קשה שלא להיזכר באיתמר בן גביר מצווח בזירת פיגוע על קודמו בתפקיד, השר עמר בר-לב הרציני והטוב. "הפכו אותו לשר לביטחון פנים! אתה לא מתבייש?!", הוא זעק שוב ושוב, מטווח אפס, אל תוך פניו ההמומים של מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל ובתקופת כהונתו מספריהם של קורבנות הפיגועים וגם אלה של קורבנות הרציחות הפליליות היה נמוך לאין שיעור לעומת תקופתו של השר הכושל. כשעוברי אורח אקראיים קראו אתמול (שלישי) לעברו "לך הביתה, נכשלת", הוא קרא להם שמאלנים. דמם של אזרחים הוא זול יותר, ואחריות השלטון על חייהם מועטה יותר, על פי משנתו של הגזען, אם השר הממונה הוא איש ימין קיצוני.
השר הלא אחראי לכלום הקפיד גם לפרוש מדיניות מאקרו, והיא: "שאו נשק!". למי שעשה לו הנחה וסבר שמדובר בתוספת משולחת רסן למדיניות קצת יותר נרחבת, הוא שב והבהיר, בלופ חזרתי ובגרון ניחר כדרכו, "זו המדיניות שלנו! שאו נשק! זו המדיניות שלנו!". היש הודאה מופקרת מזאת באובדן שליטה מוחלט? מה הצורך במשטרה כשהעומד בראשה מתנער מכל אחריות וקורא לכולם לשאת נשק כדי להגן על חייהם, סטייל המערב הפרוע. לפי אותו היגיון מעוות גם על צה"ל אפשר לוותר לטובת הפורעים ("הנערים המתוקים", לפי בן גביר) שמבצעים פוגרומים בפלסטינים חפים מפשע. אולי גם את המתוקים האלה נצייד בנשק חוקי, לתפארת מדינת ישראל.
רק חסר היה שישלוף מרכב השרד שלו ארגזים של אמצעי לחימה, ויעיף באוויר נשקים לכל דיכפין, כאילו היו סוכריות ולא כלי הרג. כאילו אותם כלי נשק ממש לא משמשים להרג אזרחים בידי עבריינים, לרצח נשים ולהתאבדויות, לאין שיעור יותר משהם משמשים אזרחים רבי תושייה להפסקת מסע הרג של מחבל. למה בעצם שלא יעשה את זה, אם בא לו? הרי גם לעצור מעשי טירוף כאלה לא יהיה אפשר אם תבוטל עילת הסבירות בנוגע למעשיהם של שרים.
סימפטום האין ממשלה בישראל לא נגמר אצלו. הפעולה בג'נין היא עוד מאותו הדבר: הטלת המשימה כולה על צה"ל, בליווי אפס מעשה מדיני ואפס אחריות של הדרג המדיני. "צה"ל ינצח, אנחנו טובים בנבחרות עד גיל 21", צייץ בטוויטר הקומיקאי והתסריטאי רשף שי. זה מדויק, מצחיק, וגם טרגי. כמה מאות חיילים, אנשים צעירים מאוד ואמיצים מאוד, נשלחו לחרף נפשם בלב שטח עוין, לא כמהלך צבאי בצד מדיניות כלשהי של מנהיגים מבוגרים אחראים, אלא במקומה.
שלי יחימוביץצילום: עמית שאבי"ג'נין הפכה למפעל לייצור טרור. זה נגמר. קטענו את תהליך ייצור אמצעי הלחימה", קבע בביטחון עצמי חמור סבר שר הביטחון יואב גלנט. טוב שלא הוסיף "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". דבריו, במחילה, הם קלישאה חסרת שחר, והיא מגוחכת ומצערת שבעתיים שעה שבו בזמן מתבצע פיגוע דריסה בתל אביב ויום קודם פיגוע סכינאות בבני ברק. למעשה, יותר סביר שג'נין של אחרי המבצע, אחרי ההרס הכבד במחנה הפליטים, אחרי אלפי החפים מפשע שנסו על נפשם, אחרי המחבלים שנמלטו או התחבאו – תשכפל את האיום שגילמה למחנות פליטים נוספים.
כן, צה"ל שב והוכיח את יכולותיו המודיעיניות והמבצעיות. כן, נלכדו וירדו למחתרת מחבלים שתיכננו לבצע פיגועים. כן, נתפסו והושמדו מצבורים של אמל"ח ונוטרלו מטענים. אבל זו עוד פעילות נקודתית שתשוב על עצמה לעייפה וללא תוחלת, ללא אופק, ללא תקווה. כי אין פעולה צבאית שתצליח לאזן את הכיבוי המוחלט של כל גחלת מדינית, את המשך השליטה ב-2.5 מיליון פלסטינים, את ההחלשה הפושעת של הרשות הפלסטינית, את הפוגרומים של הנערים המתוקים שהממשלה עוברת עליהם לסדר היום. שאפו לצה"ל, כמו שהרבו לומר במהלך המבצע הזה, אבל אפס לממשלה.
- שלי יחימוביץ הייתה יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
