הנהג הצמוד או השיירת הממוגנת) מוזמנים להמשיך לא להגיע לשום מקום, לזהם, להפסיד כסף ונתחי חיים שלמים על הכביש ולשבור עוד ועוד שיאים עולמיים בזמני הגעה הממוצעים לעבודה (כ-30-20 דקות ברוב מדינות המערב, כ-50 דקות עד יותר משעה בישראל). אנחנו מוזמנים לעמוד בפקק, להעביר במצטבר שבועות וחודשים מחיינו בהמתנה למכונית לפנינו שתזוז, ולהבין שאנחנו הרבה יותר מפראיירים; אנחנו נידונים. פיונים. מי שהזמן שלהם לא חשוב לאף אחד.
שיחות עם התקועים בפקקים
(צילום: ניצן דרור)
אנחנו המובן מאליו. אנחנו ארנק. אנחנו ספונסרים נצחיים לכל גחמה פרטית או מגזרית, אבל אין צורך להתחשב בנו כי אנחנו כמו הפקק עצמו; עומדים במקום ולא זזים לשום מקום. מוזמנים לחיות ולמות בפקק הזה.
ולמה בכלל לנסות לפתור אותו, כשהתלות הגמורה שלנו ברכב פרטי היא בעצמה מחלבת כספים עצומה לכל מממשלה? ולמה לחשוב על טובת המדינה ואזרחיה כשאפשר לחשוב על טובת הנאה מיידית מאיזושהי לשכה או לובי עשיר?
רענן שקדוכך עבר – כלומר לא עבר – חוק המטרו מהעולם. אולי הוא עוד יחזור כדי שאופוזיציה אחרת, או אותה אחת, תפיל אותו. ישראל לא רוצה להתקדם לשום מקום זולת מערכת הבחירות הבאה. ישראל תקועה בפקק של חייה – מעשית הוא על הכביש, אבל עקרונית הוא בצוואר הבקבוק הפוליטי, שמישהו תמיד אוחז בו אחיזת-חנק, וכולנו נחנקים.
כך שאתם מוזמנים לשאול את עצמכם מה עוד מונע מכם להשליך את המכונית מצוק סמוך ולעבור למכסחת דשא; זה מתקדם על הכביש באותה מהירות ואין אגרת רישוי (ואפשר גם לכסח עם זה דשא). ואז אתם מוזמנים לנעול – או לחלוץ – את נעלי הפקקים שלכם, להניח את הראש על ההגה בייאוש חרישי, ולסמס שגם היום עדיף שיתחילו בלעדיכם. גם מחר. גם בשנה הבאה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
