ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, ערב יום כיפור, ישב סמל צבי להב בעמדת התצפית שלו מול פורט תאופיק ותעלת סואץ כדי לתעד תנועת ספינות מצריות ולדווח על פעילות חריגה בשטח. עמדת התצפית הייתה מרוחקת 900 מטרים בלבד ממוצב המזח, שם להב היה מוצב כאיש מודיעין של חיל הים, ותפקידו היה לסכם בכל יום מה ראו עיניו דרך המשקפת.
באותו יום לא רק שראה תנועה ערה של ספינות קרב מצריות, רכב אמפיבי וכמות גדולה מהרגיל של חיילים בעמדות המצריות, אלא גם עקבות של חיילים מצרים, כנראה אנשי קומנדו, על דרך הטשטוש בצד הישראלי. נרעש ונרגש, אולי קצת מבוהל, הוא דיווח למפקדה. התשובה שקיבל זכורה לו היטב: "ערב יום כיפור, אין עם מי לדבר בפיקוד. נחכה עם הדיווח ליום ראשון". הוא לא ויתר ויצר קשר עוד כמה פעמים עם המפקדה, עד שלבסוף השיב לו בקוצר רוח הקצין התורן "תפסיק להציק לנו. אתה מטריד".
באותה שעה בדיוק ישבתי בבית הוריי בנתניה לארוחה מפסקת. הייתי חיילת בשירות סדיר, כתבת צבאית בביטאון חיל הים "בין גלים". אמא שלי עדיין לא הספיקה להגיש את המנה הראשונה בארוחה שלפני הצום כשהטלפון צילצל. הרמתי את השפופרת והרגשתי איך הדם אוזל מפניי כאשר שמעתי את קצין המבצעים של היחידה אומר לי בקול יבש "עוד מעט תפרוץ המלחמה, תגיעי מיד לבסיס".
11 צפייה בגלריה
49 שנים אחרי המלחמה. אורלי אזולאי וצבי להב מדברים על מה שאז היה טרי וכואב מדי
(צילום: טל שחר)
נכנסתי לחדרי, לבשתי את המדים הלבנים של חיל הים, הכנסתי את הכומתה הכחולה לכותפת, ואמרתי למשפחתי: "עומדת לפרוץ מלחמה. אין לי פרטים. קיבלתי פקודה לחזור לבסיס". עד היום אני זוכרת את צחוקן המתגלגל של אחיותיי. "נו בטח, את הרמטכ"לית... זאת הסיבה שקוראים לך למלחמה", הן אמרו באירוניה דקיקה. בצחוק שלהן היה הד של דאגה, וגם צליל של בוז קל מהול בגאווה.
בזמן שאני דהרתי במהירות מופרזת במכונית של אבא שלי, מנסה לחמוק מאבנים שהושלכו לעברי, צבי להב היה על סף יאוש השמור לאלו המצביעים על סכנה ואיש אינו מקשיב להם. כשירד הערב הוא עזב כבכל יום את עמדת התצפית וחזר למוצב המזח, המוצב הדרומי ביותר בקו בר־לב, הקו שנבנה כדי לשמש קו מאז'ינו הישראלי, שהעשיר את הקבלנים בימי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, שחיזק את תחושת הפסטיבל הכללי בימי אלבומי הניצחון ושירת הגנרלים.
שש שנים חלפו ממלחמת ששת הימים שבה השמיד צה"ל את חיל האוויר המצרי, שש שנים שבהן ההיבריס הישראלי עיוור את עיני הציבור שנטה להאמין כי ישראל היא כל יכולה, בלתי מנוצחת. זה מה שהוליד את השאננות, שהולידה בתורה את הקונספציה שהסבירות לפריצת מלחמה היא נמוכה, והביאה לגדול המחדלים ובעקבותיו לשריטה לאומית. רק מי שהיה שם יודע כי ביום ההוא נפלו השמיים על מדינת ישראל, ורבים וטובים איבדו את האמון במוסדות המדינה.
11 צפייה בגלריה
מוצב המזח, על חופי תעלת סואץ. צבי דיווח על אנשי קומנדו, במפקדה אמרו "תפסיק להציק"
(צילום: טל שחר)
צבי חזר למוצב ולא יכול היה להירדם כל הלילה. הוא הרגיש את הדאגה והאחריות הרובצים על כתפיו. למחרת, בשבת בבוקר, הוא חזר לעמדת התצפית, וחשכו עיניו כשראה עוד ועוד כוחות מצריים זורמים. חמש דקות לפני השעה שתיים בצהריים, הוא ושלושת לוחמי החי"ר שהיו איתו הבחינו בשני מטוסי סוחוי יורדים בצלילה לעברם. היה להם מקלע אחד והם החלו לירות, ירי חסר תוחלת. ואז החלה ההרעשה הכבדה של המצרים. צבי וחבריו לעמדת התצפית תפסו מחסה בסככה ליד. סככת קש. הם זעקו בקשר שיבואו לחלץ אותם כדי לחזור למוצב המזח. רק כשירדה החשכה הצליח להגיע אליהם טנק שהחזיר אותם למוצב.
באותו יום לא ידע צבי שכעבור שבוע יפול מוצב המזח וכל 37 לוחמיו יילקחו בשבי המצרי ויותירו מאחור גופות של חמישה מחבריהם שנהרגו. הוא לא ידע שישב בכלא המצרי במשך 40 ימים ויעבור עינויים קשים, כולל קשירתו לעץ כדי, לדברי סוהריו, להוציא אותו להורג. אבל זה היה חלק מהמלחמה הפסיכולוגית: הם החטיאו בכוונה רק כדי להפחיד אותו וללחוץ עליו לדבר. הוא לא ידע כי בשובו הביתה, במסגרת הסכם החלפת שבויים, אני אמתין לו בביתו ברמלה כדי לראיין אותו לביטאון החיל שלו ושלי, "בין גלים". הוא בטח לא יכול היה לדמיין כי בחלוף 49 שנים מהמלחמה הארורה ההיא אפגש איתו שוב, בביתו בראשון־לציון, לצורך הכנת כתבה זו.
גם אני לא ידעתי מה מחכה לי כשהגעתי למפקדת חיל הים בקריה וירדתי ל"בור", שם המתינה לי עורכת הביטאון, הסופרת נעמי פרנקל, שהייתה גם עורכת התחקירים ללוחמי שייטת 13 לאחר שחזרו ממשימות בשטח האויב וכתבה את הדוחות הסודיים ביותר של החיל, מה שהפך אותה לדמות נערצת. ואני הייתי בת טיפוחיה. כשנכנסתי לבור, נעמי, שתמיד הייתה מאירת פנים, נראתה כבויה. למחרת, אחרי שנודע על נפילת מוצב החרמון, היא לקחה אותי הצידה ולחשה לי: "המצב נורא. ייתכן מאוד שנושמד". הייתי כמעט בת 20 והרגשתי איך ברגע אחד ניטלת ממני שמחת החיים. מתוך הקדרות שהייתה שרויה בה היא החלה לחלק פקודות: מחר, אמרה, אני יוצאת איתה לסיני לסקר את המלחמה.
יצאנו למלחמה בטרמפים. נאמר לנו שכל הרכבים מגויסים. גם נתנו לנו להבין שמלחמה היא עסק לגברים, ואם אנחנו רוצות לנסוע, שנרים יד בכביש ומישהו כבר יעצור לנו.
הגענו לאזור החווה הסינית, לבסיס א־טור של חיל הים. חלוקת התפקידים הייתה ברורה: אני כותבת, היא עורכת, שולחים בקשר למפקדה ושם מדפיסים גיליון יומי שיופץ בכל יחידות חיל הים. בסיני ראיתי את הזוועות: גופות של חיילים מצריים מושלכות בין הדיונות. חשבתי מה הייתה אומרת האמא המצרית למראה ענני הזבובים שחגים מעל גופת בנה, שיצא בפקודת ממשלתו למלחמה ונותר ימים להרקיב בשמש. ראיתי את הישראלים הלומי הקרב שמתרוצצים בין הטנקים כפופים ומושפלים, מקללים את הממשלה ששלחה אותם לשדה הקרב לא מוגנים, לא מוכנים, לא חמושים מספיק. שמעתי בקשר את הקריאות הנוראיות לעזרה של יחידות שכותרו על ידי הצבא המצרי.
כשיצאתי עם נעמי להפלגה בדבור של חיל הים שלחם בגזרת צפון סיני ורצינו לכתוב על הפטרול הימי, שני מטוסי קרב צללו מעלינו ומשום מה לא המטירו פצצות. חזרנו בלילה לבסיס האם, לאוהל שהקמנו לשתינו, הנשים היחידות בשטח. טבח המחנה, שרצה להרים את המורל, הציע לנו ארוחת מלכים: דגים בבלילת בירה וקמח מטוגנים על פתילייה. הריח החרוך העלה באפי את ריח הגופות מהדרך. נעמי ואני לא יכולנו לאכול דבר חוץ מתפוח עץ. גם לא שאר החיילים, שנראו כמי שחרב עליהם עולמם. אז הם עוד לא ידעו את גודל המחדל. איש מהם לא העז לחשוב שהופקר לגורלו על ידי המפקדים והפוליטיקאים ששלחו אותו לקרב.
11 צפייה בגלריה
הצלב האדום הביא עיתונאים זרים כדי לתעד. כתבה בעיתון מצרי על השבויים ממוצב המזח
(צילום: טל שחר)
כשהסתיימה המלחמה החל משא ומתן על חילופי שבויים. צבי להב וחבריו חזרו הביתה אחרי 40 יום בשבי, לאחר שצה"ל כיתר את הארמיה השלישית וראש הממשלה גולדה מאיר אמרה שלא תאפשר העברת מזון אליה עד שישוחררו כל השבויים. אני חיכיתי לו בבית הוריו ברחוב בר אילן 3 ברמלה. בדרך כלל לא מאפשרים לשבויים להתראיין מיד עם שובם. ככתבת חיל הים קיבלתי אישור מיוחד והגעתי אליו עם צלם, רב סמל ראשון עודד עגור. כל מה שאני זוכרת מהמפגש ההוא הם פניו של צבי: הוא נראה מבועת. ההבעה שלו היתה של הלם ופחד. כתבתי כתבה על שובו. "צביקה חזר הביתה" הייתה הכותרת. כמקובל באותם ימים, הייתי חתומה על הכתבה בשמי הפרטי בלבד: אורלי, כתבת בין גלים. הוא שמר את הגיליון. אחרי שלא נכלל באירועים שהתקיימו בחיל הים ללוחמים, הוא הביא לקצינת הנפגעים את הביטאון כדי "להוכיח" שהיה שם.
חלפו מאז 49 שנים. לפני כמה שבועות צבי פנה אלי ושלח לי את תצלום הגיליון ותצלום של שנינו כשאני מראיינת אותו בבית הוריו. הוא העיף אותי לאחור. לטראומה. לפחדים ההם. סיפר לי שקצינת הנפגעים היא זו שאיתרה אותי ואמרה לו שאני עיתונאית בוושינגטון, וכך הגיע אליי. נסעתי במיוחד לארץ כדי לפגוש אותו, לשמוע מה קרה מאז, וגם כדי לשרטט את הקווים לדמותה של הטראומה ממרחק הזמן.
צבי פתח לי את דלת הבית בראשון־לציון, שם הוא מתגורר עם אשתו שרה, שאותה הכיר שנה לאחר ששוחרר מהשבי. הם הורים לשלושה וסבים לשמונה. עליי וגם עליו רואים היטב את השנים. הוא היה בן 19 כשנפגשנו אז, אני כמעט בת 20. עד שמלאו לו 60 עבד בתעשייה הצבאית, ופרש כדי להקדיש את חייו לטיפול בבעלי חיים בעמותה מקומית. "בכל פעם שאני מוסר כלב לאימוץ אני מרגיש ששחררתי שבוי מהכלא", סיפר לי. לבני אדם הפסיק להאמין. הוא מצא מרגוע בים ובגלישה, ובחיות. הזעם על המערכת שהפקירה אותו ואת חבריו לא שכך, רק רוכך בעזרת תרופות פסיכיאטריות שמאפשרות לו לזעוק יותר בשקט.
אורלי: בוא נחזור ליום כיפור. אתה יושב בעמדת התצפית, חשוף לגמרי, כשמתחיל הירי המצרי. למה לא ברחת חזרה למוצב?
צבי: יכולתי ללכת ברגל. המרחק הוא 900 מטר בלבד. אבל הייתה אש תופת, ולא הייתי ממוגן. חיכיתי כמה שעות עד ששלחו טנק לחלץ אותי. כשחזרתי למוצב הייתה שם תחושה של תוהו ובוהו. המרגמות לא פעלו כי ניזוקו בהפצצות. הרגשנו, כולנו, שהפקירו אותנו. מתי את ידעת שעומדת לפרוץ מלחמה?
אורלי: בערב יום כיפור. לפני הארוחה המפסקת.
צבי: כלומר ידעו במפקדת חיל הים, ידעו בפיקוד העליון, ולא אמרו לנו כלום. לא טרחו לשלוח תגבורת או להודיע לנו שעומדת לפרוץ מלחמה. השאירו אותנו שם כמו בשר תותחים.
אורלי: לפני שלוש שנים נחשפו מסמכים של מלחמת יום כיפור, ביניהם דוחות מודיעין שהראו שכל הנורות האדומות היו שם: הצבא המצרי העביר כלי נשק מלוב למצרים ונתן לחייליו אישור לא לצום ברמדאן, תנועה של כוחות מצריים לכיוון התעלה. בדיוק מה שאתה ראית והם לא רצו לשמוע. היה גם מידע של אשרף מרואן, חתנו של נאצר ואיש סודו של סאדאת, שריגל למען ישראל ומסר מידע אמין שמצרים מתכננת לתקוף ביום כיפור.
צבי: היה מידע והתעלמו ממנו. אפשר היה לראות בשטח בשטח שהמצרים מתכוננים באופן מאסיבי למלחמה. או שהייתה יוהרה בפיקוד, או שהייתה קנוניה.
אורלי: תאר לי מה היה בתוך המוצב בשבוע הזה, תחת הפגזות, עד שהוחלט שאתם הולכים לשבי בחסות הצלב האדום.
צבי: הייתה תחושה של חורבן. לא היו לנו נשק ואמצעי מיגון. בימים האחרונים כבר לא היה מה לאכול. רופא המוצב, ד"ר נחום ורבין, נתן לנו כדורי מרץ כדי שנוכל להמשיך לתפקד. היו חמישה הרוגים שאת גופותיהם הנחנו בחצר המוצב, בשמש. אני נפצעתי בגב מרסיס והתפתח פצע ענק מלא מוגלה. היו עוד 17 פצועים. אנחנו יודעים שניסו לחלץ אותנו, אבל לא הצליחו כי ההפגזות לא פסקו.
אורלי: שלמה ארדינסט, מפקד מוצב המזח, סיפר שקיבל שיחת טלפון מהפיקוד ונאמר לו שזו לא פקודה ללכת לשבי, אלא החלטה שלו. והוא קיבל את ההחלטה ללכת לשבי, וחשש שיעמידו אותו לדין על זה.
צבי: דיברו איתנו בקשר באותו יום. אמרו לנו שייתכן שעד שיגיעו לחלץ אותנו יהיה מאוחר מדי. כלומר נמות. משה דיין היה על הקו. הוא אמר למפקד שלנו שיש הזדמנות ללכת לשבי בחסות הצלב האדום. אחרי שנים הוא הכחיש שאמר זאת. היו כאלו שהתנגדו, אבל בסופו של דבר המפקד החליט. הוויכוח על ההחלטה הזאת ממשיך עד היום בין אנשי המזח.
אורלי: לפי המסמכים שנחשפו לפני שלוש שנים, משה דיין אמר ביום השני למלחמה: "ממה אני מפחד יותר מהכל בתוך ליבי? שמדינת ישראל תישאר בסופו של דבר בלי יכולת להגן על עצמה". הוא דיבר על תסריט של חורבן בית שלישי. כך גם אתם הרגשתם?
צבי: לא רק שהרגשנו כך, גם האמנו לסוהרים המצרים בכלא עבאסייה, שם הוחזקנו, כשהם אמרו לנו שמדינת ישראל כבר לא קיימת. לי אמרו בחקירה שהטנקים המצרים כבשו את המדינה, שאבא שלי חזר לפולין ואמא שלי לרומניה. רק ימים רבים לאחר מכן, כאשר טייס ישראלי שנפל בשבי הובא לכלא שלנו, פשטה השמועה שהוא העביר כי הבלימה הצליחה.
11 צפייה בגלריה
שר הביטחון משה דיין במלחמה. דיבר על חורבן הבית השלישי, וגם השבויים הרגישו כך
(צילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
אורלי: בדיוק שבוע אחרי פרוץ המלחמה הגיעה למוצב משלחת של הצלב האדום כדי להעביר אתכם לשבי המצרי. מה קרה מאותו רגע?
צבי: כשהצלב האדום היה איתנו לא היינו אזוקים. הם הביאו איתם עיתונאים זרים כדי לתעד. העלו אותנו על סירות. לקחתי איתי את פנקס החוגר ושעון שקבלתי מתנה מאבא שלי. ברגע שהצלב האדום מסר אותנו ליד המצרים החלה התופת. גילחו לנו את הראשים, אזקו אותנו, שמו לנו כובע שחור שמכסה את הראש והעיניים והשליכו כל אחד מאתנו לתא נפרד, שני מטר על שני מטר עם דלי לעשיית צרכים. על הקירות היו כתמי דם והסירחון היה בלתי נסבל. נתנו לנו לישון רק בעמידה. מדי בוקר לקחו כל אחד מאיתנו לחקירה. אמנם הייתי רק סמל, אבל בצבא המצרי זו נחשבת לדרגה גבוהה. רצו לדעת ממני כמה ספינות יש לחיל הים הישראלי, כמה דבורים, כמה משחתות. רצו שאשרטט להם את מבנה העיר רמלה. כל תשובה שנתתי לא סיפקה אותם. הם היכו אותי בשוטים, בקת של הרובה. היכו אותי על הפצע שהיה לי בגב מהרסיס שנתקע שם. גם כשהיינו בתא הם באו והמשיכו להכות. אני עדיין שומע את הצרחות של החברים שלי בתאים הסמוכים. הצלחתי להשיג כמה מסמרים וכך הייתי סופר את הימים: כל יום הייתי מזיז מסמר מצד אחד לשני. היה צוהר קטן בחדר, ולפי מצב האור ידעתי אם הגיעה שעת הארוחה. נתנו לנו בעיקר פיתה יבשה עם בשר שומני וקצת פול ואורז. הורדתי 35 קילו. פעם אחת בלבד בכל ימי השבי נתנו לנו להתרחץ בשוקת שעשרות אנשים התרחצו בה קודם, והמים היו מלאים דם ומוגלה. עד היום אני מזדעזע בכל פעם שדלת נטרקת, או כשאני שומע ערבית, או שיש רעש חזק. לא מתתי בשבי אבל הרגו אותי.
אורלי: אורי אהרנפלד, שהיה איתך במוצב המזח ונפל גם הוא בשבי, סיפר כי במסגרת העינויים שעבר עקרו לו ציפורניים. גם אתה עברת את הזוועה הזו?
צבי: לא עברתי עקירת ציפורניים אבל עקרו לי את החיים.
האזינו: אורי אהרנפלד מבקר את טיפול הרשויות בלוחמים פוסט-טראומטיים
אורלי: למעשה עקרו לך את החיים פעמיים: פעם אחת בשבי, ובפעם השנייה כשחזרת לארץ אחרי 40 יום וזכית ליחס מחפיר מהרשויות.
צבי: חזרתי הביתה שבר כלי. נחתנו בבסיס חיל האוויר ליד נתב"ג. רקדנו הורה עם הנחיתה, אבל שום דבר לא היה שמח. נתנו לנו להתקלח, מדים חדשים, ואז קצינה הסיעה אותי לבית הורי ברמלה. עשו שם חפלה כל הלילה, ואני רק רציתי לברוח. לא יכולתי להירדם. עצם זה שיכולתי לצאת ולחזור מתי שאני רוצה הביא אותי לברוח מהבית בלילות. רכבתי על אופניים מרמלה להרצליה, חסר מנוח. גם נפצעתי בדרך כי הייתי במצב מעורער. יומיים-שלושה אחרי שחזרתי הודיעו לי שלוקחים אותי לבית הבראה בזיכרון יעקב. זאת לא הייתה הבראה ולא בית נופש, זה היה מחנה שבויים. התייחסו אלינו כאל בוגדים. הטיחו בי שהסכמתי להיות מרגל עבור המצרים, שמסרתי סודות מדינה. כששחררו אותי משם קראו לי ליום מילואים בקרייה בתל־אביב. שאלתי את עצמי מה רוצים ממני ליום אחד? כשהגעתי לשם הבנתי. חיברו אותי לפוליגרף והחלו לחקור אותי מה מסרתי למצרים. זאת הייתה השפלה שקשה לתאר במילים. הם לרגע לא שאלו מה שלומי, רק למה בגדתי. ככה עשו לכולם.
אורלי: על סמך מה?
צבי: בהתחלה חשבתי שאולי זה משום שהיו מקרים כאלה, של שבויים שהעדיפו לבגוד כדי לקבל תנאים יותר טובים. לפני כמה שנים צפיתי בסרט 301 על פדויי השבי, ואז נפל לי האסימון: הם קראו לנו בוגדים כדי לצאת נקיים מהמחדל הבלתי נתפס.
אורלי: סיני באומן ושבויים נוספים שחזרו ממצרים סיפרו שבתוך הלם השיבה לארץ נתנו להם טיפול בלהות פסיכיאטרי באמצעות זריקת סודיום פנטוטל, "סם אמת" שגורם למעין טראנס, שבמהלכו ניסו להוציא מהם פרטים על בגידתם במדינה כביכול. באומן אמר: "היינו בשר תותחים וכשחזרנו הפכנו לשפני ניסיון". גם קצין בריאות הנפש הראשי בצה"ל התנגד לטיפול הזה, שבתיעוד של סוזן סונטאג נראה כמו התעללות במסווה של טיפול רפואי, אבל צמרת הצבא השתיקה אותו. גם אתה קיבלת את הזריקה האכזרית הזאת?
צבי: הייתי אמור לקבל את הטיפול הניסיוני הזה ביחידת הלומי קרב בתל השומר. למזלי, שברתי את הקרסול כשרכבתי על האופניים, ובמהלך הבדיקות לקראת הניתוח גילו שיש לי בעיה בבלוטת התריס. הרופאה שלי פנתה ליחידת הלומי הקרב והורתה להם לא לעשות עליי את הניסוי הזה כל עוד אני מטופל. ככה ניצלתי.
אורלי: חזרת מהשבי, התחתנת עם שרה והקמתם משפחה לתפארת, מצאת את מקומך בחברה כמושיע של בעלי חיים, הצטרפת לעמותת "ערים בלילה" של פדויי שבי שמחזקים זה את זה, ובכל זאת אתה מספר שהסיוט לא נגמר. עדיין יש לך, ובצדק, בטן מלאה על המדינה שהפקירה אותך.
צבי: צמרת המדינה כשלה ארבע פעמים: בפעם הראשונה כאשר לא הודיעה ללוחמים בקו הראשון שעומדת לפרוץ מלחמה ולא תיגברה את הכוחות. הכישלון השני של המדינה היה כששלחה אותי ואחרים למחנה שבויים בזיכרון יעקב, וסיפרה לנו שקר שאנחנו יוצאים לנופש. הכשלון השלישי היה שבמשך 27 שנים מאז חזרנו מהשבי איש לא שאל לשלומנו ולא קיבלנו שום טיפול, ואחרי 27 שנים אי־אפשר לתקן נפש שנפגעה. הכישלון הרביעי הוא שהממשלה ומשרד הביטחון לא מיישמים רפורמות שנקבעו לטיפול בהלומי קרב ובפדויי שבי. מי שהציל אותי כל השנים הללו זאת שרה אשתי, שהיא העוגן שלי, המנוע שלי והמרגוע שלי. היא עזבה הכל כי הייתה צריכה לשמור עליי. לחיות עם הזעקות שלי בלילה, עם הנפש השבורה, עם הסיוטים שהבאתי הביתה.
אורלי: במלחמת יום הכיפורים הייתי חיילת בסדיר. לא הייתי לוחמת ובוודאי שלא הייתי בקו הראשון. העובדה שאני ידעתי על פרוץ המלחמה יממה לפני שאתה וחבריך על גדות הסואץ ידעתם, צובעת את המחדל בצבעים קודרים עוד יותר. סובבו אתכם בכחש. בעצם את כולנו.
