רוני התגייסה באוגוסט שעבר, ושמחה מאוד ששיבצו אותה להיות תצפיתנית - היא האמינה שזה שירות חשוב ומשמעותי, ואחר כך גם סיפרה כמה היא אוהבת את הבסיס, את הבנות שאיתה, את כל הסגל. היא הרגישה שם בטוחה מאוד, אבל בחודשים האחרונים גם התחילה לספר פתאום בארוחות ערב ש"חמאס בודק אותנו".
רוני לא פירטה יותר מדי, כנראה כי היה לה אסור, אבל הבנו ממנה שהמצב כנראה לא טוב, ושכל הבנות מודעות לזה ומדווחות לכל מי שאפשר שהן רואות מחבלים מתאמנים על הגדר, אבל זורקים אותן מכל המדרגות.
בשבת ההיא בשעה 9:27 רוני כתבה לאמא שלה, שרון: "היי אמא, אני בסדר, אני במשמרת, אל תדאגי, אני אוהבת אותך". שרון כתבה לה בחזרה: "גם אני אוהבת אותך, תחזרי אליי", אבל זאת הייתה התקשורת האחרונה שלנו איתה. אנחנו לא יודעים מה קרה לה. אין לנו אינדיקציה שהיא חטופה, אין וידאו, אין עדות, אין כלום. היא ועוד חמש בנות מהחמ"ל שלה מוגדרות נעדרות.
אי-הוודאות הזו, הכאב הזה, זה בלתי נסבל. הצבא והמדינה מתעלמים מאיתנו. הגיע לפה מפקד אחד, פעם אחת, ואמר "אנחנו איתכם, ואנחנו בעצמנו לא יודעים מה קרה". הם לא יודעים כלום. פשוט כלום. אני נעלב בשביל רוני - ילדה כזו מקסימה, שגדלה עם חיוך על הפנים, עם שמחת חיים, שאהבה את התפקיד שלה בצה"ל, שהייתה יוצאת בסוף השבוע לטייל, או להיפגש עם חברים, או לבשל, או סתם לבלות עם האחים הקטנים שלה.
אני נעלב בשבילה ובשביל שאר הבנות שאף אחד לא הקשיב להן, שהפקירו אותן בצורה הכי מזעזעת שיכולה להיות. מערכת הביטחון בגדה בבנות האלה, שכל התפקיד שלהן היה שמירה על ביטחון ישראל - ואף אחד לא שמר עליהן. זה הכי כואב.
משפחות חטופים ונעדרים המעוניינות להשתתף בפרויקט: yediot.oct@gmail.com
