בסוף נובמבר 2020, לקראת בחירות סבב ד', תהיתי כאן כיצד יסביר בנימין נתניהו העתידי, בביוגרפיה שמן הסתם יפרסם, את התרגיל שעשה לבני גנץ כדי לסכל את הרוטציה ביניהם. הזכרתי גם את התבטאותו של וינסטון צ'רצ'יל, שאמר פעם: "ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי משום שאני אכתוב אותה". ובכן, הרגע הזה הגיע: בימים האחרונים ראה אור ספרו "ביבי – סיפור חיי", שמיועד לשמש אלטרנטיבה עבור היסטוריונים לסיקור התקשורתי שלא היטיב עימו. למתעניינים שטרם קראו: נתניהו לא מזכיר בו את הפרת ההתחייבות לרוטציה, לא את הטריק ולא את השטיק, ומסתפק בלחזור על תיאור האיחוד הבעייתי עם כחול לבן ככזה שחסם את כל היוזמות שלו.
ובכלל, אם מישהו כסס ציפורניו במתח לקראת גילויים חדשים בביוגרפיה, ובעיקר לקראת האפשרות להכיר את נתניהו "האמיתי", הוא מוזמן להירגע. ב-2017 פרסמתי את הביוגרפיה השיווקית שלו, וכמי שקרא לשם כך כמעט כל התבטאות שלו בכתב או בעל פה עד אז, אני יכול להגיד שקיבלנו אותו דבר ממה שכבר שמענו עד היום. מדובר ב-589 עמודים כרוכים, עם עטיפת כרומו מבריקה, אבל אין בהם הפתעות מרעישות.
נתניהו הוא אחד האנשים המחושבים ביותר בהתבטאויותיו ובכתיבת הטקסטים שלו. אנשים שעבדו עמו מעידים שהוא מקדיש שעות רבות להכנת כל הופעה בתקשורת. כל מילה ופסיק נשקלים בכובד ראש בתרומתם להעברת המסר הנכון שישרת את צרכיו ויציג אותו כיחיד הראוי להנהגת המדינה ואין בלתו. מי שסבר שדווקא בתקופה הקריטית ביותר בחייו, שבה הוא נאבק פלילית על חייו הפוליטיים והאישיים, הוא יסיר מעליו את אפוד המגן שמטרתו להדוף כל ביקורת נגדו, מאמין כנראה גם בפיות ובמלאכים.
אוטוביוגרפיה טובה (לא מוצר שנהוג לקבל מפוליטיקאים, קל וחומר ישראלים) הופכת לכזאת בזכות התבוננות פנימית כנה, חושפנית, שגם מכירה בטעויות ברטרוספקטיבה ומכה על חטא בדיעבד. זה מה שמבדיל בינה לבין אוסף נאומי בחירות או התבטאויות בתקשורת. אבל כאן נתניהו ממשיך בשיטתו המוכרת: הוא מרחיב על הצלחותיו ומעלים את הביקורת נגדו. בדיוק כפי שהקפיד לקיים הצהרות לעיתונות בשידור ישיר - כדי להציג הישגים אמיתיים או מדומים - בלי שאף אחד יפריע לו בשאלות.
הספר הזה יכול היה לאפשר לו להציג את גרסתו במישרין, בגוף ראשון, באופן שייצור מראית עין של אמון, אבל בחינה של הטקסט תאכזב את מי שפיתח ציפיות. כך למשל, הוא מתייחס בשטחיות להתנהלותו על רקע אווירת ההסתה שקדמה לרצח רבין, טוען שלא היה מודע לתמונה של ראש הממשלה במדי אס.אס בהפגנה בכיכר ציון ומזכיר שביקש להרגיע את הקהל שקרא "רבין בוגד". ומה לגבי אווירת השנאה הכללית? האזהרות לגבי התוצאות האפשריות שלה? (מהאירוע ברעננה שבו צעדו מאחוריו מפגינים עם ארון מתים שעליו כתוב שרבין קובר את הציונות הוא מתעלם לחלוטין בספר).
את החקירות נגדו בתיקי האלפים הוא מגדיר כמסע להפלתו שהחל מאחר ש"כהונתי כראש ממשלה במשך תקופה כה ארוכה ערערה את תקוות האליטות הישנות להחזיר לעצמן את ההגמוניה במוסדותיה הראשיים של המדינה". אולם אין לו הסבר שאפילו מתקרב להניח את הדעת לגבי זהות הגורמים שהובילו לכתבי האישום נגדו: הראשון יועמ"ש דתי מבית רוויזיוניסטי, והשני מפכ"ל משטרה ימני, דתי, מתנחל לשעבר. שניהם, כמובן, רחוקים מלהיות "אליטה ישנה" ושניהם כמובן מינויים של נתניהו עצמו. כדי להסביר זאת הוא מסתפק בנימוק הדחוק שהתקשורת העוינת אותו לחצה עליהם לחקור אותו.
וכך זה נמשך לאורך הספר. נצר לאליטה ציונית, ירושלמית ומבוססת, מי שבמשך יותר מעשור היה האיש החזק במדינה, מתעקש להציג את עצמו כקורבן השייך לברית הנרדפים. לחלקו במשוואה – מסע שיסוי כלפי כל מי ששמאלני, ליברלי או לא תומך בו אישית, וכל זאת תוך שימוש בזרועותיו בתקשורת וברשתות החברתיות – אין אזכור בספר.
גם כשנתניהו מכניס את קוראיו לשיחות אינטימיות מחיק משפחתו קשה לתפוס אותו בדבר אמת. וכך כתב: "ההפסד (בבחירות 2006. ב"ל) היה מוחץ... הליכוד הצטמק ל-12 מנדטים בלבד... יצאתי למטה הבחירות של הליכוד בגני התערוכה שהיה כמעט ריק מאדם. נאמתי בראש מורם, אבל כולם - הציבור, המערכת הפוליטית ובעיקר התקשורת - חשו שהסיפור שלי נגמר. כשחזרתי מגני התערוכה אמרתי לשרה: הפעם זה באמת נראה כמו הסוף. אולי פשוט אתפטר, ונוכל סוף סוף לחיות את החיים שלנו. ברגע המכריע הזה עמדה שרה כסלע איתן. 'ביבי', היא אמרה, 'אלה הם החיים שלנו'".
הנה לכאורה רגע אנושי, שחושף את צפונות ליבו ורגישותו של מי שנחשב לציניקן עם תעודות. נתניהו מתמודד עם הפסדו באומץ לב אבל ללא אשליות ואומר משפט שכמוהו לא שמענו עד כה: "אולי פשוט אתפטר, ונוכל סוף סוף לחיות את החיים שלנו". כלומר, החיים הפוליטיים הם לא החיים האמיתיים שלו, אלא מעין תרומה לחברה. לו רק היה יכול להישאר עם שרה ולשכשך מדי בוקר את רגליהם בים בקיסריה, יחד עם הבנים.
אבל רגע, הרי זכור משפט דומה שאמר בעבר, לאחר תבוסתו לאהוד ברק בבחירות 1999. הוא השמיע אז את המילים האלמותיות: "שרהל'ה בואי, הולכים הביתה", והוסיף: "אני חושב שהגיע הזמן עכשיו לקחת פסק זמן עם משפחתי, עם אשתי וילדיי הקטנים". זמן קצר לאחר מכן ביקרו אצלו כמה ממקורביו כדי לנחמו. לדבריהם, כפי שפורסמו לאחר מכן, נתניהו נשא אליהם מבט ואמר: "נו, צריך להתחיל לחשוב מה עושים". באיזה עניין? הם תהו. "'איך חוזרים', אמר נתניהו בקוצר רוח, 'איך חוזרים לשלטון. צריך להתחיל לעבוד על זה'".
גם לגבי התבוסה בבחירות 2006 הוא מסר בעבר גרסה אחרת לעיתונאי ארי שביט: "דווקא ברגעים האלה שבהם אתה מקבל אגרוף בפנים אני מתפקד היטב. הייתי קר רוח ושקט... המשימה הראשונה שלי הייתה להרגיע את ילדיי. כעבור חצי שעה כבר הייתי בגני התערוכה. לא, לא חשבתי שזה הסוף. יש בי את הנאיביות להאמין שבסוף יהיה מישהו שבכל זאת יראה את האמת".
ד"ר ברוך לשםלזכותו ייאמר שהוא מגלה בספר, לפחות פעם אחת, חוש הומור עצמי מפתיע. הוא מספר על הרושם שקיבל כשניהל את ישיבת הממשלה הראשונה בראשותו: "נדהמתי לראות את שולחן הדיונים עמוס בארוחת בוקר מפנקת – חביתות, גבינות, לחם משלל סוגים, חמאה, עגבניות, מלפפונים, ריבות ועוגיות למכביר... שבוע לאחר מכן, כשהשרים הגיעו לישיבת הממשלה הבאה, הם מצאו מזנון צנוע בהרבה ובמבואה". אם חלילה מישהו חשד בו בנהנתנות יתר בגלל סיגרים, שמפניה ורודה, ארוחות ולכאורה גם מתנות אחרות על חשבון אחרים, אז לא. תראו איך הכעיסו אותו חביתות בישיבת ממשלה.
אפרופו צ'רציל, הכרך הראשון של ספרו על מלחמת העולם השנייה, שאותו כתב לאחר הפסדו בבחירות 1945, פורסם שלוש שנים מאוחר יותר. הספר של נתניהו, המתפרס על סיפור חייו כולו, נכתב לדבריו במשך תשעה חודשים בלבד. וכך נראית התוצאה: נאום בחירות בן 589 עמודים.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
