40 ימים מאז המתקפה על יישובי העוטף ב-7 באוקטובר ובשבי החמאס נמצאים נכון להיום 239 חטופים וחטופות. באולפן ynet התארחו הבוקר (יום רביעי) שניים שכבר שהו בעבר בשבי - שרה גוטר-דודזון, שהייתה שבויה באנטבה במשך שבוע, ואורי אהרנפלד, שהיה כלוא בכלא עבסייה בקהיר כחודש וחצי, לאחר שנשבה במהלך מלחמת יום כיפור.
האנשים שהיו בשבי בעבר מספרים על הקושי שרה גוטר דודזון אורי אהרנפלד
(צילום: שמוליק דודפור)
"47 שנים לא חזרתי לשם כמו שחזרתי בחודש האחרון", מספרת גוטר-דוידסון בת ה-89 על האירועים מאותו שבוע טראומטי. "זה מאוד קשה. קודם כול, עצם החטיפה, זה שוק שקשה לתאר. אני כל הזמן חושבת עליהם. זה לא דומה, כי אנחנו היינו באולם אחד גדול והתוודענו אחד לשני. אמנם עברנו סלקציה, ואני מפחדת שגם הם אולי יעברו איזה סוג של סלקציה, אני מקווה שלא, אבל התנאים, אלוהים יודע באילו תנאים הם נמצאים שם. מאוד מאוד קשה, אני חושבת עליהם יום ולילה".
כשאת אומרת סלקציה ואת חוששת שזה באמת יקרה, ומדברים על אנטבה בהקשר הזה, שמי שיש לו דרכון זר וממשלות אחרות לוחצות בערוצים שלהן, יהיה לו יתרון, וזה מאוד משמעותי פה.
"כן, זה בדיוק מה שקרה אצלנו. מי שהיה לו דרכון זר ומי שלא היה יהודי, אפילו כאלה שהיו לא ישראלים, אבל לבושים בלבוש דתי, מיד זרקו אותם אלינו. למרות ההתנגדות והטענה שהם לא ישראלים לא עזר להם שום דבר. יהודים זה עם אחר. ואנחנו שוב רואים, גם בהתנהגות של העולם, שאין מקום אחר ליהודים מלבד כאן. ואנחנו כל כך צריכים לשמור על הארץ הזו. אני כמובן אסירת תודה בכל רמ"ח אבריי לצה"ל על זה שבא ושחרר אותנו. זה לא היה מובן מאליו".
הכותרת
כאב של לוחמים: היחידות ביקשו קב"ן ביום הראשון למלחמה
25:36
בשבועות האחרונים טענו שאולי ישראל כבר לא במקום הזה של אנטבה, במקום של להוציא מבצע כל כך מסוכן כדי לשחרר חטופים. בתחושה שלך היית רוצה לראות אותנו עושים את זה שוב?
"כל תקופה עם היכולות שלה, אבל אם אתה מסתכל על החיילים שלנו, הם לא פחות מאשר החיילים שהיו בתקופה ההיא. הם נפלאים, הם נהדרים, הם מעיזים, הם מתמסרים, אין לי מילים לדור הזה. הם מוסרים את נפשם בדיוק אותו דבר. ואני לא חושבת שיש איזשהו שוני. זה דור נפלא. אני לא אתן לומר עליו מילה".
סיפורו של אהרנפלד שונה לחלוטין, שכן הוא נשבה על ידי הצבא המצרי לאחר שקיבל פקודה משר הביטחון דאז, משה דיין, להיכנע מאחר שלא היה באפשרות כוחות צה"ל לחלץ אותו ואת חבריו או להעביר להם סיוע. הוא שוחרר לאחר חודש וחצי קשים, שכללו עינויים ותנאים לא פשוטים בתוך צינוק - ולמרות זאת, הוא סירב לוותר ולהיכנע.
"האמונה במדינת ישראל ובצה"ל שאני אשוחרר היו האלמנטים הכי חזקים שהחזיקו אותי", הוא נזכר. "אני לא אדבר על אחרים, כי כל אחד מתנהג בצורה שונה וכל אחד מצליח להחזיק בצורה אחרת. לא הייתי בטוח אם זה ייקח שבוע, חודש או שנה, אבל התקווה כל הזמן פיעמה בי".
איך התמודדת עם המניפולציות שבטח הסוהרים שלך ניסו להפעיל עליך? אני יודע משיחות שקיימתי עם שבויי מלחמה במלחמת יום כיפור שבשלב מסוים אמרו להם שכל המדינה נכבשה ואין כבר ישראל וכל מיני דברים כאלה. גם עליך ניסו להפעיל מניפולציות?
"ודאי. אני למדתי מהר מאוד שמהמניפולציות צריך להיזהר. בכל בוקר ולילה ניסו למכור לי סיפורים - החל מכיבוש הארץ וכלה ברצח כל הגברים ואינוס כל נשות מדינת ישראל. אבל למדתי לא להאמין לאף אחד מהדברים האלה שנאמרו לי, ואני חושב שעצם העובדה שבניתי סביבי איזושהי בועה שתגן עליי מכל מה שקורה עזרה לי מאוד, גם בבידוד, בצינוק, כל התקופה הזאת של השבי, גם מהסיפורים שסיפרו לי וגם מה שעברתי בחקירות. שמתי את הכול בעירבון מוגבל והשתדלתי מאוד לשמור על רוח נקייה מכל ההשפעות האלה".
אני רוצה לשאול אותך, גם ברקע הדיבורים על עסקה, על החזרה שלך לישראל, ואולי תגיד מה אתה חושב: איך ישראל צריכה להתכונן לרגע שבו אנשים חוזרים מהשבי? לצורך העניין, בסיפור שלך מה היה חסר לך כשחזרת או איזה דברים היית צריך וקיבלת או לא קיבלת?
"זה לא דומה היום למה שהיה אז, היום המערכות הרבה יותר מיטיבות - אצלנו לא היה שום טיפול, נהפוך הוא, נגרם נזק רב מאוד מעצם העובדה שאחרי 24 שעות הועברנו למתקן סגור. היום המערכות פועלות בצורה אחרת, עד כדי כך שגם אנחנו פדויי השבי משולבים בסיוע במערכות השיקום של השבויים במהלך השנים האחרונות. עדיין לא הכול גן עדן, יש עדיין הרבה מאוד מה לשפר, אבל בכל זאת ישנה קפיצת דרך גדולה מאוד, ואנחנו עמותת 'ערים בלילה', שהיא העמותה היציגה של פדויי השבי מול משרד הביטחון, שמחים ונשמח לסייע ככל שנידרש לאותם שבויים שיחזרו ארצה כדי שיוכלו להיכנס בצורה מיטבית חזרה למעגל החיים. לצד זאת, יש עניין אחד שהוא בלתי ניתן לשינוי, וזה שהפציעה הפוסט-טראומטית היא איתנו לתמיד".
כלומר, השבי הוא עדיין חלק מהחיים שלך היום או שהאירועים האחרונים מציפים את זה?
"השבי עדיין חלק מהחיים שלי ושל כל חבריי. האירועים האחרונים בהחלט מציפים את זה. זה דבר שאי אפשר להיפטר ממנו. זה דומה לקטיעת איבר - זו פציעה פיזית שלמעשה נגרמת במוח. וכמו שיד או רגל לא צומחות אחרי שהן נקטעות, גם הפציעה הפוסט-טראומטית לא נעלמת. לומדים לחיות איתה. היא מלווה אותנו, את כל השבויים וגם חיילים אחרים שנפצעו בפוסט-טראומה. יש לנו צל שהולך יחד איתנו, אי אפשר להיפטר מזה, אפשר ללמוד לחיות עם זה, אפשר ללמוד למנף את זה. ואני ולא מעט מחבריי פדויי השבי מיום כיפור עושים עדיין מילואים ותורמים לחברה בכל תחומי הכלכלה, החברה והביטחון, היכן שרק ניתן".
