יש פרק נפלא של "כן אדוני ראש הממשלה" הבריטי, ובו הוא מגלה שרק באירועים רשמיים הוא יקבל ארוחת צהריים, ובכל שאר המקרים – עליו לבשל או לשכור מבשלת, מה שהוא איננו יכול להרשות לעצמו כלכלית. ראש הממשלה הבריטי אומר לסר האמפרי שאם כך, הוא יקבע ארוחת צהריים עם שגריר מדי יום, ובודק כמה מדינות יש באו"ם כדי לראות שהוא מכוסה לאורך השנה. האמפרי מזועזע כמובן. המתח הקומי של הפרק נובע מכך שראשי ממשלה בריטים, לאורך מאות שנים, היו בדרך כלל אנשים מבוססים ביותר; היה מובן מאליו שהם יממנו את ארוחותיהם בעצמם. לדאונינג סטריט לא היו אמורים להגיע אנשים שצריכים לחשוב על מימון האוכל או הבישול. באותו דיאלוג, שואל ראש הממשלה אם אי-אפשר להסתיר מהציבור את מימון המבשלת שלו; האמפרי משיב שאסור להסתיר דבר מהציבור, בשל חופש המידע – ובעיקר דברים שהעיתונות יכולה לגלות ממילא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
חבל שראש הממשלה לא ראה את הפרק הזה, מתחילתו ועד סופו. השבוע הודיע בנט שהוא טעה, מודה ועוזב – ומעתה כל הזמנת מזון לביתו תיעשה על חשבונו שלו. ראש הממשלה היה צריך להבין שזו ההתנהגות המתבקשת – עם ובלי קשר לעושרו האישי הנכבד – עוד לפני הפרסום של אילה חסון שחשף את ההוצאות הללו. ההסברים שמסרו מקורביו להזמנות האוכל על חשבון הציבור היו חלולים. לשכת ראש הממשלה גם טעתה כשהשוותה בין הוצאותיו של בנט ובין קודמו בתפקיד, בנימין נתניהו. נכון, אצל בנט המצב משופר – אך המסר של השלטון הנוכחי היה שהם באו לשנות, לבטל נורמות פסולות. לא להתמקח עם נורמות פסולות – ולהשיג עסקה טובה עם שליחי וולט.
הזמנים השתנו, וטוב שכך. הדמוקרטיה מחייבת שהפוליטיקאים שלנו יקבלו תגמול הולם, כך שגם מי שאיננו עשיר כקורח יוכל להשתלב בניהולה. קשה ומרה עבודתו של ראש הממשלה הישראלי; ראוי שיהיו מבשלים/מבשלות במעון רה"מ בירושלים, לאור עומס העבודה והצרכים הרשמיים. להרחיב את הזכות הזו עד לבית פרטי ברעננה, זה מופרז. ראשות הממשלה היא לא כרטיס תן ביס ברמת החייל.
ובכל זאת: קל לשכוח מה היה פה קודם, במשך שנים רבות. כיצד נורמות רקובות פשו והמוסד העוצמתי ביותר בישראל, משרד ראש הממשלה, שקע בניוון. קל לשכוח שהשלטון הקודם, למרות אינספור סיפורים עיתונאיים על חריגות של הוצאות, לא טרח להתנצל ולשנות דבר. מי שגינה את בנימין נתניהו על התנהגותו ביחס להוצאות – מגלידת פיסטוק דרך תיקונים בבית בקיסריה – ועושה זאת גם ביחס לבנט כנראה שמחזיק בעמדה אמיתית. אך חלק מאלה שתקפו את בנט הם אלה שגוננו על כל חריגה של נתניהו, הסבירו שזו קטנוניות נוראה להעלות בפני הוד מעלתו את הוצאותיו, הדגישו שאין פלילים במעשים שביצע ולקינוח האשימו את התקשורת ברדיפה.
המבוכה של בנט מסיפור משלוחי המזון הפכה השבוע לתקדים מסוכן עבור הנתניהוז. לפתע יש קריאות בכנסת להסדיר בתקנות ובחקיקה שמשפחת ראש הממשלה תממן בעצמה את ענייניה
דוגמה טובה לכך הביא העיתונאי ישי כהן לפני יומיים, בריאיון שקיים ב"כיכר השבת" עם יו"ר סיעת ש"ס ח"כ מיכאל מלכיאלי. כהן שאל שאלה פשוטה: האם כל ראש ממשלה מעתה צריך להחיל על עצמו את הכרעתו של בנט, שארוחות המשפחה ימומנו מכיסו האישי. מלכיאלי מיד השיב שהוא חושב שבנט "צריך להחזיר את כל הכסף שהוא גנב". אמרת שהוא גנב כספים, תמה כהן. "על פי הפרסום זה לא חוקי, ומה שלא חוקי הוא גניבה", הודיע מלכיאלי. כהן התעקש איתו שזה היה לפי הנהלים. מלכיאלי עבר לפתפותי ביצים אחרים – הוא השיב שכשהיו ראשי ממשלה אחרים היו נהלים אחרים "משום מה".
זה כמובן סתם קונספירציה. אך ממילא יו"ר סיעת ש"ס, אדם שמנהיגו הורשע בשוחד וישב בכלא, לא השיב על השאלה הפשוטה, ולכן כהן התעקש איתו ושאל "האם אתה מצפה מכל ראש ממשלה בעתיד שינהג כך". מלכיאלי מיד השיב שהוא "לא נותן עצות לראשי ממשלה אחרים". שוב המראיין לא ויתר, ואמר לו שהמשמעות היא שהביקורת לא עניינית. מלכיאלי בעצם הודה: "האיש הזה מציק לי". הוא שוב נשאל – האם הוא מצפה ש"אם ירצה השם" ונתניהו ישוב לבית ברחוב בלפור, תקציב הארוחות של בני משפחתו ישולם מכיסו האישי. התשובה המהירה של מלכיאלי הייתה סגידה אלילית: "שיעשה מה שהוא חושב".
תבינו מה קרה בקטע הקצר הזה: 30 שניות קודם לכן טען מלכיאלי שמדובר במעשים פליליים, גניבה – ואז הוא נתן לביבי אישור רשמי לגנוב. ממנו, ממני וממכם. ביבי גם מעל תורתנו הקדושה. זו שמצווה עלינו, בין היתר, שלא לגנוב.
ברור מדוע יו"ר סיעת ש"ס נזהר ברותחין, שלא ישתמע מדבריו שנתניהו ייאלץ להוציא שקל שחוק אחד מכיסו. הוא הרי יודע מי האיש. המבוכה של בנט מסיפור משלוחי המזון הפכה, בשל הודעתו השבוע, לתקדים מסוכן עבור הנתניהוז. לפתע יש קריאות בכנסת להסדיר בתקנות ובחקיקה שמשפחת ראש הממשלה תממן בעצמה את ענייניה, כפי שמקובל בבריטניה.
ספק אם מיזמים כאלה ייתקלו בהתלהבות במשפחתו של יו"ר האופוזיציה, וזה בלשון המעטה. בנימין נתניהו הוא האדם שמשרד ראש הממשלה נאלץ לפסול בקשה רשמית של משפחתו לממן דוגלי לכלבתו קאיה. ה"וושינגטון פוסט" פירסם בשנת 2020 שפמלייתו מביאה בקביעות כביסה מלוכלכת לאירוח רשמי בוושינגטון, כדי שתנוקה בניקוי יבש על חשבון הממשל. זה היה רק פרסום אחד בשובל ארוך ועכור שמלווה אותו לאורך הקריירה. נתניהו עומד לדין בפרשיות פלילים חמורות, ועל הראשונה שבהן, קבלת טובות הנאה, משמפניה ועד תכשיטים, אין מחלוקת עובדתית גדולה. במקביל, הוא המועמד של האופוזיציה, כמעט ללא עוררין, לראשות הממשלה. אם חבריה סבורים שיש להם יכולת להטיף על טוהר המידות, כשהוא ראש הממשלה המוצע שלהם, הם קצת התבלבלו. קצת הרבה.
מארין לה פן הפסידה בבחירות לנשיאות, אבל ניצחה בהלבנת הימין הקיצוני והמצורע
השבוע, במטה של מארין לה פן בפריז, אפשר היה לחשוב שהיא ניצחה. הסתובבתי שם בלילה שבו ניצח עמנואל מקרון, צועד לנאום ההכתרה שלו בעוד ההמנון של האיחוד האירופי – חלק מהסימפוניה התשיעית של בטהובן – מושמע מתחת למגדל אייפל. המטה מוקם במין גן אירועים גדול, בגדה הימנית, משקיף על אגם קטן. התבוסה לא שינתה דבר לפעילי החזית הלאומית (שקרויה כעת בצרפת, במסגרת מתיחת הפנים, "האיחוד הלאומי"); עבורם הלילה רק התחיל. מישהו בצוות של לה פן החליט לפנק, לפנק, לפנק: שמפניה, שלושה סוגי יין, ארוחת ערב מלאה, קינוחים כיד המלך.
והם לא רק אכלו. הם בילו. לקח לי זמן להבין שהם חוגגים ניצחון קטן. הימין הקיצוני והמצורע של משפחת לה פן, עם האב המתועב שלה, זה שהורשע בזילות השואה, הפך להיות מפלגת הימין המרכזית של צרפת. לה פן עצמה זכתה בכ-40 אחוז מהקולות. הבטתי באליטה החדשה, האפשרית של צרפת. זו שלא סיימה את בתי הספר הנכונים, שלא נולדה למשפחות המיוחסות. היא המתינה לעתיד, שעוד יבוא.
בצרפתית משובשת ניסיתי לשוחח עם הפעילים. בחור צעיר וצנום, ממוצא אסייתי, עם ז'קט קטיפה רקום, החזיק את דגל צרפת שחולק לפעילים והסביר כמה הוא מאוכזב. הוא הזדהה כאדריאן, וסירב לתת שם משפחה. "אני כל כך עצוב", הוא אמר לי, והפניתי את תשומת ליבו שהוא נראה די יוצא דופן בקהל החוגג. הוא נאנח. "אני המום, כי רוב הציבור הצרפתי לא רצה בבחירתו המחודשת של מקרון, ואז רוב הציבור הלך ובחר בו בכל מקרה. או שהצרפתים סובלים ממחלת השכחה, או שהם סאדו-מזוכיסטים". הוא החל לזרוק בפניי עובדות, חלקן אפילו נכונות: מקרון אחראי לחוב של 600 מיליארד יורו, האבטלה נותרה בערך באותו שיעור שהייתה כאשר נבחר, וכך גם הצמיחה. כאשר שאלתי אותו על גזענות, הוא פטר אותי די מהר ב"אני לא חושב ש־42 אחוז מהצרפתים אנטישמים או גזענים, ואם לה פן הייתה גזענית – היו אוסרים עליה לרוץ".
בקהל הסתובב זוג צעיר, לבוש בסגנון רוק כבד, גותי. הם היו ממש אטרקציה לעיתונות ולפעילים. כנראה שמארין לה פן לא חזקה בסצנת המטאל הצרפתית. קוראים להם אלכסייה וז'רמי, והם הגיעו מצפון צרפת, מוקד כוח של הימין הקיצוני. "השקענו בתלבושת שלנו, זה מסר", אמרה לי אלכסייה, עם נזם באף ופירסינג בשפה. "שגם אנשים כמונו תומכים בלה פן. שים לב שאנשים פה לא כועסים".
שאלתי מדוע. "כי הם מאמינים שזה יהיה טוב שמקרון נבחר עכשיו. ככה האומה תראה מה הוא באמת", ז'רמי מתערב. "אנחנו זקוקים לנשיא אחר. לאדם שאוהב את מדינתו, לא מקרון. שיגן על העם שלנו. אנחנו חוששים למשפחה שלנו", אלכסייה אומרת. "אתה צריך להבין שבמקום שאנחנו חיים אין צדק יותר, אין משטרה יותר". בן זוגה מוסיף שהוא היה מעורב בפשיעה, "ועכשיו זה עולה שוב. אם יהיה לנו ילד, נחיה בפחד. אנחנו צריכים נשיא שיתמקד בביטחון שלנו". תחושת חוסר הביטחון של לבנים, צעירים ועניים היא מנוע עבור לה פן.
לא רחוק מהם עמד אדם מבוגר, עם חליפה ועניבה ושיער לבן. שמו מוריס בלנק, ולדבריו הוא חבר משפחה של רעייתו של ז'אן-מארי לה פן. קרה דבר מעניין בשיחה איתו. שוב העליתי את ההיסטוריה המשפחתית. ובלנק ניסה, בחביבות, להסביר לי. "לדעתי אין למארין לה פן שום בעיה עם היהודים, והיו הרבה ניסיונות התקרבות... ראה נא. אבי הביא אותי לעולם כאשר היה מבוגר. בן 52. אביו היה במלחמת העולם הראשונה, וכל משפחתו מתה במלחמת העולם ההיא. והיו בדיחות רעות שהושמעו לגבי יהודים, זה תמיד היה כך. שמעתי את אבי".
זהו משפט משונה, נכון? אלמלא הקלטתי את השיחה איתו לא הייתי מאמין שנאמר. איכשהו, בתודעתו של הפעיל הזה של לה פן, זה היה מובן שהואיל ואביו איבד את משפחתו במלחמת העולם, זה איכשהו מסביר את ההערות האנטישמיות לגבי יהודים. ההנחה המובלעת היא כמובן התיאוריה האנטישמית הידועה, שהיהודים עמדו מאחורי "המלחמה הגדולה", כפי שהצרפתים מכנים את מלחמת העולם הראשונה. הוא מיד הוסיף שלאביו היו "הרבה חברים יהודים" ושהיה חבר ברזיסטנס (המחתרת הצרפתית), כדי לשכך את הרושם שנוצר. הרושם הגזעני.
חשבתי על השיחה הזו כאשר יצאו, לקראת יום השואה שצוין אתמול, הנתונים מרחבי העולם. דוח הליגה נגד השמצה שהצביע, שוב, על עלייה יוצאת דופן בתקריות אנטישמיות באמריקה. דוח אוניברסיטת תל-אביב והמרכז שלה לחקר אנטישמיות שהראה עלייה באלימות הגזענית נגד יהודים במדינות עם קהילות גדולות. משום מה יש נטייה בישראל לנתק בין התופעות הללו ובין המחוללים שלהן: עלייה של לאומנות ולגיטימציה גוברת לגזענות בשיח הציבורי. כפי שאפשר לראות בתרשימים המובאים בעמודים אלה, הבחירות ב־2016 בארצות-הברית פתחו את השער שאחריו החל לגעוש נהר של גזענות נגד יהודים, ולא רק נגדם. תופעות דומות התרחשו אחרי הברקזיט בבריטניה נגד מיעוטים בכלל. בשני המקרים, ניהלו פוליטיקאים ממוסדים קמפיינים שנתנו לגיטימציה לדעות קדומות: בבריטניה הזהירו מ"גל הגירה" שישטוף את המדינה, ועשו שימוש בתמונות מפחידות של "נחילי פליטים", בארה"ב הזהיר המועמד טראמפ שמקסיקו שולחת אנסים ורוצחים לארה"ב, הבטיח לבנות חומה, לאסור כניסה ממדינות מוסלמיות מסוימות; הוא אמר באחד העימותים בטלוויזיה למתמודד אחר ממפלגתו שלו ש"במדינה הזו מדברים אנגלית" (זה לא נכון; בארה"ב מדברים מיום היווסדה גם ספרדית). גם אם טראמפ וג'ונסון לא רצו לתת לגיטימציה לגזענות, הגזענים חשו באיתות כלשהו שעמדותיהם, איכשהו, נמצאות יותר בצייטגייסט, ברוח הזמן.
וכמובן, יש את הרשתות החברתיות. יחד עם נסיגת הסדר הליברלי, מגפה שנמשכה שנתיים ומשבר כלכלי, נוצרה סערה מושלמת, טובה לגזענים ולפנאטים מכל המינים: ימין קיצוני, פופוליסטים הזויים וחלקים בשמאל רדיקלי ממש, כמו גם פונדמנטליזם דתי. הראשונים והאחרונים שמשלמים את המחיר על סערות כאלה הם המיעוטים. ניצחונו של מקרון השבוע, מקווים בעולם, הוא תחילת התפנית. עוד נראה.
ציטוט
"בוא נהפוך את טוויטר לכיף במקסימום!"
(המיליארדר אילון מאסק, הבעלים של טסלה וספייס־אקס, בציוץ אחד מני רבים בעקבות רכישתו את מניות טוויטר, השבוע)
