פרשת המגפון ויו"ר ועדת החוקה
(צילום: שני גרנות לובטון)
צפיתי כעת בפעם העשירית בסרטון הלא ייאמן שבו תועד שמחה רוטמן חוטף מגפון מידי מפגינה. לא "לוקח", אלא חוטף. ברגע של קריזה פראית. בעוד עניבתו האדומה מתנופפת אנה ואנה כמו לשון רגע לפני שרוטמן, כמו רוב השודדים שמסתובבים בין רחוב 43 לבין רחוב 44 בניו יורק בשעת לילה מאוחרת, אץ קדימה עם שללו וחצה כביש באדום. הוא, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של כנסת ישראל, כביכול הביורן בורג קר הרוח של הפוליטיקה הישראלית, שכל רצונו לכאורה הוא "לתקן" את שדרוש תיקון ב"הידברות", ושבניגוד למוחים נגדו, כפי שאמר לא פעם, איננו מונע חלילה על ידי חימה, שנאה, נקמה או רגש מכל סוג. הוא – קרח. המפגינים נגד המהפכה-הפיכה שתכנן להעביר בבליץ – אש. הוא – בר שיח משוכלל אינטלקטואלית ורטורית, בעוד הם, אנחנו, רובנו – "מוגבלים".
שמעתי עשר פעמים, שוב ושוב, גם את שלוש המילים המסכמות שצרחה אותה מפגינה חמושה במגפון, שגרמו לרוטמן להסתובב על צירו אפילו לתדהמת מי שצעד לשמאלו, שנראה כמאבטח. המילים לא היו "אתה דיקטטור שפל", או "אתה בעצמך מוגבל", או "לא לסיפוח יהודה ושומרון", אלא - "בסוף כולנו יהודים".
כדי לגבש את דעתי על המקרה המשונה בשעת לילה בניו יורק – לאמור, אם מדובר בפעולה לגיטימית של מישהו שנמאס לו שצורחים לו באוזן כשאשתו לידו, או שמא בפעולה בריונית של אדם שחשב שמעבר לים, משום מה, מותר לו לגלות את פניו האמיתיים - הקשבתי שלוש פעמים לראיון הלא-ייאמן גם הוא של רוטמן לגלי צה"ל אתמול (ראשון) בבוקר. במקום לנצל את הבמה להתנצל, הצדיק רוטמן את הפעולה שלא היה אמור לבצע כ"הגנה עצמית" מפני "התקיפה" באמצעות רעש המגפון, כינה את המוחים נגדו שקרנים, הצהיר כי למראיינים "אין בושה" וכי הם מועלים בתפקידם העיתונאי, ואף הכתיב להם את השאלות שלדעתו היו אמורים לשאול אותו. למשל: איך אשתך קיבלה את זה שהותקפתם? "לא", סיכם רוטמן. "אני לא חש שאיבדתי את העשתונות".
ובכן שמחה, כמו שאומרים בניו יורק, טו-לייט. אמור שלום לחייך הקודמים כשמרן אינטלקטואל קר מזג, שאינו יודע מניעים אלימים מה הם. זכור את האמרה הישנה של אריסטו, מנסח כללי הטרגדיה: דמותו האמיתית של אדם מתגלה כשגבו על הקיר. ברגע מצוקה. כשיצריו משתלטים עליו. כשעור התוף מצלצל והלב דופק. ממעמקי דמותו של אדם כפי שהוא היה רוצה להיות, ברגעים הללו, בוקעת דמותו כפי שהיא באמת.
בעז גאוןאסנת בן דבאינני יודע מה יגיד לעצמו מר רוטמן בימים הקרובים, מאחורי דלת סגורה, מול מראת האמבט. יועציו ככל הנראה כבר הנחו אותו לתקוף, כי זה מה שעושים נבחרי ציבור היום כשהם מותקפים – מתקרבנים ותוקפים בחזרה כמו ילדים שנתפסו עם כדור בידיהם ושברי כד יקר סביבם, ועדיין, זה לא הם. לא לא. זה הכלב. זה הילד של השכנים שנמלט בינתיים. ידי הח"כ שתלשו מגפון מידי מפגינה לא אשמות. אשם המגפון.
אני יודע, וגם רוטמן, שסודו הנוראי התגלה: הוא אולי הומר סימפסון מבחוץ, אבל איתמר בן גביר מבפנים. מהיום, כל ניסיון לקדם את חוקי ההפיכה-מהפכה במסגרת דיוני ועדת חוקה, אגב הפגנת היתממות מעושה ונטולת רגש כאילו הוא בסך הכל פקיד שמקדם עניין פרוצדורלי, יתרסק אל תוך חומת הידיעה שמתחת לעורו של רוטמן מבעבע זעם. כראיית זהב שמכריעה פסקי דין יחיה לנצח סרטון האימה "רוטמן בניו יורק" שקובע ויקבע לרוע המזל מי הוא באמת יו"ר ועדת החוקה של ישראל. כאמור, בריון.
- בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
