הרגע הדרמטי שנצרב בזיכרון מהקרב הקשה בדרום לבנון לפני כחודש, הנציח בתמונה את חילוצו של אחד מ-14 הלוחמים שנפצעו בחילופי האש עם מחבלי חיזבאללה - בזמן שמותם של ארבעה נוספים כבר הפך לעובדה טרגית. אותו לוחם פצוע, איתי פוקס בן ה-24, לא התבלבל - והבין את המשמעות של אותו פריים.
תיעוד מלבנון וריאיון עם הלוחמים
(צילום: עידו ארז)
שלושה שבועות אחרי אחד הקרבות הקשים ביותר בפעולה הקרקעית של צה"ל, נחשפת כעת לראשונה התמונה של רס"ל (במיל') איתי פוקס, שהסתער תחת אש כדי להציל את חבריו במבנה בכפר עיתרון ונפצע באורח בינוני מקליע בירך, כשהוא מניף את אגרופו ומביט ישירות לעדשת המצלמה של המתעד המבצעי בכוח, סמל יונתן תובל.
בקרב נפלו שישה לוחמים מחטיבת הנח"ל הצפונית, אלון 228, והוא נמשך לא פחות מ-14 שעות - שעתיים בחילופי אש והשלכות רימונים ועוד 12 שעות בחיפוש וסריקות מורכבות, עמוק אל תוך הלילה, בתוך המבנה ההרוס והחרוך. גם אחרי שספגו אירוע רב-נפגעים קשה ושרשרת פיקוד שנפלה, לוחמי המילואים מהחטיבה, בפיקודו של אל"ם יניב מלכה, נשארו במקום עד שאיתרו יחד עם חיילי יחידת איתור הנעדרים של אכ"א ולוחמי יחידות מובחרות את כל חבריהם שנפלו, ושללו את החשש לחטיפה.
בשיא הדרמה הכריזה אוגדה 91, שבגזרתה התרחש האירוע - נוהל חטיפה (שעד לפני כמה שנים נקרא חניבעל), כפי שנודע ל-ynet ו"ידיעות אחרונות".
הקרב הקשה הגיע דווקא בפעילות האחרונה של גדוד המילואים בכפר השיעי שבגזרה המרכזית בדרום לבנון, בקרבת הגבול. אחרי שפעלו בכפר בליידא לניקויו מאמצעי לחימה ותשתיות טרור של כוח רדואן, התעקשו המפקדים לנקות גם את כל הכפר עתרון לפני חזרתם לישראל. "ידענו שיש עוד מחבלים בכפר", מסביר המג"ד, סא"ל (במיל') יובל דגן, "וזה אחרי שמצאנו והשמדנו אלפי אמצעי לחימה, מפקדה תת-קרקעית של חיזבאללה וטנדרים עם משגרי רקטות רב-קניים. את השלמת המבצע בקסבה ביצענו בתחבולה כדי להגיע לבית העירייה שנחשד כמפקדה מרכזית של חיזבאללה".
"ב-14:31 קיבלתי דיווח ראשוני: תביאו לפה 18ג'!"
הכוחות נכנסו להתקפה ביום בשבת בצהריים, אחרי שחיל האוויר תקף חלק מהמבנים והרס בתים חשודים כדי להקל על החי"רניקים. אבל אליה וקוץ בה: כמו בעזה, גם בדרום לבנון המחבלים ניצלו בתים ש"רוככו" קודם מהאוויר, והגיעו דווקא למבנים אלו כדי להסתתר בין ההריסות, מתוך ציפייה שהלוחמים יחושו ביטחון גבוה מדי לנוע לידם. "לכן הנחיתי את הלוחמים דווקא לפעול חזק יותר מול הריסות, לירות לנקודות חשודות”, מציין המג"ד. "ב-14:31 קיבלתי דיווח ראשוני בקשר: '18ג' (תאג"ד, י"ז), 18ג', תביאו לפה 18ג!'", משחזר המג"ד, שהתקשה לקבל תמונת מצב מאחר שהקצינים בזירה, בהם הסמ"פ רס"ן (במיל') אליאב עמרם-אביטבול ז"ל, נפצעו או נהרגו.
מתחקיר הקרב עולה כי הכוח הראשון שנכנס למבנה כדי לטהרו וכלל שישה לוחמים, ספג מכת אש קשה מטווח אפס משני מחבלים שהסתתרו בחלקים ההרוסים של הבית. המחבלים זרקו גם רימוני רסס, שהציתו שריפה גדולה במבנה. שאר הלוחמים מהפלוגה שמיהרו לזירה כדי לפנות את חבריהם הפצועים ולחסל את המחבלים, סברו עקב האש והעשן הרב שמדובר רק במחבל אחד, בעוד שבאותו זמן המחבל השני הסתתר בשקט מתחת להריסות וחיכה לזווית ירי נכונה.
רס"ל במיל' איתי פוקס, שמיהר למקום עם המחלקה שלו מרחוב מקביל, לא חשב פעמיים כשהסתער עם מקלע הנגב שלו: "ראיתי בחצר הבית ארבעה-חמישה חיילים פצועים, חלקם עם הראש שמוט, לא מגיבים. ידעתי שלפי הנוהל קודם צריך להסיר את האיום ולהרוג את המחבלים, ואז לחלץ פצועים. יריתי צרורות לנקודות חשודות ואז הורדתי את המקלע כדי להרים פצוע נוסף מתוך המבנה ולחלצו לאחור. כבר היה שקט יחסית בשלב זה. ואז חטפתי כדור שנכנס ליד הישבן ויצא מהירך".
לנקודה הגיעו חובשים שהעניקו לו טיפול רפואי. "זה כואב לקבל קליע בקוטר 7.62 מקלצ'ניקוב, אבל כואב יותר שדוחפים לי אצבעות עם תחבושות מיוחדות כדי לעצור את הדימום", מתלוצץ איתי, מוזיקאי צעיר שחולם להיות ראפר ובינתיים עובד כנציג השכרת רכב בנתב"ג, בשיחה עם ynet ו"ידיעות אחרונות" במחלקה לשיקום אורתופדי של בית החולים לוינשטיין ברעננה. "הפשיטו אותי לחלוטין כדי לחפש את חור היציאה, אז כדי שלא יהיה לי קר כיסו אותי בשמיכה לבנונית שליוותה אותי עד לבית החולים זיו בצפת. רק שם ביקשתי שיזרקו אותה לפח. במהלך הפינוי מהזירה פתאום קלטתי חייל עם מצלמה. ידעתי שתצא תמונה פגז מהסצנה אז הרמתי את היד כדי שיידעו שאני בסדר ושאנחנו חזקים בכל קרב".
רק בערב באותו יום התקשר איתי להוריו, שחגגו את יום נישואיהם, והודיע להם שנפצע. "תוך שעתיים הם הגיעו מגן יבנה", הוא מספר. המתעד-לוחם, יונתן תובל, הספיק לצלם את איתי לפני שנפצע, ותיעודיו סייעו לתחקיר האירוע וגם הקלו במעט על המשפחות השכולות שלמדו על גבורת בניהם.
"גילויי גבורה אדירים באירוע קשה"
עם זאת, גם אחרי הפינוי של איתי, הקרב היה רחוק מסיום. הכוח הכניס רחפן אינדור זעיר שזיהה את המחבל הראשון באחד החדרים, והלוחמים ירו לעברו טילי נ"ט. המחבל השני ,שהסתתר בהריסות, הספיק להרוג קצין נוסף שהגיע לסרוק את הזירה הקשה. כאן נכנס לתמונה רס"ל במיל' יונתן צברי, ברמן בן 23 מהרצליה, מקלען מהפלוגה שצויד בנגבון החדש יחסית והקטן, שיעיל מאוד ללחימה בשטח בנוי מטווחים קרובים.
"זה היה מראה של כאוס, צעקות ויריות, ואני כולי קונטרול פריק, אוהב שליטה ויודע שאני שם קודם בשביל החברים, והם בשבילי", מספר יונתן. "זו תחושה שהתחזקה פי חמישה אחרי האירוע הזה. בקשר לא הגיבו לנו בגלל המפקדים שנפגעו, מלבד מפקד מחלקה שביקש עוד חיפויים. הגעתי ככוח חוד וזרקנו רימונים כדי להסתער. נתתי עוד צרור מזיג הדלת תוך תפעול מעצורים בנשק שלי, כי שמעתי מחבל יורה מקרוב".
"פתאום אני מרים את המקלע שלי ורואה ראש שמסתכל עליי מתוך ההריסות, מטווח של 15 מטר", תיאר. לקח לי שנייה להבין שזה לא חייל. הוא ירה לעברי ואני לעברו באותו הרגע. הבנתי שהורדתי אותו בפגיעה מדויקת, ואז הסתכלתי למטה וראיתי ששני קליעים מהקלאצ' שלו פגעו לי ברגל, מתחת לברך". גם אחרי שנפצע קשה ואיבד דם רב, יונתן שמר על קור רוח וחיסל מחבל "בעין", לראשונה בחייו.
"האדרנלין בגוף שלי היה בשמיים ברגעים המטורפים האלה", הוא משחזר. "יצאתי בנס למרות שהפציעה הוגדרה בינונית-קשה. ביקשתי מחבר שימשוך אותי למקום בטוח, קיבלתי שני חוסמי עורקים והקפדתי להחזיק את כף הרגל גם כשהעלו אותי למסוק לבית החולים בילינסון בפתח תקווה. התקשרתי לאמא להודיע לה שנפצעתי והיא תוך חמש דקות התייצבה לידי, דהרה מהרצליה. באותו רגע, ליד אמא בבית החולים, התפרקתי. הברז נפתח ולא הפסקתי לבכות, כמו ילד קטן".
במקביל לפינויים המהירים לבתי החולים בארץ, החיילים שנותרו בזירה בעיתרון עשו הכל כדי לכבות את האש, להשתלט על המרחב ולבודד את הזירה, גם כדי למנוע הגעת תגבורת של חיזבאללה. "גירדנו מטפים מהטנקים, דליים מבור מים ואמצעים נוספים, עם פיצוצים שלא הפסיקו מהמבנה", מספר המג"ד דגן, "היו שם גילויי גבורה אדירים: רוני, לוחם מתנדב בן 47 שנגמרו לו המחסניות, חטף שלושה כדורים והמשיך לירות מתחמושת של חבריו; נאור, מפקד מחלקה צעיר, תפס את הקשר תחת אש והכריז: 'אני מעכשיו מפקד הפלוגה'. גיבורים אחד-אחד. התחלנו את האירוע הזה קשה, עם מחבלים שהפתיעו אותנו, שרשרת פיקוד שנפגעה וחשש ממשי לחטיפה, אבל לא עזבנו לרגע עד שהשלמנו את המשימה".
עם אור ראשון של תחילת אותו השבוע, לאחר שהלוחמים הביאו לקבר ישראל את חבריהם ולא השאירו אף אחד מאחור, עלה באגר צה"לי על המבנה שנהרס למחצה, והשאיר ממנו רק אבק.
