מחנה ההשמדה בטרבלינקה הוקם במסגרת "מבצע ריינהרד" - פעילות ההשמדה השיטתית והמאורגנת הראשונה שביצעו הנאצים נגד יהודים. לא רחוק ממנו היה מחנה העבודה והריכוז שכונה טרבלינקה 1, ואילו מחנה ההשמדה כונה טרבלינקה 2.
הצוות הגרמני במחנה ההשמדה מנה 30-20 אנשי SS, יחד איתם שמרו על האסירים ועל תהליך ההשמדה גם כ-120 מתנדבים אוקראינים, בהם גם "איוון האיום". לצד פעילות ההשמדה הוחזקו בחיים 1,00-700 אסירים יהודים שביצעו את פעולות התחזוקה ועבודות נוספות במחנה.
הארגון החשאי בטרבלינקה 1
"זה היה אפריל 1943 והחלו להגיע משלוחים מוורשה. אמרו לנו שבמחנה מס' 1 נותרו בעבודה 600 איש מוורשה. באותו מחנה השתולל טיפוס הבהרות, והחולים נרצחו כולם", שחזר יעקב ויירניק בעדות לבית לוחמי הגטאות.
"עם בוא האביב החלטנו להשתחרר או למות. באותו הזמן הצטננתי וחליתי בדלקת ריאות. את כל החולים היו הורגים בכדור או בזריקה, אולם אני, כפי הנראה, הייתי נחוץ להם. היה שם רופא יהודי שטיפל בי יום וליל. בתנאים קשים הצלחתי להבריא והוכרחתי להמשיך בעבודה".
עוד לפני השואה עבד ויירניק כנגר בוורשה, וגם במחנה ההשמדה היכולות הטכניות שלו סייעו לו לשרוד, ולגלות מה קורה בחלקים אחרים של המחנה. כך, באחד הימים נשלח ויירניק למחנה 1 כדי להעתיק משם בית שמירה מעץ ולבנותו עבור מחנה 2.
"כשבאתי למחנה מס' 1 לא הכרתי אותו בכלל. שרר שם ניקיון מוחלט והמשמעת הייתה איומה, למראה גרמני או אוקראיני כולם היו נבעתים. האסירים שם לא דיברו איתנו ופחדו להסתכל בנו. הם היו מורעבים, מעונים, אולם קיימו ארגון חשאי שפעל בפוריות רבה".
אחד האופים בטרבלינקה 1 היה זה שקישר בין כל החברים. הוא עבד ליד הגדר שבין המחנות, אך היה קשה לתקשר איתו. "הגדר הייתה מכוסה למכביר באילנות, מה אורב מאחוריהם אין איש יודע. פועלי מחנה 1 היו תחת השוט בלי הפסקה, אנחנו, בהשוואה אליהם, נהנינו מחופש גמור".
"חירות זו ניצלנו למען מטרותינו. אחדים מאיתנו השתדלו לשוחח עם הוואכמן (השומר – אל"ק) ולהפנות את תשומת ליבו, והאחרים לבוא בדברים עם אנשי מחנה 1", שחזר ויירניק. "כך נכנסנו לתוך הארגון החשאי שהיה במחנה, אשר הפיח בליבנו תקווה ידועה של שחרור או מות גיבורים. חירות או מוות – זה היה רצוננו".
אבל התקווה נגדעה מהר מהצפוי. "בניגוד למחנה שלנו, במחנה 1 הלך וגבר הטרור. לאחר סיום עבודתנו חזרנו למחנה 2 מלאי תקווה להשתחרר, אולם ללא כל נתונים ממשיים שוב נותק הקשר".
ההכנות למרד
"יום אחד אחר הצהריים, המנהל שלי לפלר אמר שאחד הקצינים רוצה להוסיף דלת לבניין שבניתי במחנה 1 ומלאכה זו הוא מוסר בידי. ביקשתי את כמות החומרים הדרושים והתחלתי לעבוד", שחזר ויירניק. "נאחזתי בזאת כטווה בחוט השערה. הבינותי כי זוהי האפשרות האחרונה לבוא בדברים עם הקושרים".
ויירניק החל למצוא תירוצים מדוע עליו לבקר במחנה 1, וכך המחנות שמרו על קשר והחלו ברקימת התוכנית למרד. "במחנה מס' 2 התחלנו להתארגן בחמישיות. על כל חמישייה הוטל תפקיד משלה – השמדת חיל המצב הגרמני והאוקראיני, הצתת הבניינים, פילוס הדרך לבורחים וכו'. כל הדרוש למטרה זו, כגון מכשירי רצח כהים, עצים בשביל גשרים וקיתוני בנזין להצתה, הוכן".
ישיבות הוועדה המארגנת של המרד היו נערכות בצריפים לאחר נעילתם. "כשכולם היו נרדמים תשושי עמל וייסורים היינו מתאספים בפינת צריפנו על המזרון העליון ומקיימים התייעצות. את הצעירים כבלנו במסגרת, היות והם רצו לפתוח בפעולה בלתי מתוכננת".
"החלטנו לא לפעול מאום בלי המחנה הראשון. היינו קרובים כבר לקץ ייסורינו, מועד הגאולה הלך וקרב"
"אנחנו החלטנו לא לפעול מאום בלי המחנה הראשון, כי עלול היה זה להיהפך למעשה התאבדות לכולנו. היינו קרובים כבר לקץ ייסורינו, מועד הגאולה הלך וקרב", סיפר ויירניק. "בימים ההם נשלח למיידנק המנהל שלי לפלר, שנהג כה יפה בי ורצה בכל תוקף לקחת אותי עמו. למזלי הקצין לא הרשה לקחתני מפה, הוא היה זקוק לי לעת עתה".
התאריך המקורי לפרוץ המרד נקבע ב-15 ביוני 1943, אבל הוא נדחה מספר פעמים. כך עד שנקבע התאריך הסופי למרד – 2 באוגוסט 1943.
לפתע נשמעה הסיסמה – ירייה באוויר
"2 באוגוסט 1943 היה יום לוהט, לא עצמנו עין כל הלילה", סיפר ויירניק. "פתאום שמעתי לחישה באוזני 'היום, באופן מוחלט, ב-17:30'. אני פונה באדישות אחורה ורואה את היהודי שומר המחסן. הוא חוזר אליי שוב ומוסיף 'יינתן האות'".
ויירניק מעיד במשפט אייכמןצילום: לשכת העיתונות הממשלתית, באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאותלמרות ההתרגשות, ויירניק יצא לעבודתו היומית, כמו שאר האסירים היהודים במחנה. "המום, הריני לוקח את הקרשים שתחת ידי ופוקד על חברי לקחתם. אני הולך לעבודה, רועד, פוחד פן יכירו התרגשות בפניי. כך עבר הזמן עד 12:00, אז כולם חזרו מהעבודה. שוב התייעצות הוועדה שלנו, אנו מוסרים הכל לידיעתם. אני מבקש את כולם שיישארו שקטים ויזכרו את תפקידיהם".
"אנחנו נשארנו בצריף, כל רגע הזכיר שהמועד מתקרב. קשה לתאר מה התרחש בקרבנו. בליבנו נפרדנו מעל מקום זה, חפים מפשע הושמדו בו, ואנו החיים מתאווים עוד לברוח ממנו. אנו יודעים מה בלעה פה האדמה, אנו העדים היחידים לכך. דוממים נפרדנו מעל משרפות עמנו והבטחנו שמדמיו יקום הנוקם. לפתע נשמעה הסיסמה – ירייה באוויר".
ההתחלה המבטיחה – והרגע שהמצב השתנה
בהתחלה המרד התנהל לפי התוכנית. האסירים נכנסו למחסן הנשק וארזו בשקים רובים, אקדחים, רימוני יד ותחמושת – וחילקו אותם לחברי המחתרת. "אנחנו נתרים מהמקום, כל אחד קופץ לתפקידו הקבוע מראש, הכל בוצע בחריצות".
"על המפעלים הקשים נמנתה הורדת האוקראינים ממגדלי התצפית. לו היו ממטירים עלינו כדורים מלמעלה לא היינו יוצאים חיים", שחזר ויירניק. "הייתה להם משיכה שיגעונית לזהב, ובלי הרף סחרו עם היהודים. כשנשמעה הירייה ניגש אחד היהודים למגדל והראה לשומר מטבע זהב. הלה שכח לגמרי כי שומר הוא, השאיר את מכונת הירייה וקפץ מהר למטה על מנת להוציא את האוצר".
"מהצד ארבו לו ארבעה יהודים אחרים, תפסוהו לפתע, הרגוהו ולקחו את נשקו", הוסיף. "כולנו יצאנו מהצריפים, כל אחד תפס את עמדתו. במשך כמה דקות הכל עמד בלהבות. את תפקידנו הקדוש מילאנו בקפדנות. אני אחזתי בנשק והרבצתי אש מסביב למכביר. כשראיתי שהכל בוער חיפשתי קרדום, והתחלתי לברוח".
"ברגע הראשון שלטנו במצב, אולם חיש מהר התחילו לרדוף אחרינו מכל הכיוונים. כשהשגיחו באש ושמעו את היריות יצאו לעזרה". השומרים האוקראינים במגדלי השמירה החלו לירות לכל עבר. הם גם קיבלו תגבורת מהאוקראינים והגרמנים שהיו בכפרים ובמחנות הסמוכים.
"מטרתנו הייתה לברוח מהיער, היער הקרוב היה מרוחק מאיתנו שמונה קילומטרים. רצנו דרך ביצות, שדות ובורות. כל צעד ושעל ירו עלינו, כל רגע היה יקר. בעת שרצתי במלוא כוחי קדימה ודומה הייתי כי ניצלתי, שמעתי מאחורי – עמוד!".
לפתע שמע ויירניק קול נפץ וחש כאב חזק בגבו. מאחוריו היה שומר מאחד המחנות באזור, כשהוא מכוון אליו את אקדחו. "השגחתי כי אקדחו נעצר, שלפתי קרדום מחגורתי ובמכוון האטתי את צעדי. האוקראיני התקרב עליי, צעק לי 'עמוד פן אירה'. התקרבתי אליו ובקרדומי בקעתי לו את חזהו השמאלי. הוא נפל וקללה רוסית יצאה מפיו".
"הייתי חופשי ופניתי במרוצה היערה. לכשעברתי כברת דרך הגונה התיישבתי בין השיחים. מרחוק נשמעו יריות בשפע. הגדור לא פצעני, הוא הגיע עד גבי ורק חבט בו בהשאירו סימן בלבד. השתרעתי על הארץ אחר יחידי".
המרד דוכא עוד באותו היום. 100 מהאסירים מראש לא הצטרפו לבריחה וכ-200 מהבורחים נתפסו ונרצחו. מאות נוספים נהרגו במהלך בריחתם, וכ-100 אסירים זכו לבסוף בחירות. למרות הנזק שנגרם למחנה בעקבות ההצתות הוא המשיך לתפקד, אם כי במתכונת מצומצמת.
המרד בטרבלינקה העלה את החששות בקרב הנאצים מפני אירועים דומים. החשש היה שמדובר רק בעניין של זמן עד שאסירים יהודים במחנות אחרים ימרדו. ואכן, לא עבר זמן רב ואש המרד פרצה במחנה ההשמדה סוביבור.
