"שתו מים" הייתה אמירה מפורסמת של דובר צה"ל דאז, נחמן שי, במהלך הצהרותיו במלחמת המפרץ. לימים, הפכה אותה הצעה-הפצרה לאחת האמירות הזכורות ביותר בז'רגון הישראלי. ולא בכדי. לא די בכך שהיא מגיעה מגורם בכיר ומוסמך. היא מקפלת בתוכה תזכורת חשובה, מלווה בפרופורציות, עם זיק של הומור וקלילות שכל כך מאפיינים אותנו. אם תרצו, היא תמצית הישראליות. מאז עברו הרבה מים בנהר ובכוסות של כולנו. נחמן שי הספיק להתמנות לשר (לשעבר), סדאם חוסיין כבר התייחד עם בוראו, ומערך דובר צה"ל הפך לאימפריה דוברותית.
שנים רבות חלפו ושוב אנחנו במלחמה. הפעם, הקשה בתולדותינו. וגם היום, באופן לא מפתיע, דובר צה"ל ממלא תפקיד ליבה עבור הציבור. משך חודשים מפרוץ מלחמת 7 באוקטובר התייצב תא"ל דניאל הגרי בפני המצלמות, ערב-ערב, ועשה מה שכל מדינה צריכה לעשות למול אזרחיה בימים שכאלה – לדבר אליהם. וזה לא שבכל הצהרה למדנו משהו חדש. התוכן פה הוא לא העיקר. העניין כאן הוא השגרה הקבועה. למה? את זה ידע לומר כל ילד בחוג ג'ודו שחולם לייצג אותנו באולימפיאדה: שגרה מייצרת היכרות. היכרות מולידה אמון. ואמון, באופן טבעי, הוא הבסיס לתחושת ביטחון.
ההופעות התקשורתיות הללו פחתו במרוצת הזמן ויוחדו למצבים שדרשו זאת. כך קרה גם בימים האחרונים, בהם כולנו מרגישים על סף הסלמה אזורית. שוב, הגרי התייצב מול הציבור וניסה לשדר שהמצב בשליטה. הבעיה היא שדווקא עבודתו המצוינת היא שממחישה את חסרונה של פונקציה אחרת, מקבילה בישראל – דובר "אזרחי" מטעם הממשלה.
מערך דובר צה"ל הוא מהחשובים שבמערכי הדוברות במדינה, אם לא החשוב שבהם. ועדיין, הוא לא יכול לעסוק בכל. ישנן סוגיות מדיניות שמערכה לאומית כשלנו מציפה, ונמצאות מחוץ לתחומי סמכותו
חשוב להבין – מערך דובר צה"ל הוא מהחשובים שבמערכי הדוברות במדינה, אם לא החשוב שבהם. ועדיין, הוא לא יכול לעסוק בכל. ישנן סוגיות מדיניות שמערכה לאומית כשלנו מציפה, ונמצאות מחוץ לתחומי סמכותו. מצב התשתיות הלאומיות, עמידות הכלכלה, חוזק המשק, רציפות התחבורה הציבורית, נגישות התעופה, תפקוד בתי החולים, מלאי המרכולים, זמינות מערכת החינוך על צורותיה, או עמדת הדרג המדיני בכל סוגיה אחרת.
וזה עוד מבלי לעסוק בסוגיות-רוחב חשובות לא פחות, כמו סטטוס המו"מ להשבת החטופים או תוכניות המדינה לשיקום העוטף והצפון. כל אלו נעדרות לרוב מהצהרותיו, ולא במקרה. הוא פשוט לא אמור לגעת בהן. וכגודל השיח המתמקד בצבא, בולט בחסרונו העיסוק המקביל באותם היבטים אזרחיים שרלוונטיים גם הם לחיינו. מכלל הן שומעים לאו, כמאמר הכלל התלמודי.
מלקטים מידע
בהיעדרו של דובר אזרחי-ממשלתי קבוע, נאלץ הציבור ללקט מידע מגיחות תקשורתיות של דרג מדיני, ולגבש תובנות דרך פרשנויות במקרה הטוב, או הדלפות במקרה הפחות טוב. אבל מה שהתאים לישראל של תחילת שנות ה-90 כבר לא יכול לעבוד מעל לרבע מאה אחר כך. אין פה ערוץ טלוויזיה אחד אלא שלל רשתות חברתיות. תחומי החיים מגוונים והאיומים גדלו. האוכלוסייה הכפילה עצמה. העולם הפך מורכב יותר.
צילום: אביגיל עוזיהזמנים השתנו, וישראל חייבת דובר ממשלתי מקצועי לצד דובר צה"ל, שיתווך לציבור הישראלי מידע גם בהיבטים שאינם צבאיים, באופן פומבי וקבוע. זה לא רק עניין טכני, אלא שינוי של תפיסה. ובכלל, זה רכיב אחד מתוך שינוי רחב יותר שצריך להיעשות בתחום. אבל בלי זה, כנראה שלא נבין אפילו כמה מידע חסר לנו. ולמען הסר ספק, חשוב לשתות מים. גם היום.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר "11 יום בעזה"
