אני אבא של נוח, בן חמש וחצי, ילד על הרצף האוטיסטי, ובימים האלו אני כועס מאוד. אני כל כך אוהב אותו, ואעשה הכל רק כדי לשמוע אותו אומר עוד מילה אחת, וגם הבוקר (רביעי) אני עצוב ומזועזע לראות איך בזמן מחאת המורים - שממשיכה היום בהשבתה מלאה של הלימודים - הילדים על הרצף האוטיסטי הם אלו שנופלים בין הכיסאות.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• כן, לשבור את קרטל המורים
• מה בכלל איבדנו בפולין
• על מפלגות ערביות וניסויים בבני אדם
• המתנחלים ניצחו באביתר. ככה קמים יישובים
אחרי חוויה קשה שהייתה לנו בגן תקשורת מיוחד, החלטנו לשלב את נוח בגן רגיל, עם סל טיפולים וסייעת, כשאנחנו כמשפחה מגויסים כולנו למען כל הצרכים - טיפול בדיבור, ריפוי בעיסוק, ניתוח התנהגות, שחייה והמון פעילויות של אמנות, תנועה ובישול. אלא שאז החלה שביתת המורים, הלימודים נפתחו מדי יום רק בשעה 10:00, ונוח התחיל להפסיד טיפולים בגן.
אף גורם לא הודיע לנו, ההורים, מהן הזכויות שלנו, ואף אחד לא עזר לנו. בינתיים התחלתי לזהות סימנים של אי-שקט אצל נוח, שמתקשה להתמודד עם שינויים בסדר היום. זה יכול לגרום לו להתפרצויות בכי, או להסתגרות בתוך עצמו. קשה לו, וקשה לנו לראות אותו לוקח את התיק שלו כדי ללכת לגן, מגלה שהיום הולכים לגן מאוחר יותר, מתחיל לכעוס ופורץ בבכי היסטרי. אשתי ואני לא ישנים כל הלילה בגלל דאגה ומחשבות איך להרגיע אותו.
ביררתי עם מרכז התמיכה היישובי האזורי (מתי"א), שמסייע לתלמידי החינוך המיוחד, והתשובה שלהם הייתה ש"כל עוד יש שביתה, נוח לא זכאי לקבל את הטיפול כי הוא מתקיים בשעות השביתה". לא הסכמתי לקבל את זה ופניתי למשרד החינוך. שאלתי אותם: מה קורה עם הילדים המשולבים בעת השביתה? הם אמרו שבמתי"א חייבים לספק מקום לטיפול. ככה זה נראה, ובינתיים מי שמשלמים את המחיר הם תלמידי החינוך המיוחד כמו נוח, שנמצאים בבית ללא הטיפולים שהם זכאים להם וללא מסגרת שהם זקוקים לה.
כואב לנו לראות אותו במצב כזה בגלל העוול שהמערכת גורמת לו. אנחנו נלחמים עבורו בכל נשמתנו, ורואים איך כל מה שעבדנו עליו, כל ההישגים שאליהם הוא הצליח להגיע, מתפוגגים בגלל השביתה ובגלל גורמים במערכת שלא מטפלים בו. להסתדרות המורים כנראה לא אכפת מהילדים המשולבים, רק מהשכר של המורים. העיקר הצוות, ולא המטרה.
הלב שלי נשבר. נמאס לי מהיחס הזה. למה ילד כל כך מתוק וטהור, מלאך קטן, שצריך את כל העזרה שהמערכת יכולה לתת לו, צריך להיות זה שמשלם את המחיר הכבד של חוסר האחריות? למה אנחנו, ההורים לילדי החינוך המיוחד, צריכים לסחוב את הכאב הזה איתנו, ולחשוש לגורלם של הילדים? למה אף אחד לא רואה את הכאב שלנו? לא ביקשנו דבר פרט למה שמגיע לנו, מה שמגיע לילדים שלנו - אבל המאבק על הזכויות הפך למלחמה. עד מתי בני וילדים אחרים מהחינוך המיוחד ימשיכו לשלם את המחיר על הזלזול של המערכת ושל האחראים?
- חסן שעלאן הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
